צפייה בסדרה "התבגרות" – מבט ביקורתי על תהליך אבחוני
אילן טבק-אבירם
המיני-סדרה "התבגרות" בנטפליקס היא כעת הדבר המדובר ביותר בעולם הטלוויזיה, מוגדרת כיצירת מופת ומוזכרת כמעט בכל שיחה שמנוהלת בשבועיים האחרונים, וכולם מציינים את התפעלותם מהיצירה הטלוויזיונית הבריטית,. אשר משלבות ריאליזם עם יצירתיות עמוקה.
התבגרות היא מיני-סדרה מטלטלת. כזו שגרמה לי בלילה, אחרי הצפייה בפרק האחרון שלה, להתעורר בשעה מוקדמת מדי וחשוכה מדי, מוטרד ומודאג. כאבא, כאדם, כמטפל. החלטתי שאני חייב לכתוב על מה שהסדרה הזו עוררה בי, מכל מיני זוויות, אז מי שטרם צפה, אנא צפו וחזרו לקרוא אחרי הצפייה.
אתחיל דווקא מזווית המטפל, מהפרק השלישי, מתוך ארבעת פרקי הסדרה, שעוסק כולו במפגש אחד על אחד בין בריוני, פסיכולוגית קלינית שנשלחת לראיין ולאבחן את ג'יימי בן ה-13, העצור לקראת משפטו על רצח נערה מבית ספרו. כמו כל פרקי הסדרה, הוא מצולם בשוט אחד ארוך ורציף, שמעביר לנו את המפגש בלי שום קטיעות, עצירות או תחושת עריכה, הכי מציאותי שיכול להיות. כפסיכולוג, מצאתי את הפרק הזה טעון במיוחד, מטריד, מעורר תהיות מקצועיות ואתיות.
הפסיכולוגית המאבחנת בריוני מגיעה לבקר את ג'יימי ב'מתקן האימונים' (שם מכובס לכלא נוער לכל דבר ועניין). בפעם השנייה. איננו מקבלים מידע רב על המפגש הראשון ביניהם, אולם נראה שעבר היטב משום ששני הצדדים מגיעים למפגש הבא בחפץ לב. ניכר, כי היא פסיכולוגית צעירה יחסית, בשנות ה-30 לחייה, כנראה לא הרבה לאחר קבלת התואר מומחה. ניסיונה המוגבל יורגש בכמה רבדים לאורך המפגש הטעון עם הנער אותו היא מגיעה לאבחן. אנו יכולים להתרשם מחד מהמוטיבציה הגבוהה שלה, שלעיתים גובלת ביומרנות-יתר פסיכואנליטית, ובכניסה לאזורים שלא בהכרח רלוונטיים למטרת האבחון, ומאידך במספר כשלים בהתנהלותה, שיכולים להיות מוסברים על ידי חוסר הניסיון, ועליהם נתעכב בהמשך.
כבר בכניסתה למתקן יש התמקדות לא מקרית בתג של אשת המקצוע. "פסיכולוגית קלינית" כתוב שם בהבלטה.. ההתמקדות אינה מקרית, היות שמטפלים רגשיים מגיעים מדיסיפלינות רבות וממקצועות מגוונים, אולם תחום הפסיכולוגיה הקלינית מחזיק בנוסף על הכובע הטיפולי גם בכובע האבחוני, ולא פעם נתלה בכך בכדי להצדיק את המיונים הקשים והתחרותיים ומתגאה בכובע זה בייחודיות הפרופסיה. בריוני מגיעה למפגש עם ג'יימי על תקן מאבחנת וזוהי פונקציה לא-טיפולית (שעלולה להתבהר בהמשך אף כאנטי טיפולית), וחשוב לזכור זאת. במהלך ההתבוננות בנעשה לאורך הפרק, עד לסופו הכואב. השילוב בין הפן הטיפולי לפן האבחוני מקפל בחובו יתרונות בזכות ההבנה הדינאמית שיכולה לסייע לאבחון, אך נדמה שדווקא במפגש המדובר, באים לידי ביטוי גם הסיכונים שבטשטוש הגבולות שבין המפגש הטיפולי למפגש האבחוני.
בריוני מביאה איתה לחדר המפגש המבודד (עם שומר חיצוני שנדרש פנימה רק לעת מצוקה, שאכן תגיע) שוקו חם שג'יימי אוהב, ממכונת המשקאות האוטומטית של הכלא בתוספת סוכריות מרשמלו שהביאה מהבית ושפכה לתוכו, ולצד כריך שהכינה בעצמה. בנתינה הזו היא פותחת את המפגש, כמו אומרת לג'יימי - אני זוכרת אותך, אני מחזיקה את כל מה שאמרת על עצמך בראשי, ואני גם כל כך רוצה להתקרב אליך ולהכיר אותך, שאני עושה עבורך מאמץ מיוחד. הכריך הביתי שהכינה, אמנם לא מדייק את טעמו של ג'יימי, אך הוא מביא אל הכלא הקר את התחושה האימהית-ביתית של ארוחת עשר שאמא מכינה עבור בנה לבית הספר. כמו ג'יימי, גם אנו כצופים, מרגישים שבריוני מתאמצת, שזה חשוב לה להתקרב אליו ולתת לו להרגיש בנוח, ושהיא גם מאפשרת לעצמה לפשל באנושיות, כשהכריך מכיל מלפפונים חמוצים שג'יימי מתעב. לעצמי חשבתי על כך שלרוב כמטפלים אנחנו נמנעים מלספק צרכים קונקרטיים של מטופלים, וכמה זה יכול להיות לפעמים משמעותי לאפשר גם צורה כזו של סיפוק צורך, יחד עם חוסר המושלמות שכרוך בזה. עם זאת, ייתכן שכבר בדקה ראשונה זו של המפגש טומנת הפסיכולוגית את המלכודת שהיא והנער המאובחן יפלו לתוכה, משום שההתכווננות האימהית אל צרכיו הראשוניים, מזמינה גם ציפיות לקשר מסוים, קשר קרוב ומתמשך, ציפיות שאין ביכולתה או בכוונתה לממש.
תחילתו של המפגש מרגישה קצת כמו דייט רומנטי, ומעלה את האופי האדיפלי שפעמים רבות עולה בקשר הטיפולי, במיוחד כשהוא חוצה מגדרים, באוריינטציה הטרוסקסואלית (Chertoff, 1989). ג'יימי הוא ילד-נער חכם, בעל קסם אישי, אך גם מניפולטיבי, תוקפני, ולא מווסת. הוא נמצא בראשית גיל התבגרות עם סערה פנימית הקשורה גם להתעוררות הדחפים המיניים שבו. כמו הרבה אנשים שהאגרסיות שלהם עולות על גדותיהן, הפגיעות שלו מאד ברורה, לעיתים נוגעת מאד ללב, אך לעיתים מתחלפת באבחה אחת בזעם מצמית ומאיים. בריוני מפתיעה בתחילה ביכולת שלה כמעט לפלרטט עם ג'יימי מתוך עמדה בטוחה, שיודעת את הגבולות, מרשה לעצמה לשחק עם הסטינג, ואפילו לשלב בתוכו חשיפה עצמית. היא מספרת לו שהיא קוראת לסבא שלה "סבוש" (pop-pop), אחרי שהוא מקניט אותה שהיא פלצנית (Posh), והיא מודה שכילדה גם היא לא הייתה טובה בספורט. מצחקקת במבוכה ומאפשרת לו לחוש שליטה במצב, כאילו מדובר בשיח בין שווים, כאילו אין הבדלי דורות או מעמד, ולא מדובר במאבחנת מטעם בית המשפט ועציר קטין. החשיפה העצמית מאפשרת לג'יימי לחוש את האנושיות שלה ואולי גם לחמול על החולשות האנושיות שלו עצמו. כך בריוני מקווה שג'יימי יחוש נינוחות, יוכל להיפתח בפניה, באופן שיחשוף את מידת התובנה שלו לגבי מעשיו והמשפט. חשיפה עצמית של מטפלים, הפכה זה מכבר לחלק אינטגרלי מהיחסים הטיפוליים (Henretty & Levitt, 2010) וכי הם מבססים את יכולת ההכרה הדדית בין המטפל ובין המטופל וכך מחזקים את הברית הטיפולית ומאפשרים את יצירת ה"שלישי הטיפולי" (Benjamin, 2004). לא ניכר שמקרי החשיפה העצמית במפגש נובעים מגישה התייחסותית, שמבקשת להנכיח גם את בריוני האדם בחדר, אלא כאמצעי לפלס את הדרך אל ג'יימי, ובמובן זה הוא כנראה צודק בחשדותיו.
ככל שממשיכה השיחה, בריוני מנסה לנווט אותה למקומות שמעניינים אותה כפסיכולוגית. היא מתעניינת בנושאים שקשורים לאביו של ג'יימי ולסבו, ליחסים ביניהם, למודל הגבריות שג'יימי למד במשפחה ולאתגרים של "לגדול כגבר" במאה ה-21. היא מפתיעה את ג'יימי בשאלות לגבי המיניות שלו, והוא משתאה מול התעוזה הזו ותוהה: "האם מותר לך לשאול שאלות כאלה", מתגרה בה בהשוואתה לפסיכולוג קודם שפגש, שלדעתו הראה רמה מקצועית גבוהה יותר. לרגעים ג'יימי אינו בוטח בה, מחקה את דיבורה הפסיכולוגיסטי וחווה אותה כמי שמפעילה עליו תרגילי חקירה. "זו רק שיחה", היא אומרת לו, "אין כאן כל תכסיס". לרגע, גם אנו כצופים מאמינים בה. היא מתבוננת בג'יימי במבט חומל, רואה, מתעניין, מתקרב. כשג'יימי רוצה לראות את ההערות שלה, בריוני מציבה את הגבול בבטחה וברוגע, באופן שמרגיע גם את ג'יימי, שמסיר את ההגנות ונפתח, מספר על התקפי הזעם של אביו, תוך שהוא מתגרד בחוסר נוחות וחושף את הקושי שלו להסיר את המחיצות. בסופו של דבר הוא חושף את תחושות האכזבה העמוקות של אביו ממנו, בגלל כישלונו וחוסר כישרונו בכדורגל: "כשפישלתי הוא פשוט הסיט את מבטו ממני" ומספר כי חש שאביו מתבייש בו. הוא ממשיך וחושף את הדימוי העצמי הנמוך שלו, את תחושתו שהוא טיפש, חסר כישרון ומכוער. בריוני אינה סותרת את טענותיו אלה, רק משקפת לו ש"קשה להרגיש ככה", נצמדת הפעם לתסריט הפסיכולוגית הדינאמית הקלאסית, כזו שרק משקפת למטופל את תחושותיו, אך אינה מתיימרת לסתור או לערער עליהן, בוודאי שלא להביע את עמדתה או תחושותיה האישיות. אפשר לתהות, האם השמירה על ניטראליות אבחונית במקרה זה, הייתה הכרחית, במיוחד על רקע הנטייה המוקדמת יותר של בריוני לחשיפה עצמית מקרבת.
"אתה יכול לשאול אותי כל שאלה" אומרת לו בריוני, וג'יימי רוצה לדעת מדוע הוא מוחזק במתקן הזה שבו צורחים סביבו בני נוער אחרים שמוחזקים בו. כאן בריוני מאבדת את סבלנותה והופכת למייצגת המערכת. היא אינה יכולה עוד להעניק לג'יימי תשובות שיספקו אותו או אמפתיה. מול הנוקשות הזו, ג'יימי מאבד לראשונה את עשתונותיו, מתפרץ בזעם ומתקרב אל בריוני בצורה מאיימת. ניכר כי היא קופאת, מנסה לשמור על ארשת של יציבות ושל עמידות בפני התוקפנות המאיימת, ונמנעת מלקרוא לשומר מבחוץ, משדרת לג'יימי שהיא מסוגלת לעמוד גם בפני המתקפות המאיימות שלו. לא פשוט להיות במקומה של מטפלת שמותקפת כך על ידי פציינט. כל מי שחווה זאת יודע שלעיתים זה מרגיש כפסע מאקט קיצוני של אלימות שייכפה עליך, פחד מוות, שכמו מול חיית טרף, נדרש ממך להסוותו ולשמור על קור רוח בלתי אנושי. כשהיא מנסה לגייס כוחות ולומר לו שעליו לשבת, הוא מעיף את כוס השוקו וצורח. אנו נדרכים ונדמה לנו שעוד רגע המפגש מתפוצץ. ואכן, השומר נכנס ומנסה להרגיע את ג'יימי. ג'יימי אוסף את עצמו ואף מרהיב עוז וחוצפה לבקש מבריוני עוד כוס שוקו. ניתן לתהות על הבחירה שלה להיענות וללכת למכונה להביא לו כוס שוקו נוספת, אך בסופו של דבר היא שבה לחדר ללא השוקו המובטח. הסערה הפנימית ניכרת על פניה והדרך למכונה כנראה מאפשרת לה פסק זמן לאסוף את עצמה, לקחת נשימה עמוקה ולשוב לכלוב עם האריה השואג. "אני כאן רק כדי להבין איך אתה מבין את הדברים" מבהירה הפסיכולוגית. זוהי הבהרה חשובה משום שהיא מציגה בפניו את מטרות האבחון וכך גם מגבירה את האותנטיות של המפגש וגם מסירה חששות וחרדות מפני פנטזיות הרסניות של היבלעות שיכולות להתעורר מהשאלות החודרניות. ואכן, ג'יימי שוב נרגע.
נראה שאחרי ההתפרצות ג'יימי מוכן לתת לבריוני יותר. הוא מספר על הקשר שלו עם הנרצחת ועל החוויות הפוגעניות שעבר מצידה. הוא נע בין פגיעות מכמירת לב, לחיצים ציניים וסדיסטיים שהוא שולח כלפי הפסיכולוגית, שמייצגת את המין הנשי, שמייצגת את הכוח שאין לו. לבסוף הוא שוטח בצורה ברורה את הבנתו המדויקת לגבי התהליך המשפטי, לגבי המעשים שעשה, ואז, ברגע קצר וחד, כשהמאבחנת מקבלת את השורה התחתונה לה הייתה זקוקה, היא מחליטה לסיים את הפגישה ולהודיע על סיום התהליך המשותף שלהם. היא לא זקוקה למידע נוסף מג'יימי.
ג'יימי המום. הוא באמת ציפה שנוצר כאן קשר מתמשך. הפרידה הזו, הנטישה הזו, הגיעה לו בהפתעה, תפסה אותו חסר שליטה לחלוטין והוא זועק את כאבו: "תחזרי?" הוא שואל, והפסיכולוגית המאבחנת משיבה שהיא לצערה נדרשת במקומות אחרים. "את מחבבת אותי?" שואל ג'יימי הכאוב, והמאבחנת משיבה שהיא רק אשת מקצוע ומתחמקת ממתן התשובה. את הפרק סוגרת סצנת נטישה קורעת לב (בקטע המצורף) שמשאירה אותנו הצופים עם תחושות ותהיות קשות.
אכן, הפסיכולוגית הקלינית בריוני הגיעה לאבחון ממוקד, לא לטיפול. היא הגיעה כמייצגת את מערכת אכיפת החוק ועם מטרה ברורה לענות עבור בית המשפט על שאלה ספציפית: האם ג'יימי הנאשם מבין את האישומים נגדו. ובכל זאת, האם היא הצליחה לעמוד בדרישות האתיות הבסיסיות שלא להזיק לנער שאבחנה? האם השוקו, הכריך והחשיפה העצמית לא היו בעצם אלא תכסיסים מניפולטיביים שמטרתם להוציא מג'יימי את המידע הנדרש? האם מראית העין של ההתעניינות הרגישה בעולמו הפנימי לא יצרה אצלו ציפייה טבעית ולגיטימית לקשר, ציפייה שלבריוני לא הייתה כוונה או יכולת לממש? מדוע לא הובהר לו מראש שזו תהיה הפגישה השנייה והאחרונה. עוד בתחילת המפגש? האם כשג'יימי מספר על תחושותיו הקשות כלפי עצמו, לא ניתן היה להחזיר לו משהו שישאיר אותו עם תקווה שאפשר גם לראות בו משהו אחר? ומדוע לעזאזל בריוני אינה יכולה לומר לילד הכאוב שמולה שיש בה גם חיבה כלפיו? האם רק אנו הצופים מסוגלים לחוש את מורכבות הרגשות שהנער הצעיר מעורר בנו, בין רתיעה מהקווים האנטי סוציאליים לבין חמלה וחיבה כלפי הילד שמאחורי הפשע?
סיום הפרק מותיר את ג'יימי עם עוד אכזבה כאובה מעוד מבוגר אחראי שכשל, ואנו, בין אם אנו מטפלים, או הורים, או ילדים שכמהים לחיבה, נותרים עם דמעות שקופות וכאב חד בגרון.
לקחים מקצועיים אתים העולים מהצפייה בפרק
הפרק השלישי ב"התבגרות" מציג מקרה בוחן רב-עוצמה המאיר סוגיות אתיות ומקצועיות מהותיות בעבודת האבחון הפסיכולוגי. המפגש בין בריוני לג'יימי חושף שורה של תובנות משמעותיות לכל איש ואשת מקצוע העוסקים בתחום וראוי לסקור את נקודות התורפה של המפגש האבחוני שמוצג.
כשל מרכזי בהתנהלותה של בריוני הינו היעדר הבהרת גבולות הקשר והמפגש באופן בהיר מספיק. על המאבחנת להציג בבירור בתחילת כל תהליך אבחוני את מטרת האבחון, משך התהליך, מי הגורם המפנה, מה ייעשה במידע שייאסף, ומהן מגבלות הסודיות (APA, 2017). זאת, גם במחיר של הפחתה מסוימת בתחושת הנינוחות המיידית של הנבדק. שקיפות זו מונעת ציפיות לא מציאותיות ומפחיתה את הסיכון לתחושת בגידה ונטישה בסיום התהליך. יתכן שבריוני עשתה זאת במפגש הראשון שלא מוצג בפנינו, אך נראה שחזרה על גבולות הקשר נדרשה גם במפגש השני, שהפך גם לאחרון.
חוסר עקביות בולט בעמדתה של בריוני מהווה בעיה מרכזית נוספת בהתנהלותה המקצועית. לאורך המפגש היא נעה בין עמדות שונות ולעתים סותרות: בתחילה היא מציגה עצמה כדמות כמעט אימהית המספקת שוקו חם וכריך, לאחר מכן כמטפלת דינמית המשקפת רגשות, בהמשך כנציגה נוקשה של המערכת המשפטית, ולבסוף שוב כדמות מתעניינת ואמפתית. חוסר עקביות זה יוצר אצל ג'יימי ציפיות מבולבלות ותחושת חוסר ביטחון לגבי טיב הקשר ומטרותיו האמיתיות. על המאבחן לשמור על עמדה עקבית ואותנטית, המשקפת את תפקידו האמיתי, ולא לנוע בין זהויות מקצועיות שונות בהתאם לנוחות הרגעית או לצורך להשיג מידע (Albarracin et. Al., 2004).
בריוני יצרה מסגרת שהיה בה דמיון רב מדי למסגרת טיפולית ארוכת טווח ואף מעבר למקובל בה. השוקו, הכריך,שמייצגים נתינה קונקרטית שפחות מקובלת בפסיכותרפיה. החשיפה העצמית והגישה האמפתית-אימהית. על המאבחנת להיזהר מלייצר תנאים המדמים קשר טיפולי כשאין בכוונתה או ביכולתה לספק זאת. חשוב לשמור על אווירה מכבדת ואמפתית, אך ללא יצירת אשליה של קשר מתמשך. המאבחנת צריכה להיות מודעת לאפקט הטיפולי שיש לה על הנבדק גם כשאינה מתכוונת לטפל, ולנהל זאת באחריות.
חשיפה עצמית של המאבחן יכולה להיות כלי רב-עוצמה, אך המקרה של בריוני מדגים כיצד היא עלולה להיות גם מניפולטיבית ומטעה. על המאבחן לשאול את עצמו תמיד: "למה אני חושף פרט זה? מה מטרת החשיפה?" אם החשיפה נועדה רק ליצור תחושת קרבה שתוביל לשיתוף פעולה בהשגת מידע, עליו לשקול מחדש את האתיקה שבמעשה. חשיפה עצמית צריכה להיות מדודה, מודעת, ולעולם לא אמצעי להשגת מטרה נסתרת.
תגובתה של בריוני להתפרצות של ג'יימי משקפת אתגר נוסף שמאבחנות נדרשות להתמודד עימו - הכלת רגשות קשים ותוקפנות. על המאבחנת להיות מצוידת בכלים להכלה, להרגעה ולהגנה עצמית במידת הצורך, אך גם בהבנה עמוקה של משמעות ההתפרצות בקונטקסט של הקשר האבחוני. חשוב לזהות מתי ההתפרצות היא תגובה לתסכול שהמאבחנת עצמה יצרה (במקרה זה - כשבריוני הפכה לנוקשה ומייצגת את המערכת), ולהימנע מלהעצים את המתח במצבים אלה. בריוני אמנם הצליחה לשמור על קור רוח ראוי להערכה מול ההתפרצויות המאיימות של ג'יימי, אך עולה שאלה, אם יכלה להימנע מלהגיע למצבים אלה, שיכלו אף להסתיים בדרך הרסנית יותר.
עקרון חשוב נוסף, הוא כי על המאבחן להכיר במגבלות תפקידו ובמטרות הריאליסטיות של התהליך האבחוני (Koocher & Keith-Speigel. 2023). אסור לו להתיימר להציע עזרה או תמיכה מעבר למסגרת האבחון, ועליו להיזהר מלגלוש לתחומים שאינם רלוונטיים למטרת האבחון רק משום שהם מעניינים אותו מקצועית, כפי שבריוני עשתה בחקירתה את יחסי ג'יימי עם אביו וסבו, מעבר למה שנדרש. מטרות האבחון צריכות להיות ממוקדות, מוגדרות היטב, ותואמות את המנדט שניתן למאבחן.
הפרידה הבעייתית בסוף המפגש מדגישה היבט נוסף של אחריות המאבחנת - תכנון וניהול של סיום מכבד ורגיש. המאבחנת צריכה לקחת אחריות על תהליך הפרידה, להכין את הנבדק לקראתה, ולהקדיש לה זמן ותשומת לב. פרידה נכונה כוללת סיכום ברור של התהליך, הבהרת השלבים הבאים, והתייחסות לשאלות ולחששות של הנבדק לגבי העתיד. הפרידה צריכה להיות מתוכננת ולא פתאומית, גם כשמדובר בנבדק שביצע מעשים קשים.
דמותה של בריוני ממחישה גם את האתגר שבמציאת האיזון הנכון בין אמפתיה לאובייקטיביות. מצד אחד, המאבחן צריך ליצור קשר אנושי ואמפתי שיאפשר לנבדק להיפתח; מצד שני, עליו לשמור על מרחק מקצועי שיאפשר הערכה אובייקטיבית. איזון עדין זה דורש מודעות עצמית גבוהה, יכולת רפלקסיה, והדרכה מתאימה. כאשר בריוני נמנעת מלהשיב לשאלתו של ג'יימי "את מחבבת אותי?", היא מחמיצה הזדמנות להכיר במורכבות האנושית שלו. גם במסגרת אבחונית, ניתן וצריך להכיר בכך שהנבדק הוא אדם מורכב, בעל תכונות חיוביות גם אם ביצע מעשים שליליים. הכרה באנושיות המלאה של הנבדק אינה סותרת את המקצועיות האבחונית, אלא דווקא מחזקת אותה.
לבסוף, המאבחן נמצא תמיד בנקודת מפגש בין אחריותו למערכת (בית המשפט, בית הספר, שירותי הרווחה וכדומה) לבין אחריותו לפרט הנבדק. עליו להיות מודע למתח זה ולנווט בו באופן אתי, תוך הקפדה על הערך היסודי של מקצועות הטיפול: "Do no harm". אין סתירה הכרחית בין מילוי תפקידו המערכתי לבין יחס אנושי ואחראי כלפי הנבדק; אדרבה, אבחון איכותי ואתי משרת בסופו של דבר גם את צורכי המערכת וגם את טובת הפרט, גם אם התוצאה אינה תמיד נוחה לאחד הצדדים.
הצפייה בפרק השלישי ב"התבגרות" מזמינה אותנו, אנשי ונשות המקצוע, לחשיבה מחודשת על האחריות העצומה שבתפקיד האבחון הפסיכולוגי, ומזכירה לנו כי גם במסגרת מוגבלת של אבחון, השפעתנו על חייו של האחר עשויה להיות משמעותית ומתמשכת. זוהי קריאה להתבוננות פנימה, לרפלקסיה מקצועית, ולהבנה עמוקה יותר של המשמעות האתית של פעולותינו, במיוחד סביב ההבדלים המהותיים בין תפקיד טיפולי לתפקיד אבחוני. כאנשי טיפול, חשוב לנו שמור על חמלה גם כלפי עצמנו, וכך, למרות הביקורת על תפקודה של המאבחנת כאן, חשוב גם להחזיק את חוזקותיה, ולקחת בחשבון את התנאים הקשים שבהם נדרשה לבצע את תפקידה כאן. אפשר להישאר עם תקווה לתהליך הדרכה שבו תוכל בריוני לעבד וללמוד מההתנסות האינטנסיבית עם ג'יימי, ועבור ג'יימי, נחזיק את המשאלה למציאת כתובת טיפולית קבועה וטובה דיה. גם בכך נתנחם.
מקורות
Albarracín, D., Wallace, H. M., & Glasman, L. R. (2004). Forming attitudes that predict future behavior: A meta-analysis of the attitude–behavior relation. Psychological Bulletin, 130(5), 777–795. https://doi.org/10.1037...09.130.5.777
American Psychological Association. (2017). Ethical principles of psychologists and code of conduct. Retrieved from https://www.apa.org/ethics/code
Benjamin, J. (2004) Beyond Doer and Done to: An Intersubjective View of Thirdness. Psychoanalytic Quarterly 73:5-46.
Chertoff J. M. (1989). Negative oedipal transference of a male patient to his female analyst during the termination phase. Journal of the American Psychoanalytic Association, 37(3), 687–713. https://doi.org/10.1177...518903700305
Henretty, J. R., & Levitt, H. M. (2010). The role of therapist self-disclosure in psychotherapy: a qualitative review. Clinical psychology review, 30(1), 63–77. https://doi.org/10.1016....2009.09.004
Koocher, G. P., & Keith-Spiegel, P. (2023). Ethics in psychology and the mental health professions: Standards and cases (5th ed.). Oxford University Press.
Thorne, J. & Graham, S. (2025), Adolescence (TV Series), Netflix.
