אלי שרעבי, גיבור
נורית ענבר-וייס | 1/3/2025 | הרשמו כמנויים
ערכו הציבורי של הריאיון עם אלי שרעבי (תכנית עובדה, 27/2/2025) אינו מוטל בספק. האפקט שלו על הצופים ועל השיח הציבורי נידון כרגע במקומות אחרים. אני רוצה להציע כאן כמה מחשבות בהתבוננות פסיכולוגית על משמעותו האישית הפוטנציאלית של הריאיון עבור אלי עצמו. לתחושתי, לריאיון עשוי להיות תפקיד חיובי בתהליכי העיכול, העיבוד, ההתאבלות והארגון מחדש של הזהות ושל סיפור החיים שלו, בעקבות המפנה האכזרי והטראגי שנכפה עליו. (אציין שזו דרכי לעסוק בשאלות כלליות ולא באלי כאדם פרטי. היו לי מחשבות דומות בעקבות הריאיון עם עמית סוסנה).
אם לומר זאת בתמצית, אלי הוא גיבור. הוא גיבור באופן בלתי תלוי בריאיון, מתוקף אופי ההתמודדות שלו עם גורלו בשבי ואחריו, אך הריאיון מסייע להפיכתו לגיבור בכמה מובנים נוספים, שיש להם פוטנציאל תרפויטי עבורו.
ראשית, הריאיון הופך את אלי מאדם שחירויותיו והשליטה על חייו נחמסו ממנו, לגיבור הראשי (פרוטגוניסט) ולמספר של סיפורו שלו. כנגד חוסר האונים והפסיביות שנכפו עליו בשבי, פעולת הסיפור מעניקה לו שליטה חשובה מאין כמוה על הענקת המשמעות לאירועי חייו. כנגד קטיעת הרציפות של חייו וזהותו בשבעה באוקטובר, פעולת הסיפור משיבה לו מידה של המשכיות ורציפות ומאפשרת לו לזהות חלקים מעצמו הישן והמוכר, כאשר הוא מתבונן, חושב ומספר על האירועים בדרכו הייחודית, ואף תוך הדגשת האופנים שבהם אופיו וכוחותיו הספציפיים עמדו לרשותו וסייעו לו בהתמודדותו עם חוויית השבי. כשאלי מוסר את עדותו הוא משיב לעצמו את האנושיות, הסובייקטיביות והזהות הפרטיקולרית שלו, ובכך מחלץ את עצמו מזהות "החטוף" כסחורה חסרת פנים המוחלפת ב"עסקה" תמורת שחרורם של כך וכך מחבלים.
שנית, הריאיון מסייע לאלי בארגון זיכרונותיו מהשבי לנרטיב של גבורה וניצחון, שיחזק אותו בהתמודדויות הצפויות לו. לרוב נדמה לנו שהזיכרונות הם אלה שמעצבים את סיפור העדות, או אולי הזיכרון וזהותו של המספר (התבניות שבאמצעותן הוא נוטה לארגן את התנסויותיו) מעצבים את סיפור העדות בכוחות משותפים, אבל למעשה ישנם קשרי גומלין סבוכים בין זיכרון, זהות ועדות. העדות לא רק מעוצבת אלא גם מעצבת בתורה את הזיכרונות והזהות.
כדי להסביר זאת אומר תחילה משהו כללי על טבע האדם: התודעה האנושית עמלה ללא הפסקה על הסדרה וארגון של זרם הנתונים האינסופי והכאוטי לכדי סיפור שיענה על הצורך האישי שלנו בהבנת האמת בנוגע למציאות חיינו. זו עבודה פעילה ויצירתית, לא מודעת ברובה, הכרוכה ב"בחירות עריכה" רבות. "הסיפור האמיתי על מה שקרה" מארגן את המציאות על פי מוקדם ומאוחר, סיבה ומסובב, ומציע לנו תחושות של סדר, קוהרנטיות, פשר והיגיון.
לצד הצורך האנושי בהבנת האמת ובניסוחה, ישנם צרכים נוספים המשפיעים על עיצובו של סיפור העדות, שהרי יש אינספור סיפורים אמיתיים שאפשר לספר על המציאות. למשל, הצורך בהגנה על תחושת הטוב של העצמי והצורך במשמעות ותקווה. כל הכוחות שתיארתי פועלים בעוצמה רבה במיוחד בתוך משבר קיומי, שכופה על האדם לגבש מחדש את זהותו ואת סיפור חייו, תוך הטמעתם של אירועים קיצוניים ומערערים.
אחרי שצפיתי בריאיון בהתרגשות והתפעמות מדמותו של אלי, חשבתי על החוסן הנפשי והתבונה העמוקה של התודעה שלו, המשתקפים באופן שבו הסיפור שלו מדגיש היבטים של תושייה, קור רוח, עמידה איתנה, אקטיביות בתוך הפסיביות הכפויה, מנהיגות, רעות ואבהות, הסכנה עם המציאות, קשר סיבתי בין מאמץ ותוצאה, אמונה, הכרת תודה ותקווה. הסיפור מארגן את נתוני המציאות לאמת שהנפש זקוקה לה בתהליכי החלמתה. אני מנחשת שכמו כל אדם שחווה טראומות קשות ומצוי בלבה של עבודת אבל, אלי חווה תנועה ואולי אף מאבק בין הלכי נפש שונים, חלקם קשים וקודרים יותר מאלה שהשתקפו בריאיון. אפשר לקוות שמתן הריאיון יחזק את אותם הלכי נפש ומצבי עצמי התומכים בדחף החיים כנגד כוחות הכבידה של הטראומה, היגון והאבל.
שלישית, הריאיון הופך את אלי לגיבור במובן המיתולוגי של המושג, כפי שתואר על ידי חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל: אדם שנתלש מן המציאות המוכרת של חייו, עבר מסע מלא תלאות ומבחנים מחשלים ועמד בהם, ולבסוף חצה את הסף בחזרה וחזר הביתה כשהוא עשיר בניסיון, חוכמה והבנה עמוקה. למרות ובגלל האובדנים שחווה, הוא אינו "מסכן" או "מוכה גורל" אלא אדם שיש ברשותו דבר-מה יקר ערך שהחברה זקוקה לו.
כל אדם שחווה טרגדיה מוכרח לצורך שיקומו לדעת שהטרגדיה לא רק שדדה ורוששה אותו אלא גם העניקה לו דבר-מה, כגון חישול והתרחבות של הרוח, פרספקטיבה בעלת ערך או תפקיד חברתי. הוא חייב להתמיר באופן אקטיבי את האין ליש. כשאלי מתראיין ומבהיר מתוך ידע אישי בגוף ראשון את הדחיפות וההכרח בהצלתם של אלון אהל ושאר החטופים - כשאלי משתמש בבמה שניתנה לו וברגע הקצר של תשומת לב ציבורית על מנת להשמיע קול עבור אלון והאחרים - הוא עושה זאת הן בגלל תחושת החובה העמוקה שלו כניצול, והן משום שברגע הזה הוא יכול למלא תפקיד ציבורי ובכך להעניק משמעות לגורלו.
(הרשימה הזו אמנם תאורטית, אבל נכתבת בלב רועד, בהערכה ואהדה עמוקה, באיחולי כל הטוב האפשרי לאלי, ובתפילה ותביעה להשבתם המהירה של כל שאר החטופים)
