ריאליזם וסיביר
פרופ. עמיה ליבליך | 22/8/2010 | הרשמו כמנויים
משהו התחיל מדגדג לי לכתוב כאן בזמן נהיגה, או ליתר דיוק פקקי התנועה, בין יפו למרכז תל אביב במוצ"ש הדחוס, החם והלח ביותר של השנה (אני חושבת), כשתנועת היהודים מגלמת את הרצון לברוח מהחום לאולמות ולמסעדות הממוזגים, ושל המוסלמים – להגיע לארוחות סוף יום הרמדאן שלהם. ואז אני מגלגלת במוחי מספר מחשבות 'תרבותיות', שחולפות כעננים מעניין לעניין.
אני מהרהרת על הויכוח ב"הארץ" בין אריאל הירשפלד לרותי דירקטור, בזכות או בגנות הריאליזם בציור ישראלי עכשווי, שמתחתיו האמירה של הירשפלד כי הפוסט-מודרניזם מת... ואני שואלת את עצמי אם אכן כן, מה יהיה השלב הבא בפסיכולוגיה, ומה זה אומר על מקומם של עוסקי נרטיבים כמוני בתוך השדה. אם הריאליזם באמנות מקביל לביהביוריזם אצלנו, אולי זה מה שמסביר גם את ההשתלטות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי על מתחרהו הדינאמי, של הטיפול התרופתי על שיחות הנפש?
שוב זורמת התנועה מעט, עד לכיכר הבאה, וגם מחשבותי נודדות לספר שאני קוראת בשקיקה "חרוזים לסטלין" מאת רוברט ליטל. ספר זה, המתאר בחצי בידיון את חייהם וסופם של מנדלשטאם, אחמטובה, פסטרנק ומשוררים רוסיים אחרים בני דורם בתקופה הסטליניסטית, מרתק אותי כבר ימים אחדים. עד כמה שידעתי, קראתי ולמדתי, דומני שעדיין לא ידעתי את גודל רשעותו ואכזריותו של סטלין כלפי בני עמו. האם היה רע כמו היטלר? ואיך בכלל אפשר להשוות – במספר הקרבנות? במשך הסיוט? ומה עם מאו, שעליו אנחנו יודעים אף פחות, והאסונות שהמיט על הסינים?
אבל כרגיל, מה שסוחף אותי במיוחד הוא הפן האישי שאני מפיקה מהספר, איך הוא משמש לי כעוד חלק בפאזל האישי האינסופי שלי (וכן, כמובן יש לכל אחד פאזל אישי שכזה).
כמו שיודעים קוראי הבלוג, אני הרי עוסקת לאחרונה בסיפורי החיים של הורי, ומכאן – גם בסיפור הוריהם. מה שהיה ידוע במשפחתי הוא שסבא וסבתא מצד אבי, צבי ואסתר קורץ, הצליחו לברוח מפני הנאצים מקרקוב שבפולין, ולפלס את דרכם עד סיביר. בסיביר, כך סיפרו לי בילדותי, למזלנו הרב ניצלו חייהם בזמן המלחמה, עד שהושבו משם וזכו לקבל סרטיפיקאט ולעלות ארצה. זכיתי בילדותי שהיו לי סבא וסבתא - דבר נדיר אצל בני דורי - עד שמתו כאן בשיבה טובה.
אך מה פירוש המילים הללו "לפלס את דרכם לסיביר"? איך עברה עליהם הדרך, כמה ארכה, במה נסעו, מה היו התחנות שעברו, איפה בסיביר התיישבו, כיצד התקיימו? על סיביר ידענו בילדותנו שהיא ארץ קרה ונידחת. אולי גם ידענו שרעבו שם, ואנו, הצברים, צריכים לאכול מן הצלחת הכול משום כך... בתהליך הפענוח שאני עסוקה בו בעזרת ידידי קורא-הפולנית שמואל בינשטוק, גילינו על פי כתובת וחותמת הדואר של הגלויות ששלחה סבתי להורי בתל אביב, כי העיירה הנידחת אליה הגיעו הייתה נובודמיינסק, והיא במובן הגיאוגרפי הפשוט כלל לא הייתה בסיביר אלא במזרח עמק הוולגה, מתחת לאוראל. יש שם אפילו רפובליקה קטנטנה ונפרדת שנקראת היום מריאל. סיביר היה שם כללי שהשתמשו בו, כנראה, כדי לסבר את האוזן. אבל על תנאי החיים הממשיים של סבי וסבתי בארץ הגזירה שאליה ברחו אינני יודעת דבר. הסיפור המשפחתי היה שהבנים פרנסו את הוריהם בעבודה קשה של חטיבת עצים ביער, עד שגוייסו כולם לצבא הרוסי. אחד מהם אף נהרג כך. אבל על דבר מכל זה אין הגלויות מכילות כל מידע, בודאי מפחד הצנזורה.
והנה כאן בא סיפרו של ליטל, ומספר באריכות על המסע ברכבות המשא ובכלי רכב שונים ומשונים שבהם הובלו הגולים שהיגלה סטלין למזרח מדינתו הענקית, מסע ענקי ועתיר תלאות. נכון – זה היה כעשר שנים לפני גלותם של סבי וסבתי, שנעשתה כבריחה ולא כגירוש מטעם השלטונות, אך יש לי תמונה פתאום, ואני יכולה לראות לנגד עיני את הדרך וחלק מזערי מן הדברים שעברו עליהם, ולבכות עליהם כשהם משתלבים בסיפור החיים שלי ושל משפחתי.
עדיין כל אדם בסבלו המיוחד הוא אי בודד לעצמו. ועדיין זו איננה המציאות עצמה, שלמזלי הגדול לא חוויתי, אלא ייצוגה, במילה, בסיפור, בעלילה מעודנת כפי שהיא יוצאת תחת עטו של סופר מחונן. ועל כל אלה, בסיפור המשפחתי שלי אפילו זו איננה ממש סיביר, כנראה. ובכל זאת זהו ריאליזם בעיני, ואני מודעת עד כמה הוא חשוב לי.
