השועל והמדינה
פרופ. עמיה ליבליך | 2/5/2015 | הרשמו כמנויים
כולנו מרבים להתלונן – המדינה אינה עושה את מה שברצוננו שתעשה: צדק חברתי, שלום, חינוך לערכים, שיויון לכל, סובלנות למיעוטים ועוד מילים יפות. רבים מאיתנו מאוכזבים מתוצאות הבחירות האחרונות, כאילו לא בנו עצמנו מדובר. המעשה הקטן שברצוני לספר היום בא דווקא לשבח. זה אינו סיפור הירואי של הצלת תינוק או אישה יולדת בנפאל הרחוקה, אלא מעשה שהיה כאן ביפו, עירנו הקדושה.
במשך שני לילות שמעתי קולות מוזרים שהגיעו מכיוון החצר. הקולות היו קצובים, ולעיתים חשבתי שמכונה מצפצפת משמיעה אותם חליפות – יבשן, מזגן, מי יודע. אולם, לפי הנשימות שספרתי הקצב לא היה מדוייק דיו כדי שיווצר על ידי מכונה. אם בעל חי משמיע את הקולות – מהו? זו לא הייתה יללה של גור חתולים או כלבים. אולי ציפור? אבל איזו ציפור משמיעה את שיריה בלילה דווקא?
הקולות היו חלשים, אולם דווקא משום שלא פענחתי אותם הם הדירו שינה מעיני. בשעות הבוקר, כשצלילים רגילים מילאו את החלל, גלי הים הנשברים אל החוף, כלי רכב הנוסעים למעלה ברחוב, מטוסים החולפים בשמים, צפצופי הציפורים שלנו (ברוכות יהיו!) – לא שמעתי את הקולות המסתוריים האלה. הם הגיעו לאוזני רק כשהיקום סביבי השתתק עם ערב.
הבוקר השלישי למציאות הקולות היה שבת. כמנהגי בשבת הכנתי כוס קפה ועליתי לשתות במרפסת, כשפיסטוק כלבי הגדול מלווה אותי ומחכה לפירורי העוגה שיישרו מהצלחת. אולם הבוקר לא התיישב הכלב לרגלי, אלא רץ אל הצד האחורי של המרפסת, הרים את כפותיו הקדמיות אל המעקה, עמד כשמבטו נעוץ קדימה ומטה, ונבח. זוהי נביחה שאני מכירה והיא אומרת: "קומי, בואי, תיראי מה מצאתי". פעם נבח כך כשעכביש ענק – אולי עקרב אפילו – טייל לו בנחת בשביל הגינה. הנחתי את הקפה והלכתי בעקבות הכלב, שהמשיך לנבוח כל אותו זמן. ריכזתי את מבטי בכיוון אליו הצביע בגופו ובעיניו, ואז ראיתי אותו: יצור קטן בגודל של חולדה גדולה, אוזניו זקופות והוא פועה בקולות המטרידים ששמעתי. הוא היה לכוד בתוך מתחם קטן מוקף קירות נמוכים בחצר האחורית שלי. ברור היה לי שאיננו חתלתול ולא גור כלבים. אבל מה כן? תינוק של שעול או תן? ואיפה אימו? ומהיכן הגיע?
"כל הכבוד פיסטוק, פתרת את החידה ואולי גם נציל יצור חי אחד", אמרתי לכלב החכם שלי, "אבל דיר באלאק אם אתה נוגע בו!"
ירדנו לראות אותו מקרוב, וכמנהג ימינו גם צילמנו אותו בטלפון... למזלו של היצור המסכן, הקירות שמנעו את יציאתו גם הגנו עליו כנראה. אולם ודאי לא אכל ולא שתה כבר כמה ימים. הבאתי לו מיד גרגרי מזון מהמלאי של הכלב, הכנסתי לו צלוחית עם חלב, אך הוא התכנס בפינה של המתחם, התכרבל ולא נגע בהם.
אז מה עושים? כדי לקצר - קראתי שכן ותיק בשכונה, שחיזק את הבחנתי כי זהו גור שועלים, הזהיר אותי שלא אגע בו כי אלה נושאים לעיתים כלבת, ויעץ לי להתקשר ל"רשות הטבע והגנים, מחלקת חיות הבר". ומכאן שבחי המדינה: שבת בבוקר, כולם בחופשות סוף השבוע, אך יש איזשהו אח גדול השומר עלינו. תוך שעה הגיעו לחצרי פקח ופקחית בחולצותיהם הירוקות המוכרות, מצויידים בכפפות ובקופסא מתאימה, ולקחו את היצור המסכן למרפאת הספארי ברמת גן. הם נענו מהר יותר מהמשטרה, לא חקרו אותי מנין ומדוע, ופעלו במקצועיות ובחביבות. כן, אמרו, זה היה שועלון, שאימו אלי ניצודה אחרי שהניחה אותו משום מה אצלנו. "יש לא מעט שועלים על המצוק שלכם מעל הים", אמרו לי, "לא ראית אף פעם?"
לא, לא ראיתי, או חשבתי שאני רואה כלב. בכל אופן – סוף טוב, השועל הקטן בודאי יחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. ואני הייתי מאוד גאה במדינה: זה בכלל לא מובן מאליו שיש שרות כזה, הפועל במהירות ובדייקנות, ידידותי כל כך, ואינו מבקש כל תמורה או תרומה. ואללה, אם זה גורלו של שועלון שנמצא ביפו בשבת בבוקר, אולי אנחנו בכל זאת מדינה מסודרת?
