תעתועי הזמן

פרופ. עמיה ליבליך | 30/8/2024 | הרשמו כמנויים

"יום קשה", אמרים חבריי." היינו באזכרה לא. שנהרג בנחל עוז". ואני, בטיפשות: "אזכרה? למה עכשיו?" "כי עברו 11 חודש מאז שנהרג. ואת יודעת, בעדות רבות נוהגים לסיים את מנהגי האבלות בתום 11 חודש, ואז גם לעשות אזכרה של יום השנה." "אה", אני אומרת, ולא מאמינה. עברו 11 חודשים? אזכרות ועוד אזכרות כמעט ברצף.

המלחמה נראית כאילו התחילה היום. יום השבעה לאוקטובר כאילו היה אתמול. התעוררתי לקול הצפירה בבוקר יום חג, ומאז הזמן עמד מלכת. גם חלון הממ"ד המסיבי נעול מאז, כאילו כל רגע 'זה' יכול להמשיך כאן, בביתי ביפו. בתקשורת מדברים כל הזמן על יום השנה, על הטקס המוזר שמתוכנן על ידי המדינה. מי שמע על טקס ללא קהל? כשלימדתי אודות טקסים באוניברסיטה דיברנו תמיד על העוצמה המושגת מנוכחות של אנשים רבים במקום מסוים. גם את הטקסים נהפוך לחוויה וירטואלית? הטקס האלטרנטיבי שמוצע כרגע מתאים הרבה יותר להגדרה הסוציולוגית של טקסים. אבל, שני טקסי זיכרון עוד מוסיפים לבלבול, כל זה בשביל לציין שנה אחת? הזמן מכפיל את עצמו, אולי כבר שנתיים? וכך, כמו בהיכל מראות, משתבש הזמן יותר יותר.

"תמיד", אומרים חבריי מנחל עוז, "תמיד תמיד היו מלחמות בחיינו". מה 'תמיד', ומה עומד בהגדרת זמנים ותאריכים. אבל נכון, המלחמה הנוכחית – וכמה שנואה עלי הכותרת "מלחמת חרבות ברזל" - נראית כאילו היא הולכת ונמשכת מאז ומעולם, מאז מלחמת השחרור. המון המון זמן. כמו הקיץ התל אביבי הלוהט והלח שנמשך ונמשך. משהי שלחה לי צילום של חצב בהרי יהודה. יש סתיו? היה חורף? והייתה מלחמה גם בחורף? ומה עשו החיילים שהיו שם בלילה בחוץ בין הריסות עזה? אני לא זוכרת כלום.

כל בוקר מונה השדרן בטלויזיה – 310 ימים למלחמה. ואחר כך – 103 חטופים יש לנו עדיין בעזה. הספרות מתבלבלות עם התאריכים. בתקשורת כל כך משתדלים לדייק את הידיעות, אבל בראש הן הופכות לדייסה אחת, "פקעת אחת של זמן" כדברי המשורר.

"באמת עברה כבר שנה כמעט מתחילת המלחמה? ואני עדיין שומעת את הזעקות של היום הראשון", אומרת משתתפת באחת מהקבוצות שלי. "איפה את שומעת?" אני שואלת. "אצלי בראש", היא עונה.

קורס אינטליגנציה רגשית בטיפול למטפלים מכל תחומי הטיפול הרגשי
נפתחה הרשמה במחיר מיוחד מוגבל בזמן

חברים בקבוצות מספרים לי שהם מתקשים לדעת בבוקר איזה יום היום מימי השבוע. כל מיני עוגנים של סדר וקביעות בחיים נעלמו. "אולי בתחילת ספטמבר, כשתתחיל שנת הלימודים, שוב נמצא קרקע יציבה לעמוד עליה. אני אוהבת להסתובב בשדרה בסביבות שבע וחצי בבוקר בימי החול, ולראות את ההורים נחפזים ללוות את ילדיהם לגן או לבית הספר. ואז, כשמגיעה השבת, שקט יורד על השדרה. זה סדר! כך צריך להיות!" היא אומרת. "עכשיו אוגוסט", אני מנחמת ,"עוד מעט זה יחזור". "מתי מתחילה שנת הלימודים?" שואלת אחרת, כאילו נחתה מכוכב אחר. "ביום ראשון! בחייך! אינך יודעת?" עונה מישהו. "נדמה לי שאינני יודעת כלום", היא עונה. כל חברי הקבוצה מנהנהים.

אני יודעת שמצב דחק מתמשך משבש את תפיסת הזמן. החטוף שהחזירו השבוע חשב שהיה בשבי מקסימום שלושה חודשים, כדבריו, ובעצם היה שם בחושך יותר מעשרה. אני נזכרת איך ניסויים (בלתי אתיים בעליל!) שנערכו באוניברסיטאות מכובדות במאה ה-20, יצרו אצל אנשים תחושה של חסך חושי. כן, כמו במנהרה, אלא שהם התנדבו לכך, כמובן. הם נכנסו בחושך למיכל מים פושרים, ושהו בו זמן מוגדר – בלי קול, בלי אור, בלי שום גרוי. נמצא שלא רק שאיבדו את תחושת הזמן, אלא גם התעוררו אצלם כל מיני מראות בדויים, הלוצינאציות, ושמעו קולות ואפילו מוסיקה, מאי שם. הם התקשו להעריך כמה זמן שהו בתוך המיכל... וגם זה מזכיר לי את מצבנו, שיש בו המון עמימות ותחושה של "אני לא יודעת בעצם מה הולך".

גם תפיסת העתיד שלנו משתבשת. אני כותבת תקציר לכנס על היסטוריה מסופרת שייערך בקרקוב, בפולין, עיר מוצאה של משפחתי, בעוד שנה כמעט. שיגיע ספטמבר 2025 ? זה נראה לי בלתי אפשרי בעליל. מה יהיה עד אז כאן? יהיה שלום? אני אהיה? והמדינה? אינני רוצה לנסח את המחשבות.

ואסיים בתעתוע אחר, שנוגע לעבר. הרי העבר הוא כאילו קבוע, כבר היה, ואי אפשר לשנותו. אבל יותר ויותר אנשים מראים לי מכתבים, סיפורים או שירים שכתבו לפני פרוץ המלחמה האחרונה, ויש בהם ביטויים שניתן לפרש כתחזית או ניבוי למה שהתרחש בעתיד. גם הספר הגדול שנכתב על מלחמת יום הכפורים, לקראת מה שאמור היה להעסיק אותנו בשנת היובל לאותה מלחמה, "יום פקודה" (יום פקודה: מלחמת יום הכיפורים, להביט לאמת בעיניים. עורך גדעון אביטל-אפשטיין, ידיעות אחרונות, 2023) מלא קטעים שאפשר לפרש כנבואות למלחמה הנוכחית, ולפעמים אפילו לא ברמיזה.

אז הנה באים ימי אלול ובקרוב ראש השנה, ואיפה על רצף הזמן ההיסטורי, הבלתי משתנה, נמצא, איש ואישה, את עצמנו?