איך מסמסים געגוע? מאת דפנה ליבר. ספר חדש וחשוב
פרופ. עמיה ליבליך | 11/1/2023 | הרשמו כמנויים
אני קוראת ספר זה בשקיקה כבר 5 ימים, וכל רגע אני מדמיינת מה יהיה המשפט הפותח של הרשימה שאכתוב בשבחו, ויש כל כך הרבה!
ראשית – אל תיטעו בגלל הכותרת, זה אינו רומן וגם לא ספר הגיגים קליל. זה ספר רציני המבוסס על הרבה ידע, ניסיון וחשיבה, ועוסק בתפר בין העולם הממשי והעולם הוירטואלי - ספר חשוב שיחדש לכל קוראת וקורא בתחום שכולנו חיים אותו יום יום, כולל דגש מיוחד למטפלות ומטפלים.
הפתיחה שבחרתי נובעת מהמשפט הבא: "הגישה לכתובת אימייל קיימת באוניברסיטאות בארץ מאמצע שנות ה-80, והייתה נגישה בארץ למשתמשים במהלך שנות ה-90" (עמ. 144). אז היות וישראל בעלי נפטר בשנת 1986, ושנינו היינו משתמשי אימייל מובהקים עוד לפני מותו, סימן שאני הרי ממש מחלוצי המהפכה... זה מצחיק אותי לאור הוידוי שיבוא מיד : עד היום הטכנולוגיה הקשורה לחיי הממוחשבים בהוראה, במחקר, בביורוקרטיה, בקניות, בקיצור בניהול החיים - היא אחד האתגרים הכי גדולים בחיי. בימים רעים אגיד שהיא ממלאת אותי אימה (מילה שמופיעה לא מעט בספר זה לתאר את בני דורי) וגעגוע לעבר המתוק, בו היו אנשים עונים לי, ולא קולות רובוט מהטלפון, העבר בו הרגשתי חכמה ולא טיפשה.
אם נחזור לשנות ה-80, היו במחלקה לפסיכולוגיה שני חלוצים אז, ושניהם לא בחיים היום: ישראל ליבליך, בעלי, למד על הדואר האלקטרוני מהאויר והתעקש ללמד גם אותי. בהתחלה לא הבנתי מה התועלת בזה. באי רצון ישבתי איתו ליד המסך המרצד בירוק. "זה כל כך פשוט", הוא אמר לי. ולמדתי. לאט לאט התאספו לי מכותבים שכבר היו בענין – רובם אז בארצות הברית – והפכתי את התקשורת במייל לאחד מההרגלים הכי יציבים בחיי עד עצם היום הזה. כמה שנים אחר כך היה זה זאב קליין, איש מקסים ו'חולה' על קידמה, שאסף את צוות המרצים במחלקה להראות לנו את פלאי האינטרנט... זה היה אז בלתי יאומן. והיום כמובן שאיני יכולה לתאר את הקריירה שלי ללא אלה.
אך למרות שהתחלתי מוקדם, המהירות האדירה של התפתחות הטכנולוגיה גדולה עלי. אני קוראת בספר בתימהון, משתדלת לא להיבהל - ונזכרת לפתע בפרופסור חשוב שנתן הרצאה במוסד ון ליר בשנות השבעים, והסביר כי מקורן של כל תאונות הדרכים הוא בעובדה הפשוטה שהמוח שלנו, על מערכות התפיסה, בקרת התנועה והרפלקסים, אינו בנוי לתפקד במהירויות התנועה של המכונית על הכביש... וכהד ראיתי בספר את המשפט "אנו, כאנשים בגרסתנו הנוכחית, לא ערוכים להשתנות מהירה כל כך בצירים מהותיים" (עמ. 145) נו, כן.
כפי שכבר אפשר להרגיש, לאורך כל הקריאה קיימתי דיאלוג עם הכותבת, והוא בעצם לב החוויה של קריאת הספר עבורי: הדיאלוג בין "מהגרי" העולם הדיגיטאלי, לבין ה"ילידים". דפנה אומרת, ומדגימה בסיפור אישי חזק ביותר מיד בפתיחת הספר, שיש בטכנולוגיה הרבה כוח ואפשרויות להיטיב. ואני משיבה לה בהיסוס, כן, אבל זה כל כך קשה לי... וכדי לחזק את הפחדנות שלי אני נזכרת ב'סכנות האינטרנט' – מעקבים, חרמות, חשיפה לפורנוגרפיה, פדופיליה ומה עוד. ובכל זאת אני משנסת מותניים ונכנסת שוב לאתר כלשהו או לאפליקציה, כי בלי זה החיים נעשו בלתי אפשריים. כבר מזמן לא קראתי ספר שבו שוחחתי בראשי בלי הרף עם המחברת והדף הכתוב.
בדיאלוג הזה אני נזכרת בסדנאות הכתיבה שלי עם חוה רימון, שבהן אנו מבקשות מהמשתתפות והמשתתפים לכתוב במחברות יפות, עם כריכה צבעונית. אני עצמי כותבת במחברת שלי בעט נובע, פארקר זהב שיש לי מגיל 17... (אבל רק בסדנאות! בכתיבה אקדמית או בספריי, אני משתמשת כמובן במעבד תמלילים עם כל השכלולים). המשתתפים בסדנאות לא תמיד נענים לנו – חלקם כותבים במחשב, אחרים בטלפון. אני מקוה שבעולם ההיברידי יש מקום גם לשכמותנו, אבל יודעת גם שאנחנו זן הולך ונעלם. וכמו ששואלת דפנה בפרק האחרון של הספר: האם אנחנו רלוונטיים? ובמה?
הספר שלפנינו הוא ספר חשוב ועכשווי מאין כמוהו. כתומכת בתרבות ההיברידית, דפנה גם כתבה ספר היברידי. יש בו מהאנושי ומהדיגיטלי, הוא מביא נקודות מבט פילוסופית, סוציולוגית, פסיכואנליטית וטכנולוגית. בכולם מגלה הכותבת ידע, העמקה ורוחב מרשימים. פרקים אחדים בספר מתארים 'מיקרים' מחדר הטיפול ההיברידי או הוירטואלי, ובאלה מצטיירת אפשרות חדשה לטיפול הדינמי בימינו, יחד עם הבעיות המיוחדות שהוא מייצר בנושאי הגבולות, הפרטיות ועוד. באחד המיקרים המתוארים בספר שואלת המטופלת "רק בגלל שבתקופתו של פרויד לא היה אינסטגרם, אסור לדבר או להשתמש באפליקציה הזאת?" – כשכוונתה להודעות שהיא רוצה לשלוח לתירפיסטית שלה. בהמשך הקטע מצטטת דפנה חוקרת אחרת, לינדה קאנדי, התוהה "איך היה מתבונן פרויד על טיפול המתווך באמצעים דיגיטליים" (130).
זוהי אם כן המלצה חמה לכולנו לקרוא את הספר, לחלקנו אולי יפחית את "האימה הבלתי מוסברת" מישומי המחשב, ואת חלקנו – יביא לליווי הקידמה בחשיבה ובזהירות הנדרשות. ורק גילוי נאות – אני מכירה את דפנה אישית ממקום עבודה משותף, אך אין לי ספק שלא הגזמתי בערכו של הספר משום כך. מברוק!
ג
