חייבים לדבר על קווין
פרופ. עמיה ליבליך | 10/1/2011 | הרשמו כמנויים
כמה רחוק אפשר ומותר ללכת בבלוג שלנו מהחוויות המקומיות, מחוק הפסיכולוגים או תהליכי הקבלה ללימודים מתקדמים! הנה ראו:
בימים אלה סיימתי לקרוא ספר שהטריד את מנוחתי יומם ולילה במשך כשבועיים, והוא – כך אני מקווה – מאוד רחוק מכל אחד ואחת מאיתנו בחיי המציאות. ספר זה, שנכתב על ידי הסופרת ליונל שרייבר, יצא לאור בארצות הברית כבר בשנת 2003, ובארץ תורגם לעברית והופיע בשנת 2005 - אך בנוסח האנגלי שלו הגיע לידי לאחרונה.
הספר נכתב כסידרת מכתבים שכותבת אשה אמריקנית באמצע החיים, אווה חצ'טוריאן (כן ממוצא ארמני, ועם זכרונות השואה של עמה) לבעלה פרנקלין, הנמצא מסיבה בלתי מובנת בנפרד ממנה. מיד בפתח המכתב הראשון אנו מבינים כי אווה היא אימו, ופרנקלין אביו, של נער רוצח בשם קווין. קווין נמצא אשם ברצח מתוכנן היטב של שמונה תלמידים מבית הספר התיכון בו למד ועוד מבוגרים אחדים. כיון שאינו בן 18 עדיין, הוא מרצה את עונשו בינתיים במוסד סגור לעבריינים צעירים. אימו, אך לא אביו, מבקרת אותו במוסד זה אחת לשבועיים.
סדרת המכתבים מתארת באופן רטרוספקטיבי וחושפני את חייה של אווה, מאז נישואיה לפרנקלין, דרך החלטתם להביא ילד לעולם, והמשך בהתפתחותו של הילד, קווין, ומערך היחסים במשפחתו. למכתבים אופי של וידוי האשה בפני בעלה, ובו נכללים חוויות, רגשות ופרטים שלא העיזה להביא לידיעתו בעת התרחשותם. סידרת המכתבים מגיעה לסיומה עם פירוט מעשה הרצח, סיום בו מתגלים פרטים אכזריים ונוראים על המעשה וקרבנותיו. בגלל האפשרות שמא מי מכם אכן יקרא ספר זה, אשאיר כמה מהפרטים החשובים וה"מותחים" בספר מחוץ לרשימה זו.
הבחירה להיכנס לעומק למעשה רצח-המוני-בגימנסיה מוכרת לנו מהסרט הדוקומנטרי הידוע של מייקל מור, שנעשה בשנת 2002, ומתעד את מעשה הרצח בבית הספר התיכון בקולומביין. אולם בעוד שהסרט התמקד במה שראה מייקל מור כקלות הבלתי נסבלת של השגת כלי נשק בארצות הברית, הרי הספר שקראתי הוא בידיוני, וייחודיותו בכך שהוא מנסה להיכנס לעומק הנפש של הדמויות המעורבות מקרוב בפשע שכזה.
העוצמה האדירה של הספר נובעת מכך שהוא מאתגר את אחד הטאבו-ים היסודיים בתרבות האנושית כולה: אהבת האם לילדה. אווה מתוארת כאשה נורמלית, מצליחה וחופשיה בדרכיה, שכלל לא רצתה להביא ילדים לעולם, ונכנסה לבסוף להיריון תחת לחץ של בעלה. ההיריון והלידה מתוארים כתקופה של סיוט מתמשך המקדים את מה שיקרה: הילד שנולד, קווין, אינו זוכה, או שמא אינו מצליח לעורר, כל רגש אהבה מצד אימו. החל מהרגע הראשון, בו הוא דוחה בשאט נפש את פיטמתה המושטת, הוא אינו מגלה כלפיה שום סימן של חיבה ושום רצון להתקרבות. להפך, כל התנהגותו, החל מינקות, מבטאת דחייה, איבה, כעס וביקורת כלפי אימו, המנסה בכל כוחה להתקרב אליו – לשווא. מעשי הזוועה שהוא מבצע בחברים לגן הילדים ובאחותו הקטנה, מקדימים את הרצח המושלם שתכנן וביצע בגיל 16. עוד קודם לכן, בהתנהגותו מצליח קווין לסכסך בין הוריו ולהוביל אותם להחלטה להיפרד.
מצד אחד, זהו פרופיל מעולה של מבנה האישיות שזכה לשם הנשכח סוציופאט, או אולי מה שמכונה היום הפרעת אישיות אנטי-חברתית - אם כי אין הסופרת משתמשת בביטוי זה או במפרט דיאגנוסטי כלשהו. אולי למצב נפשי כזה יש סיבות ביולוגיות שאינן בתחום האחריות האנושית כלל. כך או כך, התחושה כי אסון עומד להתרחש (כפי שהסופרת מגלה כבר בעמוד הראשון לרומן) מרחפת מעל תיאור כל שנות התפתחותו של הילד, ובעיקר מטיב היחסים הקשים בין קווין ואימו. זהו מותחן פסיכולוגי או אפילו פסיכופתולוגי אדיר, הכתוב בצורה מפורטת ואמפתית לגיבורים שכמובן קשה לסמפט, אולי הטוב שקראתי, לא פחות מ"החטא ועונשו".
אולם, מצד שני, עלינו לזכור כי כל הסיפור מוצג מנקודת מבטה של האם, שהיא, לפי מה שניתן להסיק מהספר, אולי אשמה לא פחות מבנה בהשתלשלות העניינים האיומה הזו. לעיתים נדמה היה לי כי הכותבת מקבילה את הרצח, פשעו של הבן, לאי-האהבה, פשעה של אימו. במילים אחרות זוהי הבנייה לאחור, מנקודת מבט של אחד העדים המעורבים עד צוואר במהלך החיים המסובך הזה. למעשה, חלק גדול מפשעיו המוקדמים של הילד לא נחזו במישרין; הם זוכים לפירוש הקרימינאלי מצד האם, ולפירוש סלחני ושונה לגמרי מצד האב. מה מידת של אחריותה או אשמתה של האם בהתפתחות המפלצת הצעירה? האם יכלה האם, שראתה שחורות מרגע הלידה, לעצור את המעשה? או אולי דווקא האב, הרחום והסלחן הוא האחראי האמיתי?
שאלת "אשמת ההורים" בהתנהגותם האלימה של הילדים נידונה הרבה מאוד בספרות הפסיכולוגית. היו גם שטענו שלידת התינוק, אירוע ביולוגי, אינה בהכרח חופפת את 'לידתה של האם' – אירוע פסיכולוגי. אך נראה לי כי הנושא המוסתר מכולם הוא מה שהייתי מכנה סלידה הורית, המצב של העדר אהבה בין האם וילדה, לא רק ברגעים של כעס ואכזבה, אלא כמצב כרוני. זוהי איננה תמונה של אמביבלנטיות הורית, אלא של שנאה ופחד, פשוטו כמשמעו. (יש בין המבקרים שכתבו כי שרייבר יכלה לכתוב ספר שכזה רק משום שהיא עצמה לא הייתה אם לילדים!) האם תופעה כזו ניתנת להסבר על ידי תכונותיו של הילד, למשל נכותו הפיזית או הנפשית? האם היא נובעת ממופרעות או אי-מוכנות של האם? מן הרקע ההתפתחותי שלה? ומה פעילות הגומלין בין כל אלה?
סיומו של הספר מאוד מפתיע. רגעי קירבה נדירים בין האם לבנה מבצבצים בין ההריסות, ואולי לאהבה יש סיכוי להפציע למרות הכל – ובניגוד לפרוגנוזה הפסיכולוגית שהיינו נוטים לתת למקרה... דומני ששרייבר לא יכלה להותיר את הקורא עם הזוועה נטו, ולטובתנו עשתה ניסיון נואש להמתיק טיפ-טיפה את הגלולה המרה.
אני מוצאת בספר חקירה מעמיקה על מצב משפחתי מכביד ומטריד, שנמצא הרחק בקצות הרצף של הנורמליות. ניסיתי להירגע מהספר באמירה: "זהו סיפור אימה. אינך קוראת בדרך כלל סיפורי אימה, ולא הולכת לסרטים שכאלה, ולכן הספר הזה גרם לך טלטלה שכזו". סיווג זה לא ניחם אותי. אני כותבת כאן על הספר כדי לסגור את העניין בתוכי ולאפשר לי להתפנות מהמתח שנותרתי עימו אחרי הקריאה.
