בין סיאול לטוקיו
פרופ. עמיה ליבליך | 5/3/2013 | הרשמו כמנויים
אני נמצאת בשדה התעופה של סיאול בדרכי לטוקיו. יש לי זמן המתנה ארוך אותו אני מנצלת להתחלת הכתיבה. בשבוע האחרון ערכתי באוניברסיטת יונסאי שבסיאול סדנה מרוכזת בה הכשרתי סטודנטים ואנשי סגל לערוך ראיונות על סיפורי החיים של פליטים, שנמלטו לאחרונה מצפון קוריאה. עבודה זו נעשתה בתמיכת משרד החוץ הישראלי וארגון הסיוע הבינלאומי ישראייד, ארגון ישראלי התומך ויוזם עבודה הומניטארית ברחבי העולם.
כרגע אני יכולה להשוות באופן התרשמותי עבודה דומה שעשיתי בהודו – עם פליטים טיבטים, ביפן – עם ניצולי הצונמי, ובדרום קוריאה – עם סטודנטים פעילי זכויות אדם. המתכונת משתנה לפי האוכלוסיה והיקף ההכשרה המתאפשר, אולם הרעיון הבסיסי איננו לאסוף חומרים נרטיביים בעצמי, אלא לאמן אנשים מקומיים, שיראיינו בשפתם את בני עמם, שהם מכירים הרבה יותר ממני כמובן. המטרה היא לאסוף חומר בעל ערך כהיסטוריה מסופרת, למען תיעוד ושימור הזיכרון הקולקטיבי של האירועים והקהילות, ולמען פרסום בינלאומי של תופעות המוסתרות מסיבות רבות ושונות. כרגע אין לי כוונה לערוך מחקר על החומרים הללו – אלא, אולי, על תהליך ההכשרה. תופעה נילווית, שאני מאמינה גדולה בה, היא שהמספרים זוכים להקלה נפשית לאחר שמסרו את סיפוריהם האישיים למען מטרה משמעותית, וזכו להקשבה מכבדת במסגרת הראיונות על סיפורי חייהם.
הפרוייקט בו אני משתתפת עתה הוא עבורי המרתק משלושתם, וברשימה זו אני מנסה לברר גם לעצמי מדוע. ראשית, אביא כאן מספר עובדות בצורה פשטנית ומסכמת. כידוע, קוריאה מחולקת לשתי מדינות, קוריאה הצפונית והדרומית, כאשר מצב מלחמה שלא נפתר למעלה ממחצית מאה עדיין שורר ביניהן. בעוד שדרום קוריאה היא דמוקרטיה משגשגת הפתוחה לעולם המערבי, צפון קוריאה, שהיא המדינה הקומוניסטית האחרונה שנותרה בעולמנו, סגורה ומסוגרת. היא נשלטת על ידי רודן צעיר, דור שלישי למשפחת הרודנים שקדמו לו. צפון קוריאה משקיעה את מיטב הונה לפיתוח נשק גרעיני, בעוד שרוב האוכלוסיה שלה סובלת מהעדר זכויות, חרפת רעב, קור, העדר תרופות וחשמל ועוד כהנה וכהנה. אזרחי קוריאה הצפונית מצויים במשטר הדורס את כל זכויותיהם, ותחת איפול של מידע מבחוץ הם מחונכים להאמין כי גורלם טוב מזה של כל האומות, ובודאי מזה של קוריאה הדרומית הסמוכה להם. למרות זאת, המידע המסתנן פנימה מחד גיסא, והסבל הממושך והיעדר הזכויות מאידך גיסא, גורמים לרבים מאזרחי המדינה לחפש דרכים לצאת ממנה. הדרך הקרובה ביותר היא בהסתננות דרך נהר הגבול לסין השכנה. אלא שסין היא בת בריתה של קוריאה הצפונית, וחלק מהפליטים שנתפסים שם, מוחזרים לקוריאה הצפונית כעריקים, ושם הם צפויים לעונשים חמורים, כליאה בבית סוהר, עינויים ואפילו מוות. סרסורי גבולות מנצלים את הפליטים הבורחים ותמורת כסף מוכנים להבריח אותם כביכול בביטחה.
מתברר כי 70% מהבורחים הינן נשים, שמוכנות להימכר לנישואים כפויים, כלומר כשפחות, שפחות-מין או פשוט זונות, לגברים הסיניים שמעבר לגבול, בתמורה להברחתן. חלקן מועסקות כמשרתות בית או שפחות מין, ואחרות נמכרות לבתי בושת. סין סובלת מהעדר נשים, ולכן יש ביקוש לנשות קוריאה. אלה מצידן מאמינות כי הגבר הסיני טוב ומתחשב יותר מהגבר הקוריאני... רבות יולדות ילדים בסין, ואם הן נתפסות קורה לעיתים כי הילדים נותרים יתומים חסרי בית, כאשר האבות אינם מכירים בהם או שהרחיקו נדוד למקומות עבודתם. אוסיף ואומר כי אם הצליחו הפליטים להגיע לקוריאה הדרומית, הם מתקבלים מיד כאזרחי המדינה, וזוכים לקורת גג, להכוונה ולסיוע, יחד עם "חינוך לדמוקרטיה" הנעשה במחנות סגורים.
קיימות איפוא שתי בעיות אדירות: סיוע לבורחים בדרכם המסוכנת, בעיקר בתוך סין, ועזרה לאלה שהגיעו למקום בטוח להתאושש מהחוויות הקשות שעברו. על כל הבעיות הללו ועוד אחרות למדתי מעט מהקריאה ובעיקר מפגישותי כאן השבוע.
מכאן אני מגיעה להזדהות הגדולה שהתעוררה בי. בעבודה שעשיתי השבוע נפגשתי עם שלושה אקטיביסטים מרשימים. הראשון הוא פרופסור באוניברסיטה, שנחוש לתעד את סיפורי החיים של הצפון קוריאניים שהגיעו "למען ישמעו וייראו", וכן כדי שבעתיד לא יקומו מכחישי היסטוריה וינקו עצמם מכל אשמה. הוא עצמו סייע לכמה מתלמידיו להגניב מקוריאה הצפונית את בני משפחותיהם שנותרו שם. השני הוא אמריקני הנשוי לקוריאנית וחי שנים רבות כאן. הוא פיתח רשת של תמיכה הומניטארית בפליטים הקוריאנים הנמצאים במעבר על אדמת סין, ובעיקר בילדים חסרי הבית, להם דאג בשלושה בתי אומנה מיוחדים שהוא מממן בצניעות מכספי תרומות. השלישי הוא סיני, המסייע לו. שניהם יוצאים ונכנסים בסין באופן מחתרתי. בצניעות רבה סיפרו לנו, ארבעה ישראלים שישבו מולם, על עבודתם ההומניטארית ועל רצונם העז שיכירו בעולם מה נעשה כאן ויתמכו בהם. קיבלנו מהם ספרות איומה ונוראה על הנעשה בבתי הסוהר אליהם מושלכים העריקים בצפון קוריאה. "אנו זקוקים לשחקן קולנוע הוליבודי, אולי, שיעלה את העניין הזה לכותרות", אמרו בעצב, "אין לנו מנהיג כמו כבוד הדלאי לאמה לעשות זאת".
כשאני מנתחת מה כל כך נגע בי במפגשים אלה, והעצים את נכונותי להשתתף בפעולת ההכשרה שלי כתרומה זעירה למאמץ אצילי זה, אני מזהה מיד את עצמי כיהודייה, בת להורי שמוצאם מפולין וניצלו על ידי עלייתם ארצה. השואה היא, כמובן, מוחשית מאוד בחיי ובעבודתי, ואולי – כך אני חושבת היום – היא הרקע למשיכה העצומה שלי לסיפורי חיים בכלל. אנשים כמו שלושה גברים אלה הצילו מעט מזעיר מאבותי ומבני עמי שנקלעו למצב הטראגי במאה שעברה. "חסידי אומות העולם" אנו קוראים לשכמותם.
ועוד תגלית – שלושת הגברים שהזכרתי עושים את מעשי ההצלה שלהם מתוך אמונתם הדתית. כששאלתי את הסיני מה הביא אותו לעיסוק זה ענה לי בחיוך משכנע "אלוהים קרא לי". כשהפרופסור עיין בספר הנורא שקיבלנו, אמר לי – "עלי להתפלל, אחרת איני יודע מה לעשות מול אסון כזה ברגע זה". פתאום ראיתי איך האמונה הדתית היא מניע וכלי לאהבת האחר והזר ולעבודת הצלה אנושית, שאיננה גורסת "עניי עירך קודמים".
אני יודעת כי אני חודרת לטריטוריה מסוכנת לויכוח. ניחא. ועוד: כמובן שכישראלית אני מתייסרת בשאלה מה ואיך אוכל לסייע גם לאחי ואחיותי הפלשתינאים, או הסורים למשל... בעולמנו המורכב זה נראה כמעט בלתי אפשרי היום, לפחות בשבילי. אולי זוהי נאיביות, אבל אלה המחשבות המעסיקות אותי הבוקר, כשכבר הושמעה קריאת העלייה למטוס בפעם השלישית.
