שבוע הספר בערימת הקריאה שלי
פרופ. עמיה ליבליך | 13/6/2022 | הרשמו כמנויים
בויקיפדיה מצאתי כי שבוע הספר העברי – בשמו המקורי יום הספר - נחגג בארץ מאז 1926. אם כן נראה שזכרוני איננו מטעה אותי כשאני חושבת על אבי ואני, ילדה קטנה, מבלים יחד שעה קסומה, וגם קונים ספרים, באירוע שכזה. מאז הקפדתי כל שנה לבקר ביריד – אם בירושלים או בתל אביב, היכן שגרנו. ילדי היו זוכים למתנות ספר רבות, ולימים התגאו בספריה של אמא שלהם, המוצגים למכירה בדוכן אחת ההוצאות שעבדתי איתן. אחר כך היו אלה הנכדים... היו שנים שהתבקשתי לחתום על ספרים ביריד, חוויה לא נעימה עבורי, שכן מעולם לא עמד תור לפני לחיזוק האגו; רוב הזמן ישבתי ובהיתי בעוברים ושבים. שלא תדעו.
כך או כך, חג הספר העברי משמעותי עבורי כל שנה, ומעולם לא החמצתי אותו אלא אם כן שהיתי בחו"ל. בשנים האחרונות היריד התפשט לחנויות, כידוע, והמפגש ההמוני בכיכרות איננו נעים לי כפי שהיה. אני בוחרת להציג לקוראיי ארבעה ספרים מהמדף הפרטי שלי, ספרי הערב העכשוויים, הנועלים עבורי את היום.
"עם נורית" מאת בני קדר, הופיע לפני שלוש שנים בדפוס וזכה לתגובות רבות וחזקות בתקשורת. אני נמנעתי במכוון מלרכוש את הספר או לקרוא אותו. חשבתי אז ש"לא נאה" שהיסטוריון מכובד וחבר באקדמיה הישראלית למדעים, אפילו יו"ר שלה כמדומני, יחשוף לעיני כל את הרומן בינו לבין מי שהייתה אהובתו שנים רבות ולבסוף אשתו – נורית כנען. את גיבורי הספר, שני פרופסורים רבי הישגים בני גילי בערך, היכרתי שיטחית, ובין הדמויות המלוות אותם היו אנשים רבים שהיכרתי היטב. חשבתי – מבלי לקרוא את הספר – שהוא "צהוב", "זול" ובלתי ראוי. אני שייכת לדור שהדיבור בפרהסיה על מיניות אינו מקובל עבורנו. את חדר המיטות הפרטי איננו רואים כעניין לציבור, וגם "הבגידה" בחיי הנישואים היא בעינינו נושא שיפה לו השתיקה.
לפני ימים אחדים, בעת שיצא לטיול הלילי עם הכלבה המשפחתית, התעכב בני יובל, שגם הוא סופר ומו"ל (וגם מוסיקאי מחונן), ליד ערימת ספרים שהושלכו לרחוב. למחרת הודיע לי כי הרים את הספר של קדר "מהזבל", ומעתה סיפור האהבה הבינאוניברסיטאי הזה, כך אמר, בידיו ומתי שארצה אוכל לקבל אותו לקריאה. קראתי והתבדיתי. הספר שראיתי בו רכילות הוא שילוב נדיר של פירוט אקדמי היסטורי, פרי עטו של חוקר החותר לדיוק, עם תיאורים מכמירי לב של אהבה ארוכה שהבשילה במהלך החיים. 'אהבה גדולה' מכנה אותה אווה אילוז בפתיחה לספר. אז בלי כוונה, נכבשתי על ידי הספר ואני קוראת בו בהנאה ובהערכה. הוא כתוב מצוין ומרגש מאוד.
הספר השני הוא "טרוף", שכתבה רונית גולדברגר, ויצא לאור לאחרונה. רונית היא פסיכולוגית קלינית, ועלילת הספר מתרחשת ברובה במחלקה הסגורה של בית חולים לחולי נפש. למי מאיתנו שאיננו זוכר בפרטי פרטים את שנות ההתמחות הראשונות בעולם הטירוף, ואת ההדרכה שעברנו, לטוב או לרע, יהווה הספר תזכורת מטלטלת. לי הזכירו הדמויות סטודנטיות וסטודנטים שהיו מגיעים תשושים לאוניברסיטה במהלך שנת הפרקטיקום הקליני שלהם, ובית החולים הזכיר לי את הדלתות הנעולות ב"טלבייה" הירושלמי בשכונת מגורי. ספר ביכורים, שהוא, עבורנו לפחות, בהחלט מעניין לקריאה.
את השלישי אני קוראת על הקינדל באנגלית, שפת המקור שלו, ובעברית שמו "אל גן העדן" מאת האניה ינגיהארה, שכבר התפרסמה בארץ מאוד בעקבות רב המכר הקודם שלה, "חיים קטנים". כשניסיתי לקרוא אותו בעברית, בכרך עב כרס מאוד, התייאשתי, אולי בגלל התרגום ואולי פשוט בגלל כובד הכרך. אבל באנגלית הוא קריא מאוד, מותח ומשמעותי. לספר שלוש עלילות – כל אחת מתקופה שונה, והשלישית לוקחת אותנו אל העתיד. מהו גן עדן לכל תקופה? הספר גדוש אירועים וגיבורים, משחקי מקומות ושמות, ופרטים רבים, בעיקר בנוגע להומוסקסואליות. אולם מה שמרגש, מדאיג וסוחף עבורי היא תמונת העתיד – האם לזאת אנו הולכים? עולם של מגפות וחוסר מזון, של פיקוח מירבי על חיי הפרט, ביטול הרגשות ואלפי הגבלות וחששות. אין להימנע מלחשוב על הקורונה, ועל חלק מהשיח בנוגע להשתלטות הסמכויות על הפרט, לכאורה לטובתו, בחסות המגיפה. כשאני קוראת 'נבואות' אלה, שרווחות מאוד בספרות המאה שלנו, אני שמחה שכבר אינני צעירה. אבל הילדים, והנכדים... איך נשמור עליהם מפני החזון הזה?
אחרון חביב ספר שירה דקיק שקיבלתי במתנה אתמול ממיכל בת אדם, הידועה לנו בעיקר כשחקנית ויוצרת סרטי קולנע, אשר על השגיה אלה קיבלה פרס ישראל בשנה האחרונה. "אני שומעת מישהו", נקרא הספר, והוא מביע חויות ורגשות של מיכל אחרי מותו של בן זוגה משה מזרחי, אף הוא קולנוען ידוע ופורה. השירים כל כך יפים ועדינים, שקופים וטהורים כטיפות גשם, ובאמת לא זקוקים להמלצותי. והנה שיר אחד שמודפס אף על הכריכה: "זה לא הצער/ זה החלל שנפער/ והשקט/ גם אם אפנה את הראש/ אלף פעמים/ לא אמצא/ אותך/ כדי לשאול/ או להגיד/ רק קירות לבנים/ בלי הד
