מסוקים בשמי תל אביב
פרופ. עמיה ליבליך | 2/9/2023 | הרשמו כמנויים
שבת. בבית בני בדרום תל אביב עופפו מסוקים כל הזמן ממש מעלינו. הפגנת מבקשי המקלט האריתריאים עוררה את זעם המשטרה, נשמעו יריות וצפירות אמבולנסים. הילדים החומים המרבים לשחק בגינה השכונתית מבוקר עד לילה לא ניראו שם הבוקר. נחבאים בדירותיהם הצפופות? מסתבר שלמעלה מ-100 אנשים פצועים, ביניהם מפגינים ושוטרים, ונעשה נזק גדול לרכוש. בבית החולים איכילוב הוכרז מצב מלחמה.
עוד מלחמה? עוד הפגנה? אם לא בעזה ובעוטף, אז בקפלן או בגן הכנסת, על נתיבי איילון, בישובים הערביים או ביהודה ושומרון כל הזמן - והיום ב'בגין', דרום תל אביב. כמות האלימות שאנו שואפים, רואים ושומעים היא כרעל בנפשותינו. אני חושבת על שני נכדיי הקטנים, שחיים לא רחוק מהמהומה של היום – מה הם חושבים? מה הם מבינים? לאן יגיעו? איך אנו מגדלים אותם להיות אנשים טובים ובריאים בעולם כזה?
לא אכנס להסבר האירוע, הקשור היום, למיטב הבנתי, לנפלאות קשרי החוץ של מדינתנו; זה אינו התחום שבו אני מבינה. אבל רציתי לכתוב כאן כמה מילים על אוירת הקצה, שנחה על המדינה בכלל ועל תל אביב בפרט בחודשים האחרונים, על מבקשי המקלט שבאו אל מדינתנו ה'יהודית והדמוקרטית', ועל מה שאעיז ואקרא בשם חובתנו המוסרית וההיסטורית.
לפי הנתונים שהישגתי משנת 2021, והם ודאי עלו במספר מאז, בישראל נמצאים כ-28 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן; שתיהן מדינות דיקטטוריות. באריתריאה אין מערכת משפט אזרחית, מעולם לא התקיימו בה בחירות ואזרחי המדינה כולם מחויבים לשירות צבאי שאינו מוגבל בזמן, וכרוך בעבודות פרך.
מבחינה חוקית אלה בני אדם שעזבו את מדינתם והגיעו למדינה אחרת בה הם הצהירו כי חייהם בסכנה אם יוחזרו למדינתם. קיימת אמנה בינלאומית בדבר מעמד הפליט, ורישמית גם מדינת ישראל חתומה עליה בנוסחים שונים.
מדינת ישראל מכירה בסכנת החיים שנשקפת להם אם יחזרו לארצות המוצא ולכן נמנעת מלגרשם חזרה למדינותיהם. שהייתם בישראל חוקית ומוסדרת – הם מחזיקים באשרה אותה עליהם לחדש מדי חצי שנה או שנה. כ- 14 אלף מבין מבקשי המקלט מתגוררים בדרום תל אביב.
מדינת ישראל מכנה אותם “מסתננים”, מונח שמקורו בשנות ה-50, כאשר פליטים פלסטינים נכנסו לישראל תחילה כדי לעבד את אדמותיהם ולחלץ את רכושם האבוד ולאחר מכן כדי לבצע פעולות חבלה. זה מונח המשווה למבקשי המקלט גוון מאיים. כך או כך, בלי הג'רגון המשפטי, מבקשי המקלט שאנו פוגשים כמנקי רחובות או חופים בתל אביב וסביבותיה נמלטו מרצח עם וטיהור אתני. ואילו כאן, המדינה מערימה קשיים על יכולתם להתפרנס ולא מעניקה להם שירותי בריאות או רווחה, מתוך הנחה שפגיעה ביכולתם להתקיים בכבוד תרתיע מבקשי מקלט נוספים מלהגיע לישראל...
ואנחנו, העם היהודי בחודש הסליחות.
סבא וסבתא שלי היו פליטים בסיביר. האם עלינו לחזור על התנאים הנוראים שבהם בקושי שרדו? ומה עם המיליונים שלא שרדו?
אני עומדת עם נכדיי על המרפסת, הם נהנים לראות את המסוקים החגים כאילו במקום, סותמים אוזניים באצבעותיהם הקטנות, וקופצים בשמחה. ואני חושבת על ראש השנה המתקרב, ואיזו שנה זו הייתה, ומה מחכה לנו בהמשך?
כל הפסיכולוגים שאני מכירה מדברים וכותבים על ההכרח בתיחזוק התקווה. ואני שואלת ממרומי שנותי: אבל איך???
