תמונת העתיד בדמיון מודרך בשיטת "דמיון ביצירה"
דליה מאיר
שמות המטופלים והתלמידים המתוארים במאמר זה בדויים, ופרטיהם הוסוו לצורך שמירה על פרטיותם.
"תמונה אחת שווה אלף מילים"
הקדמה: שיטת "דמיון ביצירה" – מסע בזמן באמצעות דימויים
מאמר זה עוסק ב"תמונת העתיד", שהיא רכיב מרכזי בשיטת "דמיון ביצירה" שפיתחתי, ומבוסס בחלקו על רעיונות שפיתחתי בספרי העתיד להתפרסם בהוצאת רסלינג (מאיר, 2024). שיטת "דמיון ביצירה" היא שיטה לאבחון ולטיפול המשלבת דמיון מודרך ופעיל, תהליך יצירתי, ועיבוד מילולי (Meir, 2009). השיטה היא פרי ניסיוני המקצועי והטיפולי, הכולל שנים רבות של הדרכה ומחקר אקדמי. פיתוח השיטה התבסס על עולמי הפנימי הדמיוני והחזותי, כמי שחיה גם במחוזות הדמיון, החלום והפנטזיה וגם בעולם היצירה, וכל אלה באים לידי ביטוי בהיותי ציירת ומטפלת ביצירה בהבעה באומנות פלסטית.
שיטת "דמיון ביצירה"
כשעבדתי בצעירותי במחלקת קידום נוער בתל אביב כקרימינולוגית וכחלוצה בתחום הטיפול בהבעה ביצירה, במפגש עם נוער שנפלט מכל מסגרת אפשרית, מצאתי פער משמעותי בין התרשמותי מהנערים ומהנערות הללו לבין ההערכות והאבחונים שנערכו להם במסגרות הפורמליות. את השיטה הייחודית פיתחתי לנוכח אותו פער עצום והרצון לסייע. אף שמטרת השיטה היא הערכתית-אבחונית, התהליך ההערכתי והטיפולי שזורים זה בזה, ולעיתים קשה להפריד ביניהם. העבודה בשיטה פורסת בפני המטפלים מארג ייחודי המתלכד לכדי תמונה רחבה ואינטגרטיבית של המטופלים. השיטה מאפשרת לראות את הפוטנציאל האישי הייחודי הטמון בכל מטופל, ולקדם את יכולתו לבנות חוסן עצמי.
בשיטת "דמיון ביצירה" נעשה שימוש בדמיון מודרך כדי לתאר בעזרת דימויים השלכתיים את מסע החיים – מתמונת העבר לתמונת ההווה ולתמונת העתיד. המטופלים מוזמנים למסע מטפורי בזמן לאורך חייהם, באמצעות סמלים ודימויים המוצעים להם. הסמלים והדימויים ממחישים את השינויים המתרחשים בחיי המטופלים בעת המפגש ורלוונטיים לאותו זמן.
העבודה בשיטת "דמיון ביצירה" משלבת ארבע טכניקות מעולמות הדמיון המודרך והטיפול בהבעה ביצירה. הטכניקה הראשונה היא ההדמיה, הכוללת בשיטה זאת שימוש מונחה בדמיון חזותי סביב דימוי מסוים, לרוב תוך התייחסות לעבר, הווה ועתיד. לאחר ההדמיה מגיע תורו של סיפור ההדמיה – שבו המטופלים מוזמנים לתאר את שדמיינו. הטכניקה השלישית היא יצירה, ולבסוף נעשה עיבוד מילולי באמצעות שיחה. החיבור בין הטכניקות השונות מניב תמונת תצרף (פאזל) מלאה ואינטגרטיבית של כל דימוי, ושל המטופל עצמו. השיטה יוצאת מתוך הנחה ואמונה שההדמיה, כפועל יוצא של הסמל והדימוי, מעבירה תכנים אותנטיים עמוקים, וכי על הפרשנות המשותפת של המטפל והמטופל, באינטגרציה עם הפרשנות השכלית ודרך ההבעה המילולית, להגיע רק לאחר העבודה הישירה עם הדימוי וההיכרות עימו. העבודה עם דימויים וסמלים השלכתיים מאפשרת חוויה של ביטחון ומרחק, ודרך ספונטנית יצירתית לראות ולעבד תכנים מתוך העולם הפנימי.
הדימויים שאיתם אני מציעה לעבוד הם דימויים בסיסיים ואוניברסליים שכל אחד מכיר. במאמר זה (וראו גם בספריי: Meir, 2009; מאיר, טרם פורסם) בחרתי להתמקד בשלושה דימויים מתוך מאגר הדימויים שאיתם אני עובדת כבר שנים רבות: דימוי העץ, דימוי ההר ודימוי הגשר. הדימויים שנבחרו מאפשרים לבחון זוויות שונות של חיי המטופלים לצורך הערכה מקיפה שלהם. להלן הסבר תמציתי על משמעותם של חלק מהדימויים ועל אופן העבודה עימם:
- דימוי העץ הוא דימוי האני, ובהדמיה אני מבקשת לדמות את העץ וסביבתו בהווה, בעבר ובעתיד. תוך כדי תהליך ההדמיה אני שואלת מספר שאלות על העץ, כגון: מה העץ צריך? מה העץ רוצה? האם הוא חסון ובריא? וכך מקבלת תמונה השלכתית רחבה.
- בדימוי ההר אני מבקשת מהמטופלים לערוך מסע בדמיון ממרגלות ההר עד לפסגתו. המסע מסמל את היכולת של המטופל להגיע למטרות וליעדים ואת דרך ההתמודדות שלו עם מסע שכזה. אף שהפסגה היא תמונת העתיד, הדרך חשובה מאוד, כפי שאדגים בהמשך.
- הגשר מסמל מעברים ושינויים. בדימוי הגשר אני מבקשת מהמטופלים לדמיין את הגשר ואת המעבר מצידו האחד לצידו האחר. תמונת העבר היא המקום שבו מתחיל הגשר, ותמונת העתיד היא המקום שאליו הוא מגיע. יש חשיבות גם לגשר עצמו, על כל היבטיו: היכן הוא ממוקם, ממה הוא עשוי, עד כמה הוא יציב, ועוד.
תוך כדי בניית השיטה זיהיתי שני אלמנטים משמעותיים המספרים את הסיפור המרכזי של כל אדם – מהות האדם ותמונת העתיד שלו. ראשית, מצאתי שבאמצעות הדימויים הייחודיים של האדם ניתן לזהות ולאפיין את המהות שלו, המאפשרת גישה ייחודית לנפשו. המהות היא דפוס אישיותי פנימי, המכתיב לאדם את החוויה הקיומית שלו ואת התנהגותו.
שנית, מצאתי שברוב הדימויים שמעלים המטופלים נפרסת תמונת עתיד רגשית, המשקפת את מקומם ואת התייחסותם הרגשית בזמן הווה למקום שבו הם רואים את עצמם בעתיד ולכוחות ולאפשרויות העומדים לרשותם, וכן מעלה פחדים וחרדות מהעתיד. תמונה זו משפיעה על חוויית המציאות, וממקדת את המטופלים כך שהם יכולים לכוון את עצמם בתהליך הטיפולי.
את רכיב "תמונת עתיד" של שיטת "דמיון ביצירה" פיתחתי אפוא בעקבות התבוננות בדימויים השונים שהעלו מטופלים בזמן הדמיון המודרך, כאשר הם ביטאו שוב ושוב את זווית הראייה שלהם ביחס לעתידם. מאמר זה מתמקד כאמור ברכיב של תמונת העתיד, אך לפני שאפרט על מקומו בשיטת "דמיון ביצירה" אפנה תחילה לתאר את ההבדל והקשר בין "תמונת עתיד" לבין ניבוי וראיית הנולד, ואת היחס לתפיסת עתיד בספרות הטיפולית המוכרת: ראשית בפסיכואנליזה, שמיעטה להתייחס לתמונת העתיד של המטופל, ולאחר מכן בענפים אחרים של הפסיכולוגיה, שייחדו יותר מקום לעיסוק בתמונת העתיד של המטופל.
תמונת העתיד לעומת יכולת ניבוי
הסקרנות והרצון האנושי לחוויה של ראיית הנולד בעזרת ניבוי או חיזוי העתיד התקיימו תמיד, והן מתוארות לאורך כל ההיסטוריה האנושית ושזורות בסיפורים ובעדויות רבים בתרבויות ובמסורות שונות לאורך כל תולדות האנושות, בין השאר בסיפורי התנ"ך ובאגדות. בכל הדתות וספרי הקודש מופיעים נביאים, שפעילותם וציווייהם מובאים בפירוט רב. ביהדות, הנבואה היא אחת הדרכים שבהן האל יוצר קשר עם בני האדם. עם זאת, ביהדות קיים חשש מפני הניבוי, וההלכה אף מטילה איסור על כך: "לא ימָּצא בךָ מַעֲביר בנו ובתו בָּאש, קֹסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף" (דברים יח, י-יא). גם הרמב"ם דיבר על "הכוח המנבא" שניתן לנביאים בלבד. באסלם נחשבת הנבואה, הנקראת וָחִי, להשראה או התגלות של אללה. בעת העתיקה התקיימו שיטות שונות לניבוי העתיד: האורקל ביוון העתיקה, האי צ'ינג הסיני, קלפי טארוט מצפון איטליה, האסטרולוגיה ממסופוטמיה ושיטות רבות נוספות.
בהקשר של ראיית העתיד, שאלה גדולה המטרידה בני אדם בכל התרבויות ובכל התקופות בהגות הפילוסופית, המשפטית והמוסרית ובאמונה הדתית כאחת היא שאלת הבחירה החופשית: האם אנחנו יוצרים את העתיד שלנו או שגורלנו נקבע מראש? המשפט "הכֹּל צפוי והרשות נתונה" (משנה אבות ג, טו) מציג במלוא חריפותה את בעיית הדטרמיניזם והבחירה החופשית, שאנשים בעלי דעות ואמונות שונות ואף מנוגדות כרכו בה את הבנתם ואת שיפוטם בדבר מהות האדם. העמדה הטיפולית היא שאכן הרשות נתונה, וזוהי האמונה המניעה אותי כאדם וכמטפלת.
שיטת "דמיון ביצירה" אינה שיטה לניבוי או לחיזוי עתידות המשלבת יכולת מיסטית כלשהי. עם זאת, , כפי שאפרט בהמשך, במסגרת ראיונות רבים שערכתי עם מטופלים שנים לאחר ההדמיה המקורית התאפשרה זווית ראייה חדשה, מסקרנת ומרגשת, והתברר שפעמים רבות תמונת העתיד שראו המטופלים הייתה כה מדויקת, עד שכתיבתה נראית כתמונה רוחנית וניבוי של ממש.
תמונת העתיד בפסיכואנליזה
תחומים דיסציפלינריים רבים עוסקים בניתוח הזיכרון כביטוי לחשיבה על העבר, וניתן למצוא עושר של מושגים העוסק בכך. לעומת זאת, בתחום ניתוח החשיבה על העתיד בולטת דלות מושגית (Haith, 1997), המלמדת על מיעוט גורף של עיסוק בעתיד. גם בהקשר טיפולי, העיסוק בתמונת עתיד אינו מובן מאליו. כך למשל, הפסיכואנליזה, אחת מגישות הטיפול המרכזיות, כמעט שאינה עוסקת בעתיד ומתמקדת בעיקר בחקר העבר והילדות ובהשפעתם. ניתן לומר שהפסיכואנליזה מוטה לכיוון העיסוק בהווה על רקע העבר ובסיבתיות של העבר.
יחד עם זאת, גם בכתיבתם של הוגים פסיכואנליטיים ניתן למצוא התייחסויות לעתיד. כך למשל, לדברי אריק אריקסון, "חובה עלינו להתגבר על ההרגלים הקליניים, על פיהם מסתיים תפקידנו בהבהרת העבר" (Erikson, 1968 ,31; התרגום שלי, ד"מ). התייחסויות נקודתיות יותר לתמונת העתיד בפסיכואנליזה ניתן למצוא למשל אצל ויניקוט (Winnicott, 1989), שהתייחס לממד הזמן כאחד ממייצגי המציאות, והוא מדבר על השלכה לעתיד, כלומר על דברים שקרו לילד אך לא היו לו כלים להתמודד איתם, ולכן הוא משליך אותם על העתיד וגדל בפחד מתמיד. לעומת זאת, לדברי מאהלר (Mahler, 1987), ילד שגדל בסביבה בריאה מפתח ציפייה בטוחה לעתיד: שיהיה בסדר, שהעולם יחייך אליו ושתמיד יהיה שם מישהו בשבילו.
כותבים פסיכואנליטיים נוספים דיברו על העתיד באופן לא ישיר. קוהוט (1987Kohut, ), למשל, הבחין בין שתי אוריינטציות בזמן: אוריינטציה מיידית ואוריינטציה רצופה. לדבריו, על האדם לבדוק ולשמור את הרצף כל הזמן, אחרת הוא עלול לאבד אותו. לדעת קוהוט, אצל אדם בריא בנפשו שתי האוריינטציות לא יפריעו זו לזו, בעוד אצל אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית לא קיים רצף כזה. אוגדן (2021) מתאר את העמדה הסכיזואידית פרנואידית כמתאפיינת בתחושת קיום א-היסטורית וחסרת רצף, שבה כל חוויה עכשווית כמו משנה את ההיסטוריה.
יונג מדבר על "פונקציה פרוספקטיבית" (Jung, [1930] 1970), של ציפייה מראש להישגים מודעים עתידיים באופן לא מודע, כמו תרגיל או סקיצה מוקדמים או תכנון מראש. סמנה (2017) מסתייע במונח זה של יונג ומציע פיתוח של הרעיון שהוא מכנה "פונקציית עיתוד": פונקציה נפשית המאפשרת לנו לתכנן ולחתור לקראת עתידים אפשריים הנובעים מתוך האידיום – גרעין העצמי הייחודי של האדם – באופן מחובר למציאות וגמיש ותוך יכולת לשאת המתנה ואי-ודאות.
תמונת העתיד בשאר ענפי הפסיכולוגיה: ממד הזמן, תכנון, מוטיבציה, ציפיות וניבוי
לעומת הפסיכואנליזה, שבה מושם דגש על הסיבתיות של העבר, בשאר ענפי הפסיכולוגיה קל יותר למצוא התייחסויות לאוריינטציית עתיד או לתפיסת עתיד, ובפרט להתייחסות לעתיד שבאה לידי ביטוי בדימויים ובמחשבות על העתיד כפי שהמטופלים מדווחים עליהם.
מושג "אוריינטציית העתיד" (Lewin, 1951) מוגדר כסכמה קוגניטיבית הכוללת את סך ההשקפות של היחיד לגבי עתידו הפסיכולוגי כפי שהן קיימות ברגע נתון, אשר מעצבות את החלטותיו ותוכניותיו. תפיסת העתיד מבטאת את האופן שבו האדם מתייחס לעתידו, הטווח שאליו הוא מסתכל קדימה, הציפיות וההתכווננות לעתיד ותחושותיו הכלליות לגבי העתיד, ונראה שתפיסת העתיד תורמת להבנת חיי הפרט בהווה ולהתנהגותו בחיי היום יום.
תמונת העתיד מקושרת בספרות לנושא המוטיבציה. כך למשל, נטען שההתייחסות לעתיד באמצעות תקוות וחששות משקפת את "נוכחותם של אובייקטים מוטיבציוניים, כמו מטרות ומשימות התנהגותיות" (Nuttin and Lens, 1985: 39). התמונה הסובייקטיבית לגבי העתיד היא שמניעה ומווסתת את התנהגות הפרט כלפי העתיד המקוּוה (Bandura, 2001).
גוף הידע הדן באוריינטציית העתיד התפתח בעיקר במחקר על אוריינטציית העתיד של מתבגרים. אריקסון (Erikson, 1968) ולוין (Lewin, 1951) היו הראשונים שהדגישו כי תקופת ההתבגרות, כתקופת מעבר לבגרות, היא תקופה שבה אנשים מרחיבים את ממד הזמן שלהם לעתיד ובונים התייחסות סובייקטיבית לגביו. סגינר (2002), שחקרה אוריינטציית עתיד של מתבגרים, מגדירה אוריינטציית עתיד כייצוג המנטלי של העתיד, המתפתח אצל אדם בנקודות מסוימות בחייו ומשקף השפעות אישיות וחברתיות-תרבותיות. מהספרות עולה כי מתבגרים מתארים את העתיד שלהם במונחים של תחומי חיים עתידיים, כגון השכלה גבוהה, נישואים, משפחה וקריירה. ההנחה הבסיסית היא שקיימת המשכיות בין התכנון והעיסוק בתחומי החיים בתקופת ההתבגרות ובין הגשמתן של תוכניות אלו ובחירת מסלול חיים עם הכניסה לעולם הבגרות.
ההתייחסות לעתיד מרכזית גם בפסיכולוגיה החיובית, ענף בפסיכולוגיה המתמקד בחקר הכוחות האנושיים, ברווחה וברגשות חיוביים. הפסיכולוגיה החיובית פותחה על ידי סליגמן ועמיתיו בסוף שנות ה-90, במטרה לקדם שגשוג ותפקוד מיטבי אצל אנשים, להעביר את המיקוד מהטיפול במחלות נפש בלבד להבנה של מה שהופך את החיים לכאלה שראוי לחיותם. כחלק מכך, הפסיכולוגיה החיובית עוסקת בראיית העתיד (Seligman, 2002).
גישה נוספת שבה ראיית העתיד מרכזית היא הלוגותרפיה (פרנקל, 1970). עדויות עקיפות להתייחסות לטרנספורמציה לעתיד נמצאות גם במודל ההוליסטי של טיפול בתנועה (Lewis, 2002), ובגישות השואבות ממדעי המוח. וייסווסר (2023), למשל, מתארת מנגנון עיבוד מרכזי בפעולת המוח, אשר על סמך החוויה הגופנית יוצר מודלים מתעדכנים המנבאים את העצמי בעולם ואת תהליכי עיצוב ההתנסות המכוננת את התודעה. על פי גישה זו, לעצמי כמערכת ביולוגית יש צורך לשמור על יציבות הסביבה הפנימית ועל שיווי משקל דינמי חרף השינויים החלים ללא הרף. כדי לשמור על יציבות זו, המוח יוצר באופן המשכי ניבויים המאפשרים לשעֵר התרחשויות עתידיות בסביבה הפנימית והחיצונית ותוצאות עתידיות של פעולות על סמך ניסיון העבר. את מנגנון העיבוד המנבא הציעה וייסווסר כבסיס התפתחותי לחוויות יסוד הקשורות לתחושת העצמי, לחוויית הבעלות על מצבור התחושות הגופניות והבניה של המודל המדויק ביותר שבאמצעותו יכול האדם להבדיל בין מי שהוא ובין מה שהוא לא. האינטגרציה הראשונית בין האיתותים השונים מאפשרת התהוות של תודעה ראשונית חושית-רגשית, שעליה נבנים ייצוגים מורכבים ומורחבים יותר של העצמי. לדבריה, אנחנו לומדים באמצעות הסביבה לפענח ולנבא את המשמעות של האיתותים הסנסוריים ולתת להם שם – מושג רגשי.
גם בגישות לטיפול בטראומה אפשר למצוא התייחסות לתמונת העתיד. לפי התיאוריות שמאחורי גישות אלה, במצבי טראומה ומצוקה אקוטית, כמו בזמן מלחמה, יש קושי לראות תמונת עתיד ואף לחשוב על תפיסת העתיד. בעקבות טראומה אקוטית מתערערות ונפגעות אוריינטציית העתיד בכלל, וראיית העתיד הטוב בפרט. במצבים פתולוגיים יותר נעלמת או נמחקת חוויית העתיד כליל. במצבים אלה כרוך העתיד בחוויית אימה מצמיתה כל כך עד שהנפש אינה מסוגלת לדמיינו, ובמקום דימוי של העתיד מופיע מעין חור שחור או ערפל סמיך (אהרונסון, 2023).
ויניקוט (1971) האמין כי הזמן הוא אחד ממייצגי המציאות. לדבריו, מטופלים הסובלים מטראומה אקוטית או אחרת לוקים גם בתפיסת ממד הזמן, לפחות זה האישי וההיסטורי הפרטי, ואינם אוחזים בנפשם רצף אירועים נרטיבי-היסטורי סובייקטיבי ואובייקטיבי קוהרנטי של האירוע הטראומטי, ולעיתים אף של אזורים ואירועים אחרים אחריו ולפניו. מטופלים אלה מדווחים כי "חסרים להם" מקטעים מהזמן ומהאירועים באזורי התופת הנפשית, שם עצר הזמן מלכת. הם נותרים תקועים בלולאת זמן של האירוע הטראומטי, ובה בעת חסרים להם חלקים שלמים ברצף הלינארי של ההתרחשויות. הם מתקשים לחיות בהווה, אינם מצליחים לדמיין את העתיד וכמו נתלשים באחת ממרחב הזמן ומרצף חייהם הכרונולוגי.
במצבי הישרדות, קשה לראות את העתיד הרחוק. אם יש תחושת כאוס פנימי עמוק וחוסר אונים, אין מקום לבדוק את תמונת העתיד ולטפל בה, כי הדבר רק יוביל לחיבור לתחושת חידלון. לערפל סמיך זה לגבי העתיד, הקרוב והרחוק כאחד, מתלוות לרוב תחושות חוסר אונים והעדר שליטה, המתרחבות גם לתחומים שאינם קשורים לטראומה, כמו קושי בשינוי התפיסה של אנשים לגבי תפיסת העצמי והיחס לאחרים ולעולם. חוויית אי-הוודאות מחלישה, מערערת ומכניסה את הלוקים בה למצוקה עמוקה, הכרוכה בתחושות שיתוק, אוזלת יד, הימנעות ובעיקר ייאוש. אם קיימת אי-ודאות גדולה לגבי העתיד הממשי, גם מטופלים אופטימיים באופיים מרגישים מאוימים מהעתיד ומדמיינים תסריטי אימה (אהרונסון, 2023).
לפיכך, לאחר אירוע טראומטי כדאי להתמקד בהווה או בעתיד הקרוב (רוט, 2023). העיסוק באירועי עבר אינו חיוני כדי שהאדם ינוע לכיוון המועדף עליו (De Shazer et al., 2021). בטיפול במצבי טראומה יש צורך לחזק חוסן וכוחות ולבנות חיבור למציאות באמצעות קרקוע (grounding). ניתן לבנות את המציאות ואת הצעד הבא תוך התמקדות בהווה ובעתיד הקרוב מאוד, מיום ליום ובצעדים קטנים, המתאפשרים במסגרת המציאות הקיימת (להד ובן בשט, 2023; ברגר, 2023).
תמונת העתיד הרגשית והרוחנית בשיטת דמיון מודרך
בשיטת "דמיון ביצירה" (שכאמור מפורטת בהרחבה בספריי: Meir, 2009; מאיר, עתיד להתפרסם) מתרחש כאמור מסע בזמן באמצעות דמיון מודרך, שבמהלכו מופיעות תמונות עבר והווה ותמונת עתיד תמונת העתיד מופיעה בצורה ממוקדת, ונותנת אינפורמציה משמעותית על המקום שבו נמצא האדם במפגש הטיפולי, ועל הפוטנציאל העתידי שלו. תמונת העתיד – כמו תמונות ההווה והעבר – מצטיירת דרך הדימויים ההשלכתיים, ומלווה בדיאלוג טיפולי הכולל בדיקה של הכוחות, היכולות, הקשיים והמצוקות ומתן אפשרות לבניית חיבור למקורות חוסן ותקווה. הדימוי הראשון העולה בדעתם של המטופלים לגבי העתיד נחשב למשמעותי ביותר.
תמונת העתיד היא כלי השלכתי המאפשר חשיפה מהירה וחדה, המעניק למטפלים אינדיקציה בדבר הכוחות של המטופלים. היא נותן כיוון לתהליך הטיפולי ואפשרות לדיאלוג טיפולי, ומאפשרת למטפל לברר עם המטופל מה משמעות התמונה עבורו. באמצעות תמונת העתיד מתקבלת זווית ראייה על המטופלים שהיא המַראָה שאליה אנו מכוונים פעמינו כמטפלים לשם צמיחתם והתמרתם של המטופלים, שאפשר להבינה במונחי ה"פונקציה הפרוספקטיבית" של יונג (Jung, [1930] 1970).
תמונת העתיד היא חשובה ומרכזית להבנת העולם הרגשי והרוחני של המטופלים ומשמשת אבן בוחן למרכז הווייתם, לכוחות האגו, לאינטגרציה של העצמי ולפוטנציאל התפתחותם. בתמונת העתיד טמונה המשמעות הפנימית שהמטופל מקנה למציאות הקיימת והעתידית. בעקבות ניסיון רב שנים בתחום, אני מאמינה שהדימויים מקדימים את המציאות, לטוב ולרע, ושתמונת העתיד הרגשית שאנו רואים בעזרת הדמיון היא שמוליכה אותנו – ולא ההיגיון או המציאות. במגוון הדימויים שאיתם אני עובדת יש אינדיקציה ליכולות והכוחות, וחלקם מצביעים באופן ישיר על המוטיבציה והכוחות למימוש עצמי, שמשפיעים על תמונת העתיד הפנימית (Nuttin and Lens, 1985: 39; Bandura, 2001).
תמונת העתיד, מטבעה, אינה סטטית. זהו מערך נפשי דינמי, המתקיים ומשחזר את עצמו בכל עת. לעיתים תמונת העתיד משתנה, אם באמצעות תהליך של עבודה פנימית וטיפול ואם באמצעות שינוי בנסיבות החיים, המשנה את נקודות המבט על החיים בכללותם. כאמור, גם במצבי טראומה או בעקבות טרגדיה תמונת העתיד משתנה – אם ניתן בכלל לראות עתיד במצבים הללו.
תמונת העתיד העולה בדימויים השונים מציגה את המנוף להתקדמות ולצמיחה – או לחלופין את המחסום לחיים. כפי שכתב פרנקל (1970, עמ' 95): "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש". תמונה העתיד קשורה על פי רוב גם לתחושת החוסן הפנימית, המתוארת כיכולת אנושית להתמודד, להתגבר, להתחזק ואפילו להשתנות כתוצאה מהתנסויות בשעת צרה (Grotberg, 2005; אילון ולהד, 1991).
תמונת העתיד יכולה איפא לבטא שמחה רבה, חרדה עמוקה וכל הרצף שביניהן. הדימוי יכול להיות שלילי או חיובי, ולעיתים אף ניתקל בהעדר כל דימוי. תמונת עתיד חיובית מאפשרת משמעות, תקווה ואופטימיות. לעומתה, בתמונת עתיד שלילית פוגשים דיכאון, סבל, ייאוש ופסימיות (ראו למשל: פרנקל, 1970; יאלום, 2009, 2016). דוגמה עוצמתית לתמונת עתיד חיובית ניתן לראות בקרב ניצולי שואה שבנו חיים מלאים, משגשגים ומאושרים, או פצועים ונכים בעלי כוחות רבים ותמונת עתיד איתנה. לעומת זאת, דוגמאות לתמונת עתיד שלילית אפשר למצוא אצל אנשים שלכאורה חייהם טובים אך חסרי תקווה ומשמעות.
הדימויים העולים בעת ההדמיה בשיטת "דמיון ביצירה" לא תמיד תואמים את המציאות האובייקטיבית, אלא מייצגים פרשנות של האדם למציאות. כפי שאראה בהמשך, פעמים רבות עולים בתמונת העתיד חרדות ופחדים, לעיתים באופנים מפתיעים. בתמונות עתיד שבהן מתגלים קושי ומצוקה, אפשר לעבד קשיים אלו בתהליך הטיפולי כדי לאפשר שינוי בתמונת העתיד. העדר תמונת עתיד מרמז לרוב על חרדה ופחד, אך לעיתים הוא מצביע על הצפה.
מניסיוני, ברוב הדימויים ניתן לראות רצף ואינטגרציה לאורך מסע החיים: תמונת הווה המגשרת בין תמונת העבר ותמונת העתיד. לדוגמה, כשהעץ יציב ונטוע באדמה ובסביבה טובה, לרוב בתמונת העתיד הוא יישאר יציב, גם אם הסביבה משתנה בדרך זו או אחרת. כאשר מתגלים פערים בסיפור מסע החיים, ותמונת העתיד מנותקת מתמונת ההווה ומתמונת העבר, הדבר מעיד לעיתים על מצוקה העולה מהסיפור בדרך לא מודעת ומרומזת, ויש צורך לבדוק לעומק את משמעות פער.
כדי להבין את משמעות תמונת העתיד המלאה חשוב לראות את רצף התמונות, להבין את משמעות הקיום ואת המהות המופיעה לאורך מסע החיים, ולראות ולהכיר את העמדה הפנימית של האדם. חשוב לבחון את הכוחות ודרכי ההתמודדות לנוכח אתגרים וקשיים, ואת מורכבות התמונות הללו כתצרף היוצר את התמונה העתידית. חשוב לבחון את המשמעות הרוחנית והרגשית של תמונת העתיד, את היכולת להתמודד עם משמעות החיים (והמוות) העולה ממנה, ואת היכולת לבחור איך ייראו החיים לאור תמונת העתיד – ולעיתים גם למרות תמונת העתיד.
תמונת העתיד ומשמעותה בסיפורים האישיים בשיטת "דמיון ביצירה"
כדי להציג את מורכבות הנושא, אדגים סוגים מגוונים של תמונות עתיד. בשל קוצר היריעה במאמר זה, אתמקד בתכנים הרלוונטיים לתמונת העתיד מתוך הדימויים בסיפור ההדמיה, מבלי להתייחס לתכנים ולמהויות אחרים שעלו, ומבלי להתייחס כמעט לתהליך היצירה.
תמונות העתיד שאציג לקוחות מהמפגשים הראשונים של ההערכה והטיפול, אך בחלק מהמקרים אוסיף התייחסות לתמונת עתיד בראי הזמן – שנים לאחר הטיפול. עד לאחרונה, עבודתי בשיטת "דמיון ביצירה" התמקדה בכאן ועכשיו, והתייחסה למציאות הממשית של המטופלים בהווה. בתהליך העבודה על ספרי, כחלק מההעמקה בשיטה וההתבוננות מחודשת על תהליכים של מטופלים, מודרכים וסטודנטים, עלתה בי מחשבה על משמעות ההערכה והאבחון בשיטת "דמיון ביצירה" מפרספקטיבה של זמן. לאור זאת, בחלק מהמקרים הצלחתי לערוך ראיונות עומק לבדיקת משמעות הדימויים ותמונת העתיד לאחר שנים, בראי הזמן, ולקבל אינפורמציה ומבט עדכני לאחר שנים מהמטופלים בעצמם. בתהליך זה התגלתה המשמעות העמוקה של הפרשנות שהמטופל נתן לחייו בעבר לנוכח מציאות חייו בעת קיום הריאיון. זווית הראייה החדשה הדגישה עד כמה מרחק הזמן והמקום מאפשרים להבין את עוצמתה של תמונת העתיד.
תמונת העתיד בסיפורה של ליבי: גשר בצל טראומה
ליבי, אישה בשנות ה-30 לחייה, עובדת בתחום המחשוב במעמד בכיר ומוערך, מרגישה תקועה בנושא אינטימיות וזוגיות. לאחר שפקחה עיניים מההדמיה הייתה נסערת, חוותה חוסר אונים ופקפוק במה אמיתי ומה דמיוני. אף שבהדמיה כולה עלה מקום נעים, משמח וחיובי שהכירה מטיול שערכה אחרי הצבא, בהדמיית תמונת העתיד בסיפור הגשר שלה התגלתה תמונה מאיימת ורדופה, בגלל דמות גברית אפלה, ללא רצף במסע החיים:
ראיתי גשר [...] באחד המקומות שבהם הייתי עם חברים בטיול אחרי צבא במזרח, חזרנו מטיול אינטנסיבי של כמה ימים [...] בצד אחד היו הבתים שבהם היינו, בתים נמוכים מאוד, מאוד מואר. הצד השני חשוך, לא מצליחה לראות, מאוד חשוך. כל הגשר נראה באפלה גדולה, המים נראו שחורים וגועשים, ראיתי דמות לא ברורה שמגיעה מהצד החשוך, פחדתי, התחלתי ללכת חזרה – לא בריצה, כי לא רציתי מנוסה, הרגשתי כמו כלב שרוצה לרדוף אחרי, אסור לרוץ, צריך ללכת לאט או לעצור [...] מצאתי מקום מסתור.
תמונת העתיד בדימוי הגשר מעוררת חרדה מדמות מאיימת המשפיעה על ההתנהלות של ליבי כיום. תמונות העבר מראות כוחות ויכולות: "בתים נמוכים מאוד, מאוד מואר", הגשר יציב ואיתן, אך המעבר עצמו מפחיד: "הגשר באפלה [...] והמים שחורים וגועשים" . אין רצף במסע החיים של תמונת העבר לתמונת העתיד. בדימוי הגשר יש אימה ופחד מהמעבר עצמו ומהעתיד. תמונה זו עוררה חוויית עבר מציאותית, שבה עברה תקיפה מינית שהותירה אותה מצולקת. במציאות הייתה חוויית עבר טראומטית, אך ההשפעה הרגשית בדימוי זה באה לידי ביטוי בתמונת הווה ועתיד. המפגש עם תמונת העתיד מיקד את התהליך הטיפולי במה שרלוונטי ומשפיע על חייה של ליבי כיום, ובמשמעות הרגשית של הפחד, הממוקד במסע בזמן. בעקבות הבנת המשמעות ועוצמת חסימת הדרך וחוסר יכולת להתקדם ולנוע לכיוון העתיד, התחיל מסע לטיפול שהיה ארוך וממושך.
תמונת העתיד בסיפורו של עידו: עץ ללא תקווה
עידו, בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, סובל מפוסט טראומה. אני הייתי חלק מהמערך הטיפולי שלו, שכלל טיפול פסיכיאטרי וליווי שיקומי לאורך זמן. התהליך הטיפולי היה כמובן מורכב וארוך מאוד. העבודה דרך דמיון מודרך, דרך הדימוי ההשלכתי, האומנות והיצירה היו נתיב חשוב בתהליך ההחלמה של עידו ובשיקום היכולת שלו לתחושת חיים וויטליות. עם זאת, בשלב של העבודה שממנו לקוחה תמונת העתיד המוצגת כאן, המצב היה שונה, ותמונת העתיד בדימוי העץ של עידו הייתה מאיימת:
העץ צעיר, קטן, לא כל כך חזק, הענפים נראים בשלכת. [...] אני חושב שמי ששתל אותו לא הבין שהאדמה לא מתאימה לעצים בכלל. [...] במשך השנים נבנו הרבה בניינים לידו [...] ונהיה צפוף בסביבה שלו. [...] העץ בעתיד יתמוטט וייהרס, אין לו כוח להיאחז באדמה, [...] חלש מדי.
בתמונת העתיד בדימוי העץ וברצף התמונות במסע החיים העץ חלש, לא מחובר לקרקע ולסביבה, ובעתיד נראה כיליון. הדימוי חושף מהות של חוסר בכוחות אני, חוסר אונים, מצוקה, תלישות וחרדה מהעתיד. ברצף מופיעה מהות של קושי, מצוקה וחוסר אונים, שמצביעים על כוחות "אני" חלשים. תמונת העתיד הרצופה לכל המסע הרגשי מצביעה על קושי עמוק ומרכזי לכל אורך המסע. תמונת העתיד הזו הדגישה והדהדה את חווית הייאוש וחוסר התקווה בכל מסע החיים באותו זמן. רק בשלבים מאוחרים יותר של העבודה החלו לבצבץ דימויים המצביעים על תקווה.
תמונת העתיד בסיפורה של אורנה: מעץ זקוף לעץ מט ליפול
אורנה, בשנות ה-60 המאוחרות לחייה, הגיעה לטיפול על רקע שינוי בקונסטלציה המשפחתית. תמונת העתיד שלה חושפת מצוקה ספציפית, שלא באה לידי ביטוי בתמונת העבר וההווה החיובית במסע החיים של העץ החזק והיציב:
ראיתי את העץ. עץ זית, בלט כמו עץ זית. צמרת עשירה עם ענפים רבים ועשירים, אדמה שחורה, אדמה טובה ומזינה את העץ. [...] מיקומו של העץ היה בין שני שדות שיש בהם צמחייה עשירה, עצים וצמחים, הכול נראה יפה ופסטורלי [...] בעתיד – הענפים נפלו והגזע חשוף. גובהו נשמר, אבל חלקו העליון קטוע. העץ זקוק לתמיכה כדי שהענפים לא ייפלו. ראיתי קבוצה של אנשים מחזיקים את הענפים, דוחפים אותם כלפי מעלה.
במסע סיפור העץ יש כוח ויכולת בעבר ובהווה, ואין אינדיקציה לקושי או למצוקה. אך בתמונת העתיד של העץ יש קושי להמשיך להיות יציב ועצמאי, ויש צורך בתמיכה כדי לעמוד זקוף. העץ זקוק לתמיכה כדי שהענפים לא ייפלו. מהות זו חזרה ועלתה בדימויים נוספים.
בתהליך הטיפולי בעקבות תמונת העתיד, התברר שבעקבות השינוי בקונסטלציה המשפחתית אורנה פחדה שתזדקן ותזדקק לעזרה ולא תקבל אותה. נבדקו מקור חוויית הפחד וחוסר האונים, וחוסר התקווה להיות עצמאית וזקופה, וכן נבדקו המשמעות של העצמאות, וחיזוקם של כוחות העצמי הטמונים בה, בעיקר בהסתמך על דימוי העץ החזק בעבר ובהווה.
תמונת העתיד בסיפורו של יונתן: יצירת דיאלוג בין שני עצים
יונתן, בשנות ה-40 לחייו ואב לשני ילדים, הגיע בעקבות משבר משפחתי ותהליך גירושים. בסיפורו של יונתן עלו שני דימויים של עץ, שכל אחד מייצג מהות אחרת ויש פערים מהותיים ביניהם:
"העץ ראשון חזק ועתיק, האדמה חשופה והסביבה צפופה. [...] בעתיד יכרתו אותו, כי באזור יהיה פינוי-בינוי, לא יוכל להישאר. [...] העץ השני חזק וחסון, האדמה והסביבה טובים לו, בעתיד יישאר באותו מקום, ימשיך לגדול מעל הסביבה שלו, [...] האדמה והסביבה יישארו ללא שינוי."
בשני הדימויים יש כוחות אגו חזקים, העצים חזקים וחסונים בעבר ובהווה. בדימוי ראשון עולה תמונת עתיד של כיליון ומוות ותמונת עבר והווה של עץ חזק בסביבה קשה, ואין רצף של תמונות במסע החיים בסיפור העץ. בדימוי השני תמונת העתיד יציבה ורציפה, ויש רצף של תמונות חיוביות במסע החיים. תמונות העתיד השונות מייצגות חלקים פנימיים שונים ודיאלוג פנימי של חיים ומוות. הדיאלוג אינו קשור לעולם הפיזי, אלא לעולם הרגשי. בדימויים עלו החרדות המלוות את התהליך המורכב שעובר על יונתן, אשר במציאות נע כמטולטלת בין ייאוש לתקווה כמטולטלת.
כחלק מהתהליך הטיפולי עם יונתן בדקתי איזה חלק מייצג ומאפיין כל דימוי, ומה המשמעות שלהם בחייו (הרחבה של עבודה עם שני הדימויים ראו בספריי: Meir, 2009; מאיר, טרם פורסם). דרך היצירה והדמיון המודרך יצר יונתן אינטראקציה בין שני הדימויים ונוצרה אפשרות של דיאלוג ביניהם. תמונת העתיד של מוות וכיליון השתנתה לאט ובהדרגה במהלך כל מסע הטיפולי.
תמונת העתיד בסיפורה של נועה: גשר בהווה - ללא עבר וללא עתיד
נועה, בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, אומנית, יוצרת, בעלת עבודה מעניינת, קשרים חברתיים ומשפחה גרעינית תומכת, הגיעה לטיפול במטרה לערוך בדיקה פנימית לגבי האפשרות של הקמת משפחה משלה. תמונת העתיד בדימוי הגשר של נועה לא מופיעה. אין מסע בדימוי הגשר ואין תמונת עבר, רק תמונת הווה:
הגשר מעץ, שתי קשתות קטנות – באירופה, פארק אירופי, נטוש וירוק. [...] לא ברור מה יש בצד אחד, הכול ריק, שביל פראי. לא ברור מה אחרי, מה יש לפני ואחרי. נהר, ארבעה מטר רוחב, לא גדול, מים נקיים, לא רואים את התחתית. [...] במצב טוב, חזק ובטוח. [...] בהתחלה, לפני שחציתי ואחר כך באמצע, ראיתי צמחים ומים ופרפר כתום. מרגש מה שיש בצד השני, כמו פנטזיה.
הדגש בדימוי הגשר של נועה הוא על החוזק והכוח שיש במעבר כעת, ונראה שההווה ממלא את חייה במציאות. במסע על הגשר, כדימוי למעבר, נועה שוהה עליו בביטחון, בשמחה ובהתפעלות, אולי מוצפת. נראה שנועה נהנית מעצם השינוי, הרפתקנית, עם כוחות רבים וגמישות לסיטואציות מורכבות. הביטחון והשמחה שלה על הגשר היציב והבטוח הראו על כוחותיה, וניכר שאין לה חשש מהמעבר, לא מהעבר ולא מהעתיד. אולם העדר התמונה של עבר או עתיד פותח פתח להבנה של אי-ראיית העתיד.
התמונה ייצגה את המציאות באותה עת, שבה נועה ניצבה בצומת דרכים של שינויים והחלטות. באותו שלב לא יכלה לראות דבר חוץ מההווה, בגלל הצפה של המציאות שלא אפשרה מרחק וראיית המסע. לאחר כמה שנים, נועה בעלת הכוחות שנראו בדימוי הגשר, עברה תהליך שאיפשר לה להתחבר לרצונה להיות אם ולתמונת עתיד זו. ואכן לאחר כמה שנים, בחרה לעבור את התהליך המורכב, הרתה כאם חד הורית והביאה לעולם ילדה, שאותה היא מגדלת באהבה ובביטחון.
תמונת העתיד בסיפוריה של הגר בראי הזמן: יכולת ריצה למרחקים ארוכים
הגר, אישה שהייתה בשנות ה-40 לחייה בעת ההדמיה, נשואה עם שלושה ילדים. אישה רגישה ואינטליגנטית, שבאותה עת עסקה בתחום החינוך המיוחד, הגיעה להשתלמות להיכרות עם שיטת "דמיון ביצירה". תמונת העתיד בדימוי העץ ובדימוי ההר של הגר הייתה חיובית ואינטגרטיבית:
העץ בעל מידות בינוניות, דומה בצורתו ובגודלו לעץ זית טיפוסי. יש לו גזע יציב ומחוספס מכוסה בקליפת עץ. הוא עומד על אדמה חומה, לחה ועדורה, [...] סביבו עוד עצים כמוהו. הוא בן נצח ולנצח. לעולם לא ישתנה. הוא היה שם תמיד, [...] בעתיד – ימשיך להיות אותו דבר.
ההר הראשון שקופץ אסוציאטיבית הוא הר פוג'י, כפי שנראה מרחוק בסרט 'פריחת הדובדבן'. [...] ההר מושלג, השלג עדיין לא דרוך. [...] אני לבושה היטב ומצוידת במה שדרוש לטיפוס ולהתמודדות עם הקור. זה דורש התמודדות, זה לא פשוט, הטיפוס אפשרי אבל דורש היערכות [...] הטיפוס וההתמודדות נעימה. אני לבד לגמרי על ההר. אני מגיעה לפסגה שהיא כמו בתמונות, צ'ופצ'יק קטן שיש עליו בדיוק מקום לבנאדם אחד לשבת. אני יושבת, צופה בנוף ההררי, רואה עוד הרים מכוסים בשלג. עדיין שקט, דממה. אין אף אדם בשום מקום, וזה נעים לי.
בתמונת העתיד בדימוי העץ וההר מופיעה מהות של כוח ויכולת: עץ חזק ויציב שיישאר כך בעתיד, הר מאתגר שהגר רואה את הדרך לטפס עליו וערוכה להגיע לפסגה. יש אינטגרציה ברצף החיובי של מסע החיים מתמונת עבר לתמונת עתיד, יכולת ואפשרות לראות תמונת עתיד חיובית ויציבה דומה בשני הדימויים.
הגר גדלה בבית תומך ואוהב ובנתה בית תומך ומכיל. בעבודתה עם ילדים היא מכילה בסבלנות ובאהבה, בהתאם לדימוי של הכוחות העומדים לרשותה להתמודד עם אתגרים, בדגש על כוחות ויכולות שיש לה בדרך ואינטגרציה של כוחות האני. הכוחות שיש להגר להתמודד עם אתגרים והבחירה שלה באתגרים קשים מלמדים על יכולת ריצה למרחקים ארוכים. תמונת העתיד האופטימית משמשת אותה בחייה ובטיפול באחרים.
הריאיון לאחר שנים שעסק בתמונת העתיד בראי הזמן היה מרגש. הגר תיארה: "מתחברת לכל מילה ומילה בדימויים, ונזכרת בדימוי ההר ביג טיים, תביאי לי התמודדות, [...] תני אתגרים, [...] אני אתארגן לכל אתגר במידה הנכונה ובמינון שאני יכולה להתמודד." הראייה של הדימויים נראתה רלוונטית וחיובית. בהמשך החיים הגר התפתחה מבחינה מקצועית, והמשפחה שלה גדלה והשתנתה. הילדים גדלו ועזבו את הבית, והיום היא מסייעת לאמה המזדקנת ולשאר בני המשפחה. תמונת העתיד היציבה והאופטימית התממשה במציאות.
תמונת העתיד בסיפוריה של נורית בראי הזמן: שינוי יוצר הכחדה
נורית, בעת ההדמיה הייתה בחורה צעירה ומוכשרת, עוסקת בטיפול, מקרינה ביטחון ונמצאת במערכת יחסים משמעותית. תמונת העתיד של נורית המשתקפת בדימוי העץ והגשר מאיימת, ויש פער בינה לבין תמונות עבר והווה החיוביות ממסע החיים:
עץ עתיק מאוד, נולד ונוצר בבריאת העולם, לפני שהאנושות נוצרה. נוצר מזרע שהיה ונבט וצמח במקום קדמוני, לפני שהיו בני אדם, במדבר קדמוני, אין סביבה אנושית. לאחר מכן נוצרה צמחייה ענפה ועשירה. העץ חסון ובריא. [...] העץ לא רוצה בעלי חיים, אם ייכנסו חיים זה יכחיד את העץ, משהו מהקיום שלו ייכחד אם ישתנה, שינוי יוצר הכחדה. לא רוצה שיהיה שינוי – אם יהיה שינוי ייכחד ולא יהיה.
"מי שנופל מהגשר מת, הגשר על מים סוערים וגועשים – מפחיד ומסוכן לעבור. [...] אני לא יודעת מה יש בצד השני ולא יכולה לעבור את הגשר."
בדימוי העץ עולות תמונות עבר והווה חיוביות: העץ עתיק מאוד וחזק ועבר שנים רבות – דבר שמצביע על יכולת התמודדות גבוהה בעולם, חוסן, כוחות אגו רבים, זהות מגובשת ותחושת קיימות בעבר ובהווה. אך בתמונת העתיד נוצר פער, מתגלות חרדות שאינן תואמות את הרצף של סיפור העץ: העץ ייכחד אם ישתנה בעתיד. דימוי הגשר, שמייצג מעברים ושינויים, נותן תוקף נוסף לחוויה זו: כמעט בלתי אפשרי לעבור אותו. למרות הבסיס האיתן, אין רצף במסע החיים ובתמונות של השינויים בעתיד. שינויים נתפסים כמאיימים: הגשר, המסמל מעברים ושינויים, העלה דימוי של דבר מה מסוכן ובלתי ניתן למעבר, ועלו קשיים ומצוקות לנוכח שינויים. חוויה של חרדה ממעבר ומשינויי נחשפה בעוצמה רבה. בתהליך הטיפולי ניתן היה למצוא את מקור החרדה ותחושת הכיליון הטמונה בשינויים בחוויות מן העבר, אך קשה היה להבין את עוצמתם באותה עת.
בריאיון לאחר שנים שעסק בתמונת העתיד בראי הזמן נורית סיפרה: "אני זוכרת את הדימויים ובמיוחד את כל הדימויים של תמונת העתיד שחוויתי לאורך הטיפול. [...] הייתי מוטרדת מהתמונה של הבדידות בדימוים נוספים. [...] הזכרתי לעצמי שאני עץ עתיק, זה אדם עם הרבה כוח עם שורשים, לא של בדידות, שהעץ צריך להרגיש את הכוח והחוזק שיש לו – ובסוף הרגשתי את הכוח הזה". הייתה התרגשות וסקרנות רבה להיפגש ולראות את השינויים בראי הזמן. למרבה הפליאה, כעין תמונת עתיד נבואית, חייה של נורית היו משופעים בשינויים רבים מבחינת משפחה, קריירה ומגורים: לאחר שנישאה, משפחתה עשתה רילוקיישן לכמה שנים, במהלכן נולדו לה שני ילדים. החשש שנורית ראתה בתמונת העתיד, "שינוי יוצר הכחדה", הפך לחשש במציאות: המעבר וההגירה פגעו בתחושת הזהות ובכוחות האני שלה. תחושת הבדידות והניתוק מהמשפחה ומהחברים היו קשים, וכך גם השינוי בעבודה ובסגנון החיים, שהיה שונה לחלוטין. לאחר חזרתה ארצה, שבה נורית לעבודה חינוכית טיפולית, המשיכה לתפקד כאם תומכת לילדיה בהיקלטותם בארץ, וכל המשפחה הגיעה לאיזון מחודש. למרות המשברים המטלטלים שעברה, עברה טרנספורמציה והצליחה להתמודד עם השינויים, לאזור כוחות ויכולות כאם, כמטפלת וכאדם חזק, יצירתי ויציב. היכולת להתחבר לכוחות תוך היטלטלות, והחזרה הביתה החזירו אותה לכוחותיה של עץ החסון שעמו הזדהתה במקור.
תמונת העתיד בסיפורו של שחף בראי הזמן: עץ ש"מתרבה בדרך אחרת"
שחף, בעת ההדמיה היה בחור בשנות העשרים המוקדמות מאוד לחייו, אחרי שירות צבאי ולפני לימודים באוניברסיטה. הוא הקרין חום, עניין, אכפתיות ותחושה של בגרות. נעים, חברותי ומחובר מאוד למשפחתו. המהות הייחודית שעלתה בסיפור העץ שלו, הקשורה לתמונת העתיד, הייתה ייחודית. מעולם לא שמעתי מהות כזאת חוץ מאשר בסיפור שלו:
אני אוהב אותו, הוא אחלה עץ. כנראה השפיע עליי. מקום בודד כזה, את מבינה, עם דיונות. [...] הוא נמצא באדמה חולית, אדמה טובה לעץ. שקמה גדלה רק בחול כזה – מאוד טוב לו. בעצם רק העץ הזה יכול לשרוד שם, אולי גם אשלים. האדמה הזאת בכלל לא טובה לעצים אחרים, רוב הצמחייה לא יכולה להתקיים באדמה הזאת, אבל היא מצוינת לעץ הזה. העץ מאוד בריא, אף אחד לא משקה אותו. גדול מאוד, מרשים, עם גזע חזק, צמרת מאוד גדולה, [...] באמצע שום מקום. עץ נפלא עם נוף לים. לא יודע בדיוק בן כמה הוא, נראה לי שבערך מקום המדינה, בן חמישים בערך, אולי לפני קום המדינה, אני חושב שהביאו אותו לפני קום המדינה, לא יודע בדיוק.
נטעו אותו מתיישבים שהגיעו לארץ, ואחר כך התחיל להתפשט לבד – הגיע מאוסטרליה, לא תמיד היה פה. הופיע בתנ"ך עץ שקמה, אבל הזן המסוים הזה אולי הגיע מאוסטרליה. אולי יונה הנביא גם אכל את פירות השקמה. בכל מקרה, העץ הספציפי הזה, אף אחד לא נטע את הזן הזה, אולי הביאו לארץ. זו לא תשובה מדעית, זה לפי מה שאני חושב ומדמיין [...] מאוד חסון. הענפים נראים כמו גזע. השקמה – יש גזע – ברגע שכורתים את הגזע – כנראה מישהו חתך – כרתו את העץ – ואז צומחים כמה גזעים. לכן בעצם טוב לכרות את העץ, כדי ליצור הרבה גזעים. בעתיד אומרים שלא יהרסו את שמורת הטבע, לא יכרתו אותו, אבל אני מקווה שלא ימות. [...] צריך שלא יבנו שם, שיהיה שם מקום, צריך לא להיחנק שם עם בנייה – שלא יכרתו את העצים סביבו [...] ייתכן שצריך משהו נוסף. תשמעי, אומרים שבאוסטרליה יש צרעה בעץ שקוראים לו ג'ומס, והיא בשביל לאכול את הפרי של העץ – היא נכנסת ממש לפרי ויוצאת, ואז הפרי נפתח, ואז הגרעינים נפתחים ומתרבים. בארץ אין צרעה כזאת, ואז הוא מתרבה בדרך אחרת, אולי עם חוטרים – אבל הדרך הטובה ביותר והטבעית לו לא נעשית."
מסיפור העץ של שחף עולה אדם עם כוחות וחוזק ויכולת התמודדות, המחובר לסביבה ולמשפחה. האדמה מייצגת את המשפחה, ואצלו האדמה מתאימה ומדויקת לצרכיו וטובה לעץ הזה בדיוק, וגם הסביבה המייצגת את החברה טובה לעץ. גם כאן ישנם תכנים חשובים שאינם קשורים ישירות לתמונת עתיד, ולא ארחיב לגביהם.
שחף מדבר על היכולת לצמוח ולגדול מתוך פגיעה: כאשר כורתים את העץ הוא מתרבה. זו מהות ייחודית שלו. הוא מעלה קושי וחרדה מפני צפיפות בעתיד, מה שמתקשר אצלו למרחב שהוא זקוק לו. בתמונת העתיד עולה סיפור המהות הייחודית של שחף, שמעולם לא שמעתי, הקשורה לדרך ההפריה הייחודית של העץ. כששאלתי אותו בסיום ההדמיה למה הוא מקשר את הדימוי הזה, אמר: "אולי בגלל שאני הומו, ולא יכול להביא ילדים בדרך רגילה."
בהמשך חייו שחף סיים את לימודיו, פיתח קריירה מצליחה בתחומו, ובנה זוגיות עם בן זוג במהלך השנים. עשר שנים לאחר ההדמיה הוזמנתי למסיבת ההודיה של בתו, שנולדה לו ולבן זוגו מאם פונדקאית בנפאל, וההתרגשות הייתה רבה. נראה שבתקופת ההדמיה, כאשר אפשרות הפונדקאות עדיין לא היתה מוכרת ושכיחה, שחף כבר ראה בתמונת העתיד שלו את הדימוי של הפונדקאות. התרגשתי מאוד לנוכח עוצמת הדיוק של הדימוי ביחס למציאות: "בארץ אין צרעה כזאת, אז הוא מתרבה בדרך אחרת". ואכן, שחף זכה בבת שנולדה בארץ רחוקה, "בדרך אחרת" וכך נוצרה המשפחה שלו!
תמונת העתיד בסיפוריה של עדנה בראי הזמן: אמונה בחיים לנוכח המוות
בסיפור זה אני מעורבת באופן אישי, כי עדנה ז"ל הייתה חברתי הטובה. עדנה הייתה סקרנית וביקשה להתנסות בעצמה בדימויים. אף שלרוב איני מערבת את הקרובים לי, עדנה הייתה היוצאת מן הכלל. באותה עת הסברתי את משמעות השיטה, אך בגלל המעורבות הרגשית לא יכולתי להתבונן בחומרים לעומק באותה עת, אלא רק לאחר שנים רבות. בעת עריכת ההדמיה, בשנת 2016, הייתה עדנה בשנות השישים לחייה. היא הייתה נשואה עם ילדים ונכדים, מורה לחינוך מיוחד, מטפלת ייחודית ותלמידתו האישית של פרופסור פוירשטיין. היא הייתה אישה יצירתית וסקרנית וניחנה באהבה, בנתינה ובאכפתיות. היא אהבה בעלי חיים, טבע ובני אדם, ובקשיים ראתה אתגרים.
עדנה נאבקה במחלה קשה לאורך שנים רבות. היא נפטרה שנה לאחר ההדמיה. בעת ההדמיה היא כבר הייתה רתוקה לביתה, אך דינמית ובעלת עניין בלתי נדלה בחיים, במשפחתה, בחבריה ובעולם. היא ידעה היטב מה מצבה לאורך כל הדרך, ודרך ההתמודדות שלה ומציאת המשמעות והכוח לחיים היו מדהימות בעיניי – אות ומופת לניצחון הרוח על הגוף. תמונת העתיד מקבלת את מלוא המשמעות כאשר רואים את כוח הרצון וכוח ההתמודדות שלה עם מצבים, ואמחיש זאת בתמציתיות באמצעות דימויי העץ וההר שלה:
העץ שראיתי הוא סיסם הודי שנמצא מול הבית, כבן שבעים. יש לו גזע צר, ואני לא אוהבת את זה. [...] הרבה מאוד ענפים לכל כיוון, ועליו אשכולות עלים. פרחים קטנטנים לבנים. [...] ודמיינתי שהפרחים נפתחים. יש קולות של ציפורים ושל ילדים. הוא מול הבית. הענפים תמיד נשברים ולכן גוזמים אותם. דמיינתי שנזרע מזרע סתם ככה ברוח באופן טבעי. בעבר – אדמה שחורה טובה, הסביבה הייתה עם צמחייה, היו ילדים, [...] אדמה פורייה, פרחים. היה טיפול לאורך כל השנים, האנשים והילדים בסביבה השקו וגזמו. השכונה שבה נמצא העץ מאוד דינמית, מקורות הילדות שגדלתי, שכונה שיחד גידלנו, תיאור שמחזיר אותי לילדות. בעתיד יהיה חזק [...] לא נכון, יודעת שהוא נשבר בדרך כלל, אבל ראיתי אותו מרים את האדמה בשורשים, לא רציתי לראות אותו בשלכת. [...] בעתיד הסביבה רוחשת בעלי חיים, אנשים וקיפודים, כלבים.
לשאלתי מה רוצה העץ, ענתה עדנה: "הוא רוצה שלא יהיה יותר גרוע, שהנקר לא ישבור לו את הענפים. בשבת ראיתי את הנקר שיכול לשבור את הגזע. לא אוהב רוחות חזקות, מפחד שיקרה משהו. צריך מים. כרגע הוא חסון ובריא.
ניתן לראות שהעץ חסון, כמעט בן גילה של עדנה, נוכח וחזק עם כוחות אגו חזקים. האדמה והסביבה פוריים ושוקקי חיים עם בית וסביבה חברתית עשירה, טובה ומתאימה לעץ – כפי שהיה בעברה ובכל חייה של עדנה עד יום מותה. החיים הדינמיים ושוקקי התנועה משקפים את עולמה הפנימי, הרוחני והממשי, כי אכן הייתה תנועה של אנשים. גם המחלה ועתידה מופיעים בדימוי, הן בגזע הצר מדי שאותו היא רואה "ולא אוהבת", כי היא מרגישה שהוא לא מספיק חזק, הן בתמונת העתיד, כשהיא אומרת שהעץ יהיה חזק ואז מתקנת ואומרת: "יודעת שנשבר בדרך כלל", והן בתשובה לשאלה מה רוצה העץ: שהנקר לא ישבור את הגזע.
ציור העץ: עדנה ציירה עץ ביד זריזה, בצבעים שתמיד היו לידה. הציור קלח במהירות, והיא שמחה לצייר. אמרה: "הציור נראה לי מדי קטן, והגדלתי אותו. יש לו הרבה מאוד עלים, כל עלה בנפרד, ענפים, וכל עלה בנפרד, רציתי שיראו את הסביבה." זהו ציור של עץ עם נוכחות, עם חיבור לסביבה ולאדמה וכוחות אגו חזקים. העץ ממלא את כל הדף. הצמרת הגבוהה והעשירה מסמלת את עולם הרוח ויכולת הבעה עשירה. הציור משקף קשר עם אנשים ועם הסביבה, קשר דינמי וזורם ומלא שמחת חיים ותנועה. הרמז היחיד לאיום הוא הנקר שבמרכז הציור, באמצע הגזע. זהו רמז מרכזי לפחד מפני פגיעה בעץ. אלמלא הייתה עדנה מרחיבה על הנקר את הדיבור, ייתכן שלא הייתה מובנת המשמעות המאיימת שלו.
בדימוי ההר עדנה החליפה בדמיון הר נגיש ונוח – הר תבור – בהר גבוה וקשה לטיפוס – הר מירון. להבנתי, ההרים המטפוריים הוחלפו מאחר שהחיים זימנו לה התמודדויות קשות יותר מכפי שציפתה, אך גם כשהתחלף ההר היא המשיכה ללכת בנחת: "בהתחלה העלייה הייתה קשה, בהתחלה תלולה [...] ואז [...] עצרתי ונפגשתי עם הצמחייה, עם הבלוטים, שאפשר לעשות מהם כל מיני דברים, אפשר לעשות משהו, לכפתר." כדרכה המתמודדת, עדנה נהנתה מהדרך המורכבת ומהטבע, וכדרכה היצירתית עצרה ויצרה מהבלוטים כפתורים מיוחדים. הדבר מצביע על יכולת מופלאה להתמודד עם קשיים, ליהנות מהדרך ולהגיע לפסגה בנחת, למרות הקשיים.
בסיפור זה, כשמדובר בדימויים בראי הזמן, המעורבות האישית שלי מוחלטת. אני מבינה שבעת ההדמיה לא יכולתי להכיל את מלוא המשמעות של הדימויים אלא רק את חלקם, ולכן גנזתי אותם עד שהחלטתי לקרוא אותם שוב שנים לאחר פטירתה של עדנה. קריאת הדימויים לאחר שנים רבות הייתה חוויה רבת עוצמה ומטלטלת, לנוכח העוצמה והדיוק של פסיפס הדימויים, השופך אור על אישיותה ועל היכולות המופלאות שלה וממקד את אופן השקפתה על חייה, התמודדותה עימם וראיית קיצם. כמה מידע היה צפון בדימויים לנוכח ידיעת הקץ המתקרב! לא ניתן היה לקלוט את העוצמה בזמן אמת, וכעת התגלתה המשמעות הרוחנית והרגשית בתמונת ההווה והעתיד האמיצה והישירה.
מהסיפורים עולה כי עדנה אינה מכחישה את המציאות. היא יכולה להתמודד עם רגשות של חרדה. הדבר מתבטא בתמונת העתיד של העץ, שבה ניכרת חרדה מפני מה שצופן לה העתיד, ולמרות זאת, החוויה הרגשית שלה היא שהעץ כרגע חסון ובריא. בתמונת ההר ניכרים הכוח העצום והיכולת לגייס את כוח הרצון, המשמעות והאהבה לטבע וליצירתיות ולהתמיד גם אם הדרך מתארכת ונעשית קשה יותר. נפרסת תמונת עתיד רחבה, שבה משתקפים משמעות החיים, היצירתיות, כוח הרצון, האינטראקציות והעניין שבחיים, שהיו חשובים לה יותר מהידיעה על סיומם הקרב.
גם כאשר היה ידוע לעדנה שהחיים קרובים אל קיצם, חרף תמונת עתיד מציאותית של כיליון החיים, הדימויים והסיפורים שלה משקפים יכולת הישרדות, לחימה ואמונה בחיים עצמם – ובמיוחד ביצירת משמעות לחיים.
סיכום
במאמר זה תיארתי בתמציתיות את שיטת "דמיון ביצירה" שפיתחתי, המשלבת טכניקות מעולמות הדמיון המודרך והטיפול בהבעה ביצירה. התמקדתי במיוחד ברכיב של תמונת העתיד, שעל חשיבותה הרחבתי ושאותה המחשתי באמצעות דוגמאות של סיפורי מטופלים שונים, שתיארו את שדמיינו ביחס לדימויים כמו עץ, הר, וגשר.
מאמר זה מתפרסם בתקופת מלחמת "חרבות ברזל". בזמנים מורכבים אלו משמעות תמונת העתיד של כל אדם חשובה ומורכבת מתמיד. היכולת להתמודד עם החיים כפי שהם, קשים יותר או פחות, תלויה בגורמים רבים, ותמונת העתיד בדימוי ההשלכתי חושפת במידה רבה את מאגרי הנפש ואת כוחות ה"אני". בתמונה זו טמונה המשמעות הפנימית שאנו נותנים לראיית המציאות הקיימת והעתידית. זהו כלי השלכתי המאפשר חשיפה מהירה, חדה ומציב מראה מול העולם הפנימי של המטופלים. הוא מעניק גם למטפלים אינדיקציה בדבר הכוחות של המטופלים ונותן כיוון לתהליך הטיפולי ואפשרות לדיאלוג טיפולי.
תמונת העתיד שנפרסת בדימויים שהמטופלים מעלים משקפת את מקומם ואת התייחסותם הרגשית למקום שבו הם רואים את עצמם בעתיד, לכוחות העומדים לרשותם ולפחדים וחרדות מהעתיד. תמונת העתיד היא המפתח ליכולתנו לכוון את חיינו לנתיבים השונים שלפנינו. כאשר אנו מגלים את התמונה בעזרת ההדמיה, המראה הניצבת מולנו נעשית ברורה וצלולה, ונגישה יותר להערכת כוחות ואפשרויות. היכולת הרגשית והרוחנית שלנו לראות עתיד משמעותי גם במצבים קשים מאפשרת לפרוש כנפיים ולהתמודד עם אתגרים, וגם להפך: חוסר היכולת לראות את העתיד עלולה לשתק אותנו ולחסום התקדמות.
כפי שעלה מהדוגמאות שהובאו במאמר, בתהליך העבודה עלולים לעלות תכנים לא מודעים ומאיימים, ולפיכך העבודה בשיטת "דמיון ויצירה" דורשת הבנה מקצועית והיכרות מעמיקה, תוך התנסות אישית תחת הדרכה, והיא מיועדת לאנשי מקצוע טיפוליים בלבד. תהליך העבודה וההערכה בשיטה זו נבנה בזהירות וברגישות, לפי היכולת והנכונות של המטופלים להתמודד. כך למשל, לאור ההבנה של מצבי משבר וטראומה כפי שתוארה במאמר, מתחילת מלחמת "חרבות ברזל" התמקדתי בעת טיפול ביחידים ובקבוצות בבניית חיבורים לכאן ולעכשיו, תוך עבודה על חוסן, חיבור למקורות כוח, הגנה ושמירה ובניית תמונת עתיד של תקווה למטופלים וליקרים להם. בשל הסיטואציה המורכבת, אני בוחנת בזהירות את תמונות העתיד ההשלכתיות ומוודאת שהן מותאמות לכוחות וליכולות, ושהדימויים מותאמים למצב המטופלים בהווה.
גם השימוש במדיום היצירתי יכול להשתנות ממטופל למטופל, והשימוש בכל דימוי משתנה בהתאם לצרכים ולדינמיקה בכל מפגש. במציאות הנוכחית, שבה אנו פוגשים מטופלים רבים בטראומה, במצוקה ובמשבר, נוצר צורך עצום במענה ובדיאלוג פנימי וחיצוני מקצועי עמוק, ושיטה זו בהחלט מתאימה לכך. בזמנים מורכבים אלו, משמעות תמונת העתיד של כל אדם חשובה ומורכבת מתמיד.
שיטת "דמיון ביצירה" אינה שיטה לניבוי או לחיזוי עתידות המשלבת יכולת מיסטית כלשהי. עם זאת, במסגרת ראיונות רבים שערכתי עם מטופלים שנים לאחר ההדמיה המקורית התאפשרה זווית ראייה חדשה, מסקרנת ומרגשת, והתברר שפעמים רבות תמונת העתיד שראו המטופלים הייתה כה מדויקת, עד שכתיבתה נראית כתמונה רוחנית וניבוי של ממש.
לב ליבה של שיטת "דמיון ביצירה" טמון בחיבור הפנימי של כל הדימויים ובתמונת התצרף שהם יוצרים, וכולם יחד מקרבים אותנו אל מהותו הייחודית של כל מטופל ואל תמונות העבר, ההווה והעתיד שלו. הדוגמאות שהבאתי במאמר זה של תמונות עתיד של מטופלים שונים נועדו להדגים את משמעותה העמוקה ואת חשיבותה של תמונת העתיד כחלק ממסע החיים המורכב של כל אדם ואדם.
מקורות
אהרונסון, ת' (2023). מבט פסיכודינמי על הטיפול בטראומה אקוטית א: סקירה תאורטית ותסמינים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4650
אוגדן, ת' (2021). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד.
אילון, ע' ולהד, מ' (1991). חיים על הגבול: התמודדות במצבי לחץ, אי ודאות, סיכונים ביטחוניים, צמצום האלימות ומעבר לשלום. נורד.
ברגר, ר' (2023). אי של שפיות בים סוער: כלים להתמודדות עם חרדה במצבי דחק. הרצאה, קמפוס IL. https://www.youtube.com...=jOkABE0kuZI
יאלום, א' (2009). להביט בשמש. דביר.
יאלום, א' (2016). כולנו בני חלוף, וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה. כנרת.
וייסווסר, ש' (2023). מציאות פנימית, חיצונית ומעברית במוח-גוף-נפש: מפגש בין חקר המוח לשדה הטיפול. הרצאה בכנס יה"ת, 13-14.2.23, שפיים.
להד, מ', ובן בשט, י' (2023). וובינר: מקום לנחמה: ידע וכלים מעשיים למעגלי תמיכה, 13.10.23. מרכז משאבים.
מאיר, ד' (טרם פורסם). דמיון ביצירה (שם לא סופי). רסלינג.
סגינר, ר' (2002). מצוקות נפשיות, משאבים אישיים, ומשימות התפתחותיות: קורלטים אישיותיים של אוריינטציית עתיד של מתבגרים. עיונים בחינוך 5(1): 44-7.
סמנה, ר' (2017). בעקשנות של צמח המתרחק משורשיו – על שיקום ופיתוח פונקציית העיתוד. שיחות ל"ב(1): 47-37.
פרנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. דביר.
רוט, מ' (2023). עשר הנחיות פשוטות להתערבות ראשונית בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023. בטיפולנט.
Bandura, A. (2001). “Social cognitive theory: An agentic perspective”. Annual Review of Psychology 52: 1–26.
De Shazer, S., Dolan, Y., Korman, H., Trepper, T., McCollum, E., & Berg, I. K. (2021). More than miracles: The state of the art of solution-focused brief therapy. Routledge.
Erikson, E. (1968). Identity: Youth and Crisis. Norton.
Grotberg, E. H. (1995). A Guide to promoting resilience in children: Strengthening the human spirit. The International Resilience Project. Bernard van Leer Foundation.
Haith, M. M. (1997). “The development of future thinking as essential for the emergence of skill in planning”. In: S. L. Friedman & E. K. Scholnick (Eds.), The Developmental Psychology of Planning: Why, How, and When Do We Plan? (pp. 25–42). Lawrence Erlbaum Associates.
Jung, C. G. ([1930] 1970). The Stages of Life, CW 8. Princeton University. Bollingen Series.
Kohut, H. (1987). The Kohut Seminars on Self Psychology and Psychotherapy with Adolescents and Young Adults. (M. Elson, ed.). W. W. Norton & Company.
Lewin, K. (1951). Field Theory in Social Science: Selected Theoretical Papers. (D. Cartwright ed.). Harpers.
Meir, D. (2009). The Tree which Tells Life Stories: The Whole Story: An Evaluation Tool Integrating the Covert Story Obtained via Guided Imagery with the Overt, Verbal Life Story and the Verification. VDM.
Nuttin, J. & Lens, W. (1985). Future Time Perspective and Motivation: Theory and Research Method. Leuven University Press.
Seligman, M. (2002). Authentic Happiness: Using the New Positive Psychology to Realize Your Potential for Lasting Fulfillment. Free Press.
Winnicott, D. W. (1989). Interpretation in psychoanalysis. In :M. G. Fromm & B. L. Smith (Eds.), The Facilitating Environment: Clinical Applications of Winnicott's Theory (pp. 629–635). International Universities Press.
