אמיר גוטפרוינד, הפרס, הגורל והאושר

פרופ. עמיה ליבליך | 22/10/2016 | הרשמו כמנויים

לפני הרבה שנים בא לבקר אותי בביתי בירושלים בחור צעיר וביישן, שהביא לי את ספרו החדש "שואה שלנו". אני לא זוכרת מה קדם למה – האם רשימה שכתבתי על ספרו ב"ספרים" ב"הארץ" גרמה לביקור, או להפך, כתבתי את הסקירה המשבחת אחריו. זה היה אמיר הצעיר. למזלי נשאר לי ספר שעליו כתב הקדשה בכתב יד מסודר של תלמיד, בשלוש שורות ישרות: "לעמיה, מקווה להמשיך לקרוא את ספרייך, מקווה שתמשיכי לקרוא ספרים פרי עטי". וחתם אמיר, אוגוסט 2001.

מאוד אהבתי את הספר ההוא, שהעז ותאר את השפעות השואה בחיינו בהומור רב, שילוב שלא נודע בספרותנו לפניו. ניצולי השואה שתאר גוטפרוינד היו אנשים חיים במציאות, על כל המשתמע מכך - ולא צללים נערצים ומחרידים. אני זוכרת את הביקור היטב. אמיר היה בחור צנוע, ביישן קצת, שסיפר לי כי הוא מתפרנס מעבודתו במשרה מלאה כקצין קבע בצה"ל, בחיל האוויר כמדומני, והכתיבה היא עיסוקו המישני. כאיש משפחה לא חשב שיוכל להתפרנס מאמנותו. ובכלל, הוא לא לקח את עצמו ברצינות, ולא הייתה לו שום פוזה של סופר, אינטלקטואל, בעל בשורה. לא היה בו אפילו צל סממן של בוהמה, הילה של יוצר. הוא דיבר באהבה רבה על משפחתו. שעה ארוכה צחקנו יחד.

מאז ראיתי אותו רק בהופעות פומביות. לעיתים החלפנו מילה אחרי האירוע. כתבתי על עוד ספר או שניים מאלה שהוציא אחר כך, בעשור החיים שניתן לו לכתיבה. לא את כולם אהבתי כל כך, אבל את אמיר כאדם – המשכתי לאהוב.

סיפורי החיים עולים לעיתים על אלה שברומנים, אפילו במחזות הטרגדיה שבתיאטרון הקדום. אמיר איבד את אשתו היקרה לו למחלת הסרטן, הכיר אישה אחרת ויצר איתה תא משפחתי חדש, ואז נפטר גם הוא מאותה מחלה. כל זה במשך פחות מעשור. העורכת של ספריו האחרונים, הילה בלום, ערכה את ספרי על נווה שלום גם כן. ידעתי על מחלתו. אבל בכל זאת, הוא היה כל כך צעיר עדיין! וילדיו! איזה כאב, איזה גורל.

כשיצא " הר האושר" אחרי מותו של אמיר, לפני שנה כמעט, לא יכולתי להרים את הספר מן המדף בחנויות הספרים. זה כאב לי פיזית. ועוד עם השם הזה "הר האושר!", מה יותר אוקסימורוני מזה. בצילום הכריכה שתי כפות ידיים שלובות, שאף הוא הרתיע אותי. איך לא אחזנו בך ונשמטת מאיתנו, חשבתי.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

אבל בערב יום כיפור, בחנות הספרים הבת-ימית, רכשתי סוף סוף את הספר, וקראתי את כולו ביום הצום. ספר משוגע, מלא מקומות זרים וצבעים עזים, עם סוף טוב. ואז... קיבלתי מתנה אחרונה מאמיר גוטפרוינד. באמת, דברים כאלה קורים.

כאן מקבל סיפורי תפנית מופיע בו גיבור חדש – משורר שוודי בשם תומס טרנסטרומר. נפגשתי איתו לראשונה במוטו של ספר זה "כואב לעבור דרך הקירות, גורם למחלה, אבל הכרחי". אני לא קוראת את האותיות הקטנות שבדף הראשון, מאחורי עמוד השם, את התרת הזכויות והפזמון הידוע "כל הדמויות פרי דימיונו של המחבר" וכולי. בעיני היה לציטוט משמעות מיוחדת מתוך הנחה כי אמיר כבר היה ידוע חולי כשבחר במוטו זה לספרו. (אולי הוא עבר דרך קירות ונמצא אי שם בחלל האישי כמו מאחורי הארון בנארניה?) במהלך הקריאה נפגשתי עם ציטוטים נוספים מאותו משורר. בבורותי החלטתי כי המשורר והשורות הנפלאות המצוטטות כולן פרי דימיונו הספרותי של אמיר גוטפרוינד, זה לגמרי התאים לי לדמות ולעלילה. אבל, כשעבר הצום ואני ניגשתי למחשב, גיליתי כהרף הקשה כי המשורר טרנסטרומר היה גם היה, חי ומת בשוודיה, היה מפורסם מאוד ומתרגם ל-50 שפות, ואף זכה בפרס נובל לספרות בשנת 2011 . אוספים משיריו תורגמו לעברית על ידי גלית חזן-רוקם (ומצוטטים כראוי בדף השער). טרנסטרומר מת בשיבה טובה באותה שנה שבה מת אמיר, 9 חודשים לפניו. אודה ולא אבוש – שום הד הכרות לא צלצל במוחי...

אם כן, אמיר גוטפרוינד השאיר לי מתנה, התוודעות עם משורר נפלא שלא היכרתי. תמיד יש מה ללמוד עוד. בדיוק כמו שאומר הציטוט הבא, אף הוא מאותו מקור: "בתוכנו קשתות נפתחות עד אינסוף. לעולם לא תושלם, וכך ראוי". רק השבוע השתמשתי כבר בציטוט זה בהרצאות ובברכות שונות כחמש פעמים.

(ומילה לסיום: תחשבו על ההבדל בין בוב דילן ותומס טרנסטרומר, ומה כל זה אומר על פרס הנובל – אבל זה לרשימה אחרת).