תולדות השילוש האפל בעידן הנעורות
אפרת ליה שחף
תוכן עניינים
- ארכיטיפים של הונאה עצמית
- השילוש האפל: פסיכופתיה, מקיאווליזם ונרקיסיזם
- היסודות הפסיכולוגיים של הפסיכופתיה
- היסודות הביולוגיים של הפסיכופתיה
- הקהיה שיטתית: יצירת אזורים פסיכופתיים בנפש
- הקהיה שיטתית מוגזמת: יצירת אישיות פסאודו-פסיכופתית
- בודהיזם ופסיכופתיה
- הבגידה במצפון
- בחירת היעד יוצרת את מסע הגיבור
- הנדר: כת הסקס של ניו יורק
- ארגונים טוטאליים: המצאה מחדש של העצמי
- מיינדפולנס ומצפוניות
- אחרית דבר
- מקורות
בשביעי באוקטובר 2023 התמוטטו קונספציות רבות, אבל אחת מפתיעה במיוחד, קשורה דווקא בתנועת הנעורות (woke). פעילים שיצאו לרחובות בקריאה להפסיק את המלחמה עוד לפני שישראל החלה בה. אזרחי מדינת ישראל ויהודים ברחבי העולם, שעוד היו מוכי הלם, התגייסו להסביר את המובן מאליו. שימוע מעורר דאגה בקונגרס האמריקני, חשף את המתח שבין חופש ביטוי דתי למשאלות לב ג'יהאדיסטיות לבין קריאות הסתה להשמדת העם היהודי, ולתדהמת כולנו, נשיאות האוניברסיטאות המובילות ביותר בארה"ב, לא הצליחו לעמוד בכבוד בקונפליקט המוסרי הזה. אפילו יו"ר העבודה דאז, מרב מיכאלי, מצאה את עצמה תוקפת ארגוני נשים בינלאומיים, המתעלמים ממעשי האונס והפגיעות המיניות של חמאס. ארגוני זכויות האדם, ששתקו לנוכח דרמת החטופים, עדיין שותקים.
"הייתי סבורה שיש כאן התנגשות בין אינסטינקט פרימיטיבי לבין רציונאליות נרכשת. אבל למעשה זה עמוק יותר. הסוציאליזם פותח דלת אחורית לשנאה לכל מה שלא סוציאליסטי. זאת הכללה גסה מדי, אבל אני יודעת למה אני מתכוונת. בזמן האחרון לקחתי על עצמי לשמור על ההרמוניה בבית הזה, שיש בו יסודות מנוגדים כל כך: גרמניה נוצריה מבית איכרים, שהיא בשבילי כמו אם שנייה; סטודנטית יהודיה מאמסטרדם; הסוציאל-דמוקרט הזקן, ברנרד הבורגני, מיושב בדעתו, בעל רגשות טהורים, ולא מעט שכל, אבל מוגבל בגלל הזעיר-בורגנות שצמח ממנה; והסטודנט הצעיר לכלכלה, בחור ישר, נוצרי טוב, כולו רוך והבנה, אבל יש בו גם רוח קרב וההגינות שמגלים הנוצרים כיום. זה היה, ועודנו, עולם רדוף, שהפוליטיקה מאיימת עליו מבחוץ ומשבשת את סדריו הפנימיים. אבל אני מאמינה שתפקידי לנסות לשמור על קיומה של הקהילה הקטנה הזאת..." (הילסום, 2002, עמ' 12).
- פרסומת -
אתי הילסום, סטודנטית יהודיה מאמסטרדם, שנספתה באושוויץ בשנת 1943, התגוררה בשנת 1941 עם הרכב אוכלוסיה דומה לזה הקיים במדינת ישראל כיום. היא צפתה בדאגה בזרמים הפוליטיים שסחפו את אירופה באותו מחול דיוניסי שאנחנו רואים כיום. הקומוניזם משמאל והנאציזם מימין. היא מציירת דיוקן שאיתו יכולים להזדהות המתונים בקרב הישראלים והפלסטינים, היהודים והמוסלמים, השמאלנים והימנים. אנחנו מצויים בעיצומה של סערה, וכמו מילות השיר "מה אעשה עם כל הכעס הזה? עם כל הפחד הזה?" של ארז לב ארי, יש תשובה בתפילה לאלוהים, שיעזור לנו לשמור על עצמנו מפני השיגעון. האם נוכל לשמור על הקהילה הקטנה הזו שלנו כנגד הכוחות הקיצוניים המאיימים עליה מבחוץ ומבפנים? האם נוכל לשמור על הערכים המוסריים שלנו? האם זו באמת התנגשות בין הדיוניסי הפראי לאפוליני המואר? הילסום חשבה שהרצון הסוציאליסטי המיטיב עם המוחלשים כלכלית, מטיל צל כבד, צל של שנאה, לכל מה שנתפס כבלתי מיטיב עם החלש. היא, שהייתה רטייה לפצעים רבים, ששמה עצמה כגשר על פני מים סוערים, לא הצליחה לעצור את השנאה, אבל בהחלט הצליחה לתאר בכנות את הדרך להתמודד איתה.
"לפעמים אני מתמלאת פתאום שנאה, בגלל משהו שקראתי בעיתון או בגלל ידיעה על מה שקורה סביבנו, ואז אני מסוגלת להתפרץ בפרץ של קללות על הגרמנים. ואני יודעת שאני עושה את זה בכוונה, כדי להכאיב לקתה [הגרמניה הנוצרייה], כדי לפרוק את השנאה הזאת, ולו גם על האדם היחיד שאני יודעת עליו שהוא אוהב את מולדתו, דבר שהוא טבעי ומתקבל על הדעת; אבל באותו הרגע, אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה, שהיא אינה שונאת באותה מידה כמוני בדיוק, כאילו אני רוצה שהשנאה הזאת תאחד אותי עם כל הסובבים אותי. וזאת על אף שאני יודעת, שהיא בוחלת במנטאליות החדשה הזאת בדיוק כמוני, ושהיא סובלת כמוני ממעשי ההפקר של בני עמה. מובן שבתוך תוכה היא קשורה לעם הזה, ואני מבינה את זה, אלא באותו הרגע, אני לא מסוגלת לקבל את זה, אני מתעקשת שיש להשמיד את העם הזה, ולעקור אותו מן השורש. ברגעים כאלה אני מסוגלת לומר בזדוניות: 'כולם חלאות אדם', ותוך כדי כך אני מתביישת בעצמי, ואני אומללה עד עמקי נשמתי, ונסערת, ויודעת שזה לא בסדר" (הילסום, 2002).
קטעים אלו מיומנה של הילסום, בין השנים 1941-1943, רלוונטיים היום כפי שהיו רלוונטיים בזמנה. היהודייה הצעירה והליברלית הזו, שעסקה בפסיכולוגיה ובספרות, שחיה באמסטרדם בתקופת שואת יהודי הולנד, הצליחה לתאר בכנות מכמירת לב את הקונפליקט שאנחנו נתונים בו עד היום. וכפי שכתבתי במאמר "עבודת הצל, כתיבה אקספרסיבית ואינטגרציה" (שחף, 2024), יש רק דרך אחת להתמודד עם הצל שלנו מבלי להטיל אותו על האחר, והיא להתבונן בעצמנו בכנות מכאיבה, כנות ששוברת את הלב חזרה לשלמותו הראשונית. אם בעידן הנאורות הסיסמה הייתה "העזי לדעת" אז בעידן הנעורות הסיסמה צריכה להיות "העזי לא לדעת, העזי לא להביע דעה, העזי להמשיך להרהר בקצב הקדוש שלך".
ארכיטיפים של הונאה עצמית
במאמר "קצת קאלטי: נרקיסיזם ממאיר ושליטה מכפיפה" (שחף, 2022), הצגתי טכניקות שליטה נרקיסיסטיות ממאירות באמצעות דוגמאות מהסדרה האמריקאית "הנדר: כת הסקס של ניו יורק" (HBO) והסדרה הישראלית "דוקטור רודי: האמת העירומה". ד"ר רודי, הפסיכולוג הישראלי, וקית' ריינרי, הגורו האמריקאי, השתמשו שניהם בכוחם בצורה מעוותת, בעודם משכנעים את עצמם והאחרים שהם עושים שימוש כוחני ואלים בסמכות שלהם למען האינטרסים של "הטוב". הסמכותנות, המתבטאת גם במשטרים הקומוניסטיים משמאל וגם במשטרים הפאשיסטיים מימין, היא אם כל חטאת. השטנים הגדולים ביותר שנולדו לעולם הזה חשבו שהם פועלים למען הטוב. ההונאה העצמית היא בבסיס קיומו של הלא-מודע, והיא נובעת מעובדה נפשית פשוטה, שהרצון שלנו מפעיל אותנו יותר מאשר תפיסת האמת (ההתבוננות). היכולת לעגן את עצמנו בהתבוננות, להטיל ספק באמונות הכי בסיסיות שנחשפות בפנינו, היא חיונית לאפשרות לקיים מצפון חי ומתפתח תמיד במקום כללי המוסר הממיתים והמדכאים של החברה. מצפון חי ומתפתח מעוגן ביכולת לא לדעת, להתנסות ולטעות, להתנצל ולכאוב, לנסח מילים חסרות פשר, עובריות, ולקיים שיח שמאפשר להפוך מילים עובריות שכאלה להבנה נאורה עם ערך אמת ברור. בכל מקום בו נאיר באור בוהק – נטיל גם צל כבד. זה לא אומר שלא צריך להאיר. זה רק אומר שצריך לשים לב גם לצל שהאור שלנו מטיל.
בעונה השנייה של הסדרה "הנדר", הבימאית, ג'האן נוג'ים, בחרה לתאר את סיפורה של ננסי זלצמן, שייסדה את כת "נקסיום" יחד עם קית' ריינרי. זלצמן, יהודיה אמריקאית, שלמדה בבית ספר לסיעוד, והייתה אחות פסיכיאטרית עם רישיון לטפל בהיפנוזה, מומחית לטכניקת NLP, סייעה רבות, לעיתים ללא הכרה מודעת, למעשי הזוועה של קית' ריינרי. בפרק הרביעי והאחרון של העונה השנייה, זלצמן אומרת:
"אני חושבת שרוב האנשים מסתכלים על הסיפור הזה ואומרים: זה לא יכול לקרות לי. והם לא מבינים שזה דומה מאד לדברים שקורים בכל יום. זה פשוט צעד אחד יותר מדי. אנשים סוחרים בדברים הכי יקרים להם, בערכים שלהם, כי הם לא רוצים לגרום לקטסטרופה, הם לא רוצים לסיים נישואים, או שהם לא רוצים להתפטר מהעבודה. וכל יום שהם עובדים באותו מקום עבודה, הם סוחרים בעוד ערך שיקר לליבם, ובעוד ערך, שוב ושוב, ובסוף... הם מאבדים את עצמם" (זלצמן, הנדר: עונה שנייה, פרק רביעי).
זלצמן נידונה לשלוש וחצי שנות מאסר, ולקנס של מאה וחמישים אלף דולר, בגין קשירת קשר לביצוע עבירה, והחלה לרצות את עונשה בכלא פדרלי במערב וירג'יניה ב-21 בפברואר 2022. הבמאית, ג'האן נוג'ים, שספגה ביקורת על בחירתה לתת במה לשותפה לפשעים של ריינרי, טענה שהיא מעדיפה לעודד וידויים של פושעים מאשר לעודד אנשים שלא לקחת אחריות על המעשים שלהם.
"תסתכלי על כל צורה של התעללות, אנשים שפוגעים הם אנשים שנפגעו, וההתעללות חוזרת על עצמה, והקורבנות הופכים למקרבנים... ואני מרגישה שאם את מחמירה מדי עם אנשים שהיו קורבנות והפכו למקרבנים, אחרי שהם התוודו, ולקחו אחריות על מה שהם ידעו, והביעו חרטה וצער, אז איך אנחנו מעודדים אנשים לקחת אחריות על טעויות חמורות שהם עושים? אנחנו כולנו אנושיים וכולנו עושים טעויות, ואני חושבת שאחת הבעיות הגדולות ביותר בחברה שלנו, שאנחנו לא לוקחים מספיק אחריות אישית על הטעויות שלנו, זה קורה בכל תחום... ואם אנחנו לא יכולים לספק איזשהו מקום בטוח עבור אנשים שעשו את הצעד הזה – להביע צער וחרטה, ובאמת לעשות חשבון נפש על מה שהם עשו אז אנחנו לא מעודדים אנשים לקחת אחריות אישית".
התעללות נרקיסיסטית בין דורית היא אחת מהסיבות המרכזיות שבגללה אנחנו מקבלים בשתיקה נורמות חברתיות מושחתות. אנחנו צריכים לעודד תרבות של וידוי ולאפשר הקלה בעונש לאנשים שהודו באמת. אחרת, אנחנו מעודדים אנשים לשקר ולהתנער מאחריות. שוב, אנחנו חוזרים לאותה נקודה, שבה רק התבוננות עצמית פעילה ומודעת, יכולה לשחרר אותנו מהכבלים של נורמות חברתיות מושחתות ומשחיתות, ולאפשר לנו לחזור ולפתוח את הלב בחמלה כלפי החטאים של עצמנו וכלפי אחרים שחטאו לנו. אנחנו יכולים לטפל בטראומה מעכשיו ועד קץ כל הזמנים, קץ שיכול להגיע בכל רגע, אבל אם לא נחשוף את הערכים המושחתים שהפנמנו, אנחנו לא נפתור את שורשי הטראומה.
בשורש הטראומה מצוי המפגש עם הרוע. לפעמים אדם פוגש ברוע מבחוץ ולפעמים הוא פוגש בו מבפנים. התודעה לא מבחינה בין חוץ לפנים. הרוע מבחוץ מופנם כתמונה רודפנית. האמפתיה, הגורמת לכך ששום דבר אנושי לא יהיה זר לנו, מנכסת לעצמה את כל מה שהיא פוגשת בדרכה. כמו בספר איוב, האתגר המשמעותי ביותר לאמונה בטוב הוא הצדיק הסובל ללא סיבה מוצדקת. האתגר לחברים של אדם כזה הוא לא להאשים את הקורבן. החברים של איוב לא עמדו באתגר. הם האשימו את הקורבן. גם תפיסות רוחניות, המוצעות למחפשי משמעות, הכוללות קארמה ו/או תורות גמול אחרות, המכחישות את חוסר הצדק האינהרנטי, המופיע הן בטבע הפראי והן במבנים החברתיים שהאדם יצר, לוקות בחטא האשמת הקורבן. בספר "התשובה לאיוב" (Jung, 2010), יונג מתאר את ישו כאלוהים שהגיע להיצלב על חטאיו, על הסבל המיותר שגרם לבני האדם, בתשובה לטענתו של איוב, ולשאלה המהדהדת בליבם של כל אלו שפגשו את הרוע – למה דווקא אני? למען אלו, אלוהים לבש צורת בשר ודם, הואשם על לא עוול בכפו, ונצלב לאחר מסע ארוך של ייסורים. למען אלו, האמונה בטובו של האל ובאהבתו תוכל לטהר את הלב ולהקים לתחייה את המצפון שנפגע. למען אלו – הוידוי והסליחה.
השילוש האפל: פסיכופתיה, מקיאווליזם ונרקיסיזם
הטראומה היא קודם כל ואחרי הכול אובדן האמון בטוב, והריפוי חייב להיות מותאם למחלה. בדומה לגישה הסטרוקטורליסטית להבנת השפה, המדגישה את חשיבות הניגוד להבנת כל מושג, עלינו להבין את הרוע על מנת להבין את המשמעות של הטוב. וכך, בבואנו לבחון את תופעת המצפון הבריא והחי, עלינו להבין אותה קודם כל באמצעות המאפיינים של חסרי-המצפון.
בספר שיצא לאור בהוצאת איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, שנקרא "התנהגות לא-טובה: התנהגויות סוררות ביחסים בינאישיים" (Kowalski, 2001), קובלסקי בוחן את הצד האפל של הקשר הבינאישי. איך אדם אהוב, שיום אחד מרומם את רוחך בפרחים, יכול ביום למחרת להיות אידיוט חסר רגישות? מערכות יחסים מספקות לנו משמעות ותחושת רווחה נפשית, אך הן גם המקור לרוב התסכולים שלנו. בספר נחקרו תופעות כמו הקנטות, קללות, רכילות ובגידה, מנקודת מבטם של הקורבנות ושל התוקפים, תוך מתן דין וחשבון ליתרונות הנסתרים של התנהגויות סוררות אלה.
מבין תכונות האישיות הסוררות שקובלסקי תיאר בפירוט בספרו, שלושה משכו במיוחד את תשומת הלב המחקרית: פסיכופתיה, מקיאווליזם ונרקיסיזם. רסקין והול (Raskin & Hall, 1979) המשיגו מבנה של נרקיסיזם "נורמלי" על מנת לשרטט גרסה תת-קלינית של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית המוגדרת ב-DSM. היבטים שנשתמרו מהתסמונת הקלינית כוללים גרנדיוזיות, תחושת זכאות, דומיננטיות ותחושת עליונות. הפריטים נבחנו על מדגמים גדולים של סטודנטים ומצויים במבחן להפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPI: Narcissistic Personality Inventory). ההבחנה בין מבנה תת-קליני של נרקיסיזם למבנה קליני של הפרעת אישיות נרקיסיסטית נתמכת היטב בספרות המחקרית (Morf & Rhodewalt, 2001).
מקיאווליזם (Christie & Geis, 1970) הוא מבנה פסיכולוגי המייצג תכונות כמו חשיבה מניפולטיבית ואסטרטגית, מוסר גמיש ומשתנה והשקפה צינית על החיים. ניקולו מקיאוולי (1469-1527) היה פילוסוף ומדינאי שהניח את היסודות למדע המדינה ותורת היחסים הבין-לאומיים המודרניים (Nederman & Bogiaris, 2018). ספרו המפורסם ביותר, הנסיך (מקיאוולי, 1532), התפרסם לאחר מותו, ונועד להדריך את בעלי השררה בתקופות סוערות, באמצעות המלצות לנהוג לעיתים באכזריות, ולעשות מניפולציות לא-אתיות, המכוונות להשגת מטרותיו. כריסטי וגייס (1970) אפיינו את המבנה של המקיאווליזם, האישיות המניפולטיבית, בהתבסס על מבחר הצהרות מספריו של מקיאוולי. הם ניסחו את ההצהרות הללו כמדדי אישיות, והראו שקיימים הבדלים מהימנים בין המשיבים ביחס לפריטי השאלון. בנוסף למהימנות ועקביות, הם הראו גם תוקף, ואיששו את הטענה שנשאלים שהסכימו עם ההצהרות האלו, נוטים יותר להתנהג בצורה קרה ומניפולטיבית הן במחקרי מעבדה והן בעולם האמיתי.
מקהוסקי ועמיתיו (McHoskey et al., 1998) עוררו מחלוקת כשטענו שמקיאווליזם ופסיכופתיה הם מושגים כפולים המתייחסים לאותן תכונות, אך התפתחו לאורך מסלולי מחקר מקבילים, פסיכולוגיה חברתית מול פסיכולוגיה קלינית. ויליאמס ופאולהוס (Paulhus & Williams, 2002) מצאו מספיק הבדלים בין התכונות כדי להצביע על היותם מושגים מובחנים; עם זאת, הם הגיעו למסקנה כי יש צורך במחקר נוסף כדי להבהיר מדוע וכיצד הם חופפים בקרב האינדיבידואלים המאופיינים בתכונות אלה. מחקרים עדכניים יותר מפקפקים באבחנה שבין תכונות השילוש האפל, ובייחוד בהבחנה שבין מקיאווליזם לפסיכופתיה (Miller et al, 2017; Persson et al., 2017, 2019; Vize et al., 2018).
פרסון ועמיתיו (Persson et al., 2019) הראו שיש מתאם גבוה מאד בין מקיאווליזם ופסיכופתיה. ובמחקר נוסף של פרסון (Persson, 2019), ניתן לראות מתאמים בין תכונות השילוש האפל לתכונות אישיות נורמאליות במבחן חמש התכונות הגדולות (Roccas et al., 2002) ובמבחן הקסקו (HEXACO; Ashton & Lee, 2007). במאמר זה (Persson, 2019) נמצא שכל תכונות השילוש האפל נמצאו נמוכות בנעימות (אמפתיה ודאגה לזולת). מקיאוולים ופסיכופתים נמצאו נמוכים גם במצפוניות (מחוייבות לעבודה ולערכים, וויסות עצמי). פסיכופתים נמצאו נמוכים גם בנוירוטיות (רגישות ונטייה לרגשות שליליים). כמו כן, ניתן לראות במאמר של פרסון (2019) גם מתאמים עם תכונות אישיות לא-נורמאליות כמו נרקיסיזם, פסיכופתיה, אימפולסיביות והפרעות אישיות. לאחר שקלול כל הממצאים, פרסון הגיע למסקנה שמדדים של מקיאווליזם משקפים בעיקר פסיכופתיה ונרקיסיזם.
היסודות הפסיכולוגיים של הפסיכופתיה
פסיכופתיה היא הפרעה לא-פתולוגית, המאופיינת על ידי אבנורמליות רגשית, כמו חוסר אמפתיה, מצפון ודאגה לזולת, ועל ידי אבנורמליות התנהגותית, כמו דפוס קבוע של התנהגות אנטי-חברתית (Morse, 2008). יש להבחין בין פסיכופתיה לבין הפרעה פתולוגית אחרת, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, שבניגוד לסוציופתיה ולפסיכופתיה, היא קטגוריה שנכללת ב-DSM. כל הקריטריונים לאישיות אנטי-סוציאלית, מלבד אחד, הם התנהגויות אנטי-חברתיות חוזרות ונשנות, והקריטריון הפסיכולוגי היחיד, חוסר חרטה, אינו הכרחי לאבחון ההפרעה (APA, 2013).
מאפייני האישיות המרכזיים של הפסיכופתיה התת-קלינית כוללים רמות גבוהות של אימפולסיביות וחיפוש ריגושים יחד עם רמת נמוכות של אמפתיה וחרדה (Hare, 1985). סולם הדיווח העצמי של פסיכופתיה (SRP) הורכב מפריטים שהבחינו בין פסיכופתים מאובחנים קלינית לבין לא-פסיכופתים. לאחר מכן הוא אושש במדגמים לא-פליליים (Forth et al., 1996). ויליאמס ופאולהוס (Paulhus & Williams, 2002) איששו את ההשערה שלסולם הדיווח העצמי של פסיכופתיה (SRP) יש את אותם ארבעה גורמים כמו ברשימת הפסיכופתיה של פרופ' רוברט הייר (Hare, 1991), פסיכולוג קנדי מומחה בפסיכופתיה, שהרשימה המעודכנת שלו נחשבת עד היום לתקן הזהב במדידת פסיכופתיה. מעבר לכך, ציוני SRP נמצאו כמנבאים התנהגות אנטי-חברתית באוכלוסיות משפטיות ולא-משפטיות (Paulhus et al., 2009).
פסיכולוגים דנים בפסיכופתיה במונחים של מאפייני אישיות, הכוללים תכונות כמו חוסר חמלה, חוסר פחד, קשיחות נפשית, קסם אישי, יכולת שכנוע, חוסר מצפון וחוסר יכולת לאמפתיה רגשית (Dutton, 2012). יש לפסיכופתים גם הרבה תכונות שמאפשרות להם להגיע רחוק בקריירה. למשל, הם אסרטיביים, לא מהססים לפעול, מתמקדים בחיובי, לא לוקחים דברים באופן אישי ולא מכים על חטא כשדברים משתבשים, גם כשזו אשמתם, אז הם מסוגלים להיות די קרים וצלולים במצבי לחץ. מאפיינים כאלה מנבאים הצלחה לא רק בעסקים אלא גם באינטראקציות יומיומית. הדברים מתחילים להיות בעייתיים ביחסים אינטימיים, בין אם בזוגיות, במשפחה, עם חברים או בטיפול. יש לפסיכופתים, כמו לנרקיסיסטים, בעיה ביכולת להעברה רגשית בטיפול, המתבטאת גם בקור ובריחוק ביחסים אינטימיים, וקשורה במגבלה רגשית, שיש לה גם שורשים נוירולוגיים וגנטיים, כמו גן הלוחם (Gillett & Tamatea, 2012) ודפוס פעילות נוירולוגי שונה ביחס לדילמות מוסריות (Frazier et al., 2019).
היסודות הביולוגיים של הפסיכופתיה
אחת הדרכים לבחון את האזורים הנוירולוגים המעורבים בהתנהגות פסיכופתית היא להסיק ממחקרים על שינויים התנהגותיים והפרעות קוגניטיביות הקשורות לפגיעה באזורים מסויימים במוח. חשוב להכיר בכך ששיטה זו מספקת רק עדות עקיפה לאזורים האפשריים המעורבים בסימפטומטולוגיה פסיכופתית; עם זאת, הצטברו כמה נתונים מעניינים ומשכנעים למדי. המקרה הנוירולוגי המפורסם ביותר הוא זה של עובד הרכבת פיניאס גייג' (Harlow, 1848). גייג' סבל מפציעה טראומטית בקורטקס הפרה-פרונטלי1 (Damasio et al., 1994). הוא הפך בתאונה זו ממנהל רכבת אחראי לאדם אימפולסיבי, חסר אחריות, מופקר מינית ומתעלל מילולית (Harlow, 1848). רבים מהסימפטומים של גייג' לאחר הפציעה הטראומטית תואמים לאלה הקשורים באופן קלאסי לפסיכופתיה.
מחקרים מאוחרים יותר על מטופלים עם נזק בקורטקס הפרה-פרונטלי, מצביעים על כך שהקורטקס האורביטופרונטלי2 ממלא תפקיד חשוב בתיווך של מספר התנהגויות הקשורות לפסיכופתיה (Blumer, 1975, Damasio, 1994). נזק לקורטקס האורביטופרונטלי מוביל למצב המכונה "פסאודו-פסיכופתיה" (Blumer, 1975) או "אישיות סוציופתית נרכשת" (Damasio, 1994), המאופיינת בתוקפנות, חוסר מוטיבציה, חוסר אמפתיה, בעיות בתכנון ובארגון, אימפולסיביות, חוסר-אחריות, מחסור בתובנה וחוסר יכולת לאיפוק בהתנהגות (Malloy et al., 1993, Stuss et al., 1983). במקרים מסוימים, מטופלים עלולים להיות מועדים לגרנדיוזיות (Blumer, 1975) ולעימותים (Malloy et al., 1993, Schnider, 2001). נתונים אלה מצביעים על כך שחלק מההיבטים של סימפטומטולוגיה פסיכופתית עשויים להצביע על התפקוד הלקוי של הקורטקס האורביטופרונטלי.
מחקרים העוסקים ברישום ERPs באוכלוסיות מטופלים עם פגיעות ראש ובאוכלוסיות משפטיות מצאו שמבנים קדמיים, טמפורליים, פריאטליים ולימביים (ובייחוד האמיגדלה) מעורבים בחוסר התגובתיות הפסיכופתית לרגשות של אחרים (Soltani & Knight, 2000; Johnson, 1993; Yamaguchi & Knight, 1993; Paller et al., 1988, 1992; Knight, 1996). על פי מחקרים אלה, הפעילות הנוירולוגית של פסיכופתים מראה הפחתה בפעילות הטמפורלית-לימבית. המערכת הלימבית כוללת מבנים המעורבים בפונקציות כמו רגשות, מוטיבציה, למידה, יצירת זיכרונות, וויסות תגובות לא-רצוניות, הפרשת הורמונים, חוש הריח וקישוריות חושית. החלקים העיקריים של המערכת הלימבית הם הקורטקס הלימבי, האמיגדלה, ההיפוקמפוס וההיפותלמוס3. הממצאים ממחקרים אלו, מצביעים גם על כך שמרכיבים אוטונומיים ונוירונאליים של התמצאות במצב חדש, פגועים במטופלים עם נזק לאונה הטמפורלית המדיאלית (שמאפיינת גם חולי אלצהיימר), ובאינדיבידואלים בעלי אישיות פסיכופתית.
לפיכך, נראה שפסיכופתיה מאופיינת בתפקוד נמוך של רשתות עצביות טמפורליות-לימביות, הקשורות בדרך כלל לעיבוד רגשי, ושאזורי מוח קדמיים עשויים להיות מעורבים בצורה מפצה, בייחוד באתרים המערבים את האמיגדלה וההיפוקמפוס (Laakso et al, 2001; Raine et al., 2004). נתונים אלה גם מספקים תמיכה להשערה שהפעילות המוגזמת שנצפתה אצל פסיכופתים בקורטקס הפרונטו-טמפורלי הצדדי עשויה לפצות על פעילות מופחתת באזורים לימביים (Intrator et al., 1997). כך, ניתן לומר שפסיכופתיה היא למעשה הפרעה של הקורטקס הפרא-לימבי, המכונה גם מזו-קורטקס, ומספק מעבר הדרגתי מאזורים לימביים ראשוניים לאזורים ניאו-קורטיקליים גבוהים (Brodmann, 1909; Brodmann, 2007; Mesulam, 2000). חשוב לציין בהקשר זה כי קיימים קשרים מרובים בין הקורטקס הפרא-לימבי לבין מבני הליבה הלימביים, ובייחוד האמיגדלה. הקומפלקס של האמיגדלה כולל שכבות גרעיניות וקורטיקליות כאחד. מאפיינים אלו הקורטקס של האמיגדלה משתרעים לעתים קרובות לתוך האזורים הפרא-לימביים, ומטשטשים את הגבולות שבין האזורים הלימביים והפרא-לימביים (Mesulam, 2000). לפיכך, אזורים אלה נקראים יחדיו "המערכת הפראלימבית" (Kiehl, 2006).
לסיכום, המערכות הקשורות בפסיכופתיה כוללות את המערכת הלימבית, שהיא המערכת הרגשית של המוח, ובה מצויה האמיגדלה, שתפקידה לזהות רגשות, והיא פעילה במיוחד כאשר אנשים בסביבה מפוחדים או מודאגים. הפעילות הנוירונאלית של רוצחים פסיכופתים מציגה את הליקויים הגדולים ביותר באמיגדלה. בקרב אוכלוסייה זו, האמיגדלה כלל לא פעילה באופן שבו היא פעילה בקרב אנשים שאינם פסיכופתיים. אזור נוסף שמעורב בסימפטומים של הפסיכופתיה הוא הקורטקס האורביטופרונטלי, שמעורב בהחלטות מוסריות, ושופט בין תגובה נכונה לתגובה לא-נכונה. כך, יש שני כוחות שמאזנים אחד את השני, האמיגדלה הרגשית, והקורטקס האורביטופרונטלי שמווסת את הפעילות שלה לפי עקרונות המוסר. לפיכך, כל המתח שאנשים רגילים חשים בין התגובתיות הרגשית לבין העכבות המוסריות פשוט לא קיים אצל פסיכופתים. האמיגדלה לא מניעה לפעולה רגשית והקורטקס האורביטופרונטלי לא עוסק בוויסות של הפעולות לפי המוסר. אין קונפליקט מוסרי-רגשי.
הקהיה שיטתית: יצירת אזורים פסיכופתיים בנפש
טכניקת טיפול בחשיפה הדרגתית (graduated exposure therapy), המכונה גם הקהיה שיטתית (systematic desensitization), היא שיטת הרפיה שפותחה על ידי הפסיכיאטר ג'וזף וולף (Wolpe, 1958), והייתה משמעותית מאד בהתפתחות הטיפול ההתנהגותי. למרות ההצלחה של השיטה, מספר המאמרים העוסקים בה מראה על ירידה פתאומית במחקר האקדמי בתחום במהלך שנות השבעים, וירידה בשימוש הקליני במהלך שנות השמונים (McGlynn et al., 2004).
דסנסיטיזציה שיטתית נמצאה יעילה בוויסות חרדה, והיא אחת מאסטרטגיות הטיפול היעילות ביותר להפרעות חרדה, בייחוד עבור פוביות ספציפיות (Wolitzky-Taylor et al., 2008). החשיפה מתרחשת בהדרגה, בתחילה בדימיון ולאחר מכן במציאות, קודם גירויים מפחידים באופן מתון, ולאחר מכן באופן חודרני יותר. תוך כדי הדימיון, המטפלים מדריכים את המטופלים בתרגילי הרפיה, עד שהמטופלים מסוגלים לעמוד בתגובות הרגשיות שלהם לגירוי המפחיד.
בשנים האחרונות יש גל חדש של מחקרי הדמיה החושפים את היסודות הנוירולוגיים של שיטת EMDR לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית4 (Landin-Romero, 2018). EMDR הוא טיפול קצר מועד, המתמקד ישירות בהקהיית הרגש הקשור באירוע הטראומטי (Shapiro & Maxfield, 2002). למרות שהנוירולוגיה של PTSD נותרה לא-ידועה, ההשערה הרווחת ביותר קשורה במסלול של עיבוד פחד (Milad et al., 2009, Orr et al., 2002, Wurtz et al., 2016; Rousseau et al., 2019), המסתמך בעיקר על האמיגדלה והקורטקס הפרה-פרונטלי (Åhs et al., 2015, Fullana et al., 2018), כאשר ידוע שמבנים אלה משתנים ב-PTSD.
מבחינה אנטומית, האמיגדלה קשורה עם החלק הגחוני של הקורטקס הפרה-פרונטלי, פיתול החגורה הקדמי והקורטקס האורביטופרונטלי (Bracht et al., 2009, Johansen-Berg et al., 2008). בכל הנוגע ל-PTSD, שלושת האזורים הקדמיים הללו הראו לעתים קרובות ירידה בפעילות הנוירולוגית או בנפח המבני (Carrion et al., 2010, Karl and Werner, 2010, Kasai et al., 2008, Kim et al., 2006, Kitayama et al., 2006, Nardo et al., 2010, Schuff et al., 2008, Sekiguchi et al., 2013). המשמעות שלהם בהכחדת הפחד במחקרים בבעלי חיים ובבני אדם הובילה להבנת תפקידם כמווסתים את פעילות האמיגדלה (Garcia et al., 1999, Milad et al., 2007, Phelps et al., 2004). ליקויים ביכולתם לווסת את פעילות האמיגדלה הוערכו כמסייעים בהתפתחות הפרעת דחק פוסט טראומטית (Hariri, Bookheimer, & Mazziotta, 2000).
האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה (APA, 2004) ממליץ על שתי גישות לטיפול ב-PTSD: טיפול CBT וטיפול EMDR, המומלצים כטיפולי קו ראשון (Bisson et al., 2007), הקודמים לטיפולים אחרים, כולל התערבויות תרופתיות. מחקרים רבים מראים שישנה עליה בפעילות הנוירולוגית בקורטקס הפרה פרונטלי לאחר טיפול EMDR מוצלח (Levin et al., 1999; Lansing et al., 2005; Pagani et al., 2007; Oh & Choi, 2007; Matsuo et al., 2009; Pagani et al., 2012), וירידה בפעילות הנוירולוגית בקורטקס הלימבי (Lansing et al., 2005, Oh and Choi, 2007; Pagani et al., 2012). השינויים בפעילות הנוירולוגית איששו את הטענה, שלאחר טיפול מוצלח ב-EMDR, האירועים הטראומטיים מעובדים באזורים קוגניטיביים פרה-פרונטליים במקום באזורים רגשיים לימביים.
במחקר (Harenski et al., 2009) שבחן את הקשר בין תכונות אישיות נוירוטיות ופסיכופתיות לבין הפעילות הנוירולוגית במשימת ויסות רגשות ביחס לתמונות הקשורות בהפרות מוסר, הראו שבקרב אנשים עם רמות גבוהות של תכונות פסיכופתיות, יש תת תגובתיות רגשית של האמיגדלה, בעוד שבקרב אנשים עם רמות גבוהות של נוירוטיות, יש תגובתיות יתר. פעילות בחלק העליון ובחלק הגחוני-צידי של הקורטקס הפרה-פרונטלי (superior and ventrolateral prefrontal activity) הייתה בקורלציה חיובית עם פסיכופתיה, אך לא עם נוירוטיות. לעומת זאת, פעילות בחלק הגבי-צידי של הקורטקס הפרה-פרונטלי (dorsolateral prefrontal activity) הייתה בקורלציה חיובית עם נוירוטיות, אך לא עם פסיכופתיה. פסיכופתיה הייתה גם בקורלציה שלילית עם פעילות בחלק האמצעי של הקורטקס הפרה-פרונטלי (medial prefrontal activity).
הקהיה שיטתית מוגזמת: יצירת אישיות פסאודו-פסיכופתית
כל הממצאים בפרק הקודם מובילים למסקנה שהקהיה שיטתית הופכת את אזורי הטראומה לאזורים שבהם לא מופעלות יותר תגובות רגשיות נורמטיביות אלא שקיימת חוסר תגובתיות פסאודו-פסיכופתית. ההמשגה הזו מתיישבת היטב עם תופעה שנקראת "גזלייטינג", שבצידה האחד סאדיסטיות נרקיסיסטית פסיכופתית ובצידה השני מזוכיסטיות גבולית פסיכוטית. אופן ההרחבה של המושג יכול לסייע לנו להכיר אותו טוב יותר, כפי שהסברתי במאמר קודם (שחף, 2024) תחת הכותרת "שפה בתנועה ולוגיקה של הרחבת מושגים".
בספרות המקצועית, מושג הגזלייטינג התייחס בתחילה למניפולציה על אחר, הגורמת לאשפוז פסיכיאטרי בשל הכחשת האמת או הסתרתה. היו אלה הפסיכיאטרים וויטהד וברטון שטבעו את המושג לראשונה בשנת 1969, כאשר פרסמו בכתב העת The Lancet שלושה תיאורי מקרה של תופעת הגזלייטינג בקרב מטופליהם, והגדירו את המונח כהתעללות פסיכולוגית (Barton & Whitehead, 1969). בשנות ה-80, הפסיכיאטרים ווינשל וקאלף הפכו את המונח לחלק מז'רגון הפרקטיקה הטיפולית, כשהמשיגו אותו מחדש כמנגנון הגנה משוכלל של "הזדהות השלכתית", בו שני הצדדים משתפים פעולה בצורת תקשורת המגנה מפני תחושת הנפרדות (Calef & Weinshel, 1981). לקראת סוף האלף הקודם, דורפאט (Dorpat, 1996) הרחיב את המושג על מנת לכלול סוגים שונים של מניפולציות, כמו אלה המתרחשים בסוגי טיפול מסוימים (פרויד ודורה) ובארגונים סמכותניים (כתות וקבוצות בעלות אידיאולוגיה דוגמטית). בתחילת האלף הנוכחי, ראש (Rush, 2000) הרחיב את המושג על מנת לכלול גם את הצורות השונות של מניפולציות, המתקיימות בהדרכה הפסיכואנליטית הסמכותנית וההיררכית, ומגבילות את החשיבה החופשית של המתמחה. ראש גם השווה את הביקורת של דורפאט על הפסיכואנליזה באמצעות מושג הגזלייטינג לביקורת הפמיניסטית כנגד הפסיכואנליזה בשנות השבעים.
דורפאט (Dorpat, 1996) טוען שעיקר "הריפוי" המוצג בפרקטיקות של פרויד וקליין הוא גזלייטינג. זוהי סמכותנות המנחה את המטופל להכפיף את דעתו לדעת המטפל. הריפוי המוצג בפרקטיקות של ויניקוט וקוהוט עוסק בסוג אחר של טכניקה פסיכואנליטית – הקשבה אמפתית חסרת-ציפיות. תחת הגישה האמפתית נכללות צורות שונות של פרקטיקות מזרחיות העוסקות במיינדפולנס ובחמלה עצמית. בעוד תחת הגישה הסמכותנית, נכללות צורות שונות של טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים (CBT), כמו גם טיפולים פסיכואנליטיים, בעיקר מהזן הפרוידיאני והקלייניאני.
אני טוענת כאן טענה רדיקלית. אני טוענת שהריפוי הנפשי "המוצלח" באמצעות מתודה סמכותנית יוצר אזורים פסיכופתיים בנפש. זהו ריפוי שמאפשר חיים נוחים יותר לאדם החי בעולם מושחת. אני לא בטוחה כלל שהריפוי המושג באמצעות אמפתיה מסייע לאדם בעולם שסביבו. האינטגרציה היונגיאנית בין אור וחושך ממחישה אמת זו באופן הבהיר ביותר. זוהי אינטגרציה בין הצד הפסיכופתי לצד הגבולי. בין הטורף לנטרף. אבל אני טוענת טענה רדיקלית נוספת – שאין לרפא טראומה. טראומה היא תגובה בריאה לרוע. טראומה, בדומה לתופעה המכונה בשם גבוליות, היא המשוגע של ניטשה בספר "המדע העליז". היא באה להודיענו כי אלוהים הטוב מת וכי אנחנו כחברה רצחנו אותו. לגבי הטענה הרדיקלית האחרונה, שהמדיטציה הבודהיסטית, כמו גם תפיסת העולם שלה, תומכים בהתפתחות נפשית שמתחילה בגבוליות (תגובתיות נפשית גבוהה במפגש עם הרוע) ומגיעה לפסיכופתיות (חוסר תגובתיות ואדישות במפגש עם הרוע), אדון בה בהרחבה בפרק הבא.
בודהיזם ופסיכופתיה
דיסוציאציה פסאודו-פסיכופתית יכולה להיווצר לא רק מהקהיה שיטתית או פסיכואנליזה סמכותנית, אלא גם מתרגולי מדיטציה בודהיסטית ומאינדוקטרינציה של תורות המזרח. בספר שנקרא "זן במלחמה" (Victoria, 2006), בריאן אנדרה ויקטוריה מסתמך על מסמכים יפניים מקוריים, ועל הפרסומים של איצ'יקאווה האקוגן, שלימד באוניברסיטת האנזונו בטוקיו, כדי לבסס את הטענה שמאסטרי הזן היפנים שיתפו פעולה עם המשטר המיליטריסטי של יפן במלחמת העולם השנייה, ושתופעה זו לא הייתה מקרית, אלא מעוגנת באופן עמוק במסורת הבודהיסטית (Ibid, pp. 166-174). זן בודהיסטים תמכו בתוקפנות של יפן בזמן המלחמה, בין השאר, על ידי הכשרת חיילים יפנים להתנתק מנטלית מפעולת ההרג. למשל, למרות ש"הבודהיזם מדגיש את השוויון של בני האדם על סמך טבע הבודהה שלהם" (תרגום המחברת: Ibid, p.171), הם לימדו את דוקטרינת הקארמה כ"הצדקה מוסרית לאי שוויון חברתי" (Ibid).
דוגמה נוספת היא שימוש קלוקל בהכרת התודה ובתחושת השייכות הקהילתית. המהאיאנה, המכונה גם הבודהיזם הצפוני, מהווה את הזרם הגדול ביותר בבודהיזם, כאשר בלב האתיקה שלה מצוי מושג ה"וון" (won). "ההוראה היא שחוב הכרת הטוב צריך להיות מופנה למי שמקבלים מהם טובות הנאה" (Ibid, p.173). ובמקרה של הזן בודהיזם היפני, הכרת התודה הייתה צריכה להיות מופנית לקיסר כ"ראש המשפחה היפנית כולה" (Ibid). בדומה ליחס למורים בשושלת הבודהיסטית, הייתה במסורת הזן היפנית נורמה של הערצת האבות, כאשר "העם כולו נתפס כמשפחה אחת גדולה שבה הנאמנות בין הסובייקט לריבון הייתה המעלה העיקרית" (Ibid). כמו כן, קיימת בזן בודהיזם אמונה בתלות הדדית, ש"הובילה ביפן המודרנית לתפיסה אורגנית של המדינה יחד עם הרגשה של אינטימיות כלפיה" (Ibid).
הספר מציג את האופן שבו ההכפפה של הבודהיזם למדינה, וההגנה על המבנים החברתיים ההיררכיים, הובילו לשחיקת הערכים המוסריים עד כדי סיוע למשטר יפני מיליטריסטי רצחני. למשל, השׁוּנְיַיטָא, מושג בודהיסטי המתורגם לריקות וחוסר-אנוכיות, "לא משאיר מקום לעצמאותו של האדם" (Ibid, p.172). בנוסף, דוקטרינת דרך האמצע לבשה "צורה של חיפוש מתמיד אחר פשרה במטרה להימנע מעימותים לפני התרחשותם" (Ibid, p.173). הדגש על שלווה פנימית "תרם לכישלון של הזן בודהיזם היפני לעודד ולהצדיק את הרצון לארגן מחדש את החברה" (Ibid, p.174). ולבסוף, ההיגיון הבודהיסטי של הסוקו (Soku), "בדיוק כפי שהוא", הוביל ל"פרספקטיבה סטטית, אסתטית, ולהרמוניה סובייקטיבית מנותקת עם כל הדברים" (Ibid).
סלבוי ז'יז'ק (Zizek, 2020), פילוסוף ומבקר תרבות סלובני, שעוסק בין היתר גם בניתוחים לאקאניאניים של התרבות, מרבה להזכיר שהיינריך הימלר השתמש בפילוסופיה של הבהגווד-גיטה כדי להימנע מהתוצאות הנפשיות של האכזריות הנאצית באמצעות טכניקות אי-היקשרות, ואמונה בברהמן, חסר הצורה, שאין להרוג אותו, ואינו נולד אף פעם (Hewitson, 2021, pp. 65-87). ז'יז'ק טוען שזו הייתה השיטה העיקרית שבה השתמש הימלר כדי לסייע לחיילי האס אס לעשות דברים נוראיים בלי להפוך להיות נוראיים בעצמם. הימלר עצמו הצהיר שכל אחד יכול לעשות דברים רעים כדי לשרת את המדינה, אבל רק אדם גדול באמת יאבד ברצון את נשמתו, ויעשה דברים איומים למען ארצו (Ibid, p. 77).
הבגידה במצפון
בספרה "תנו להם להירקב" (Zupančič, 2023) אלנקה זופנצ'יץ, פילוסופית סלובנית שעוסקת בפסיכואנליזה ופילוסופיה קונטיננטלית, מחזירה את אנטיגונה של סופוקלס למרכז הבמה. לא עוד המשבר האדיפלי אלא האחות שמורדת באלים על מנת לקבור את אחיה. הכותרת של הספר קשורה דווקא באמירה החידתית של אנטיגונה, שאם היו אלה ילדיה או בעלה ששוכבים לא קבורים שם בחוץ, היא הייתה נותנת להם להירקב, ולא לוקחת על עצמה להתריס כנגד חוקי המדינה. לפי זופנצ'יץ, אמירה זו של אנטיגונה, שאת מעשה המרד הזה הייתה עושה רק עבור אחיה, פוליניקס, מכריחה אותנו להתמודד עם השאלה המתבקשת לכאורה: "מהו גילוי עריות?". זופנצ'יץ משווה את האמירה המזלזלת של אנטיגונה כלפי בעלה וילדיה למנהיגים שמתגאים בפשעיהם.
"נראה שיש זן חדש של מנהיגים שמתגאים בעשיית פשעים בגלוי, ומעדיפים זאת על פני עשייתם בהסתר, כאילו זה מעניק להם סוג של עליונות מוסרית מהותית, או עליונות ברמת האופי והאישיות, להיות אמיץ מספיק כדי לעשות זאת בגלוי. מה שנראה כעבירה האמיצה שלהם על חוקי המדינה, על ידי הימנעות מה'צביעות' שהחוקים האלה דורשים לפעמים, הוא לא יותר מאשר הזדהות ישירה עם הכוח המושחת של המדינה עצמה. זה לא מסתכם בשום דבר אחר או שונה. הם 'עוברים' על החוקים של עצמם. זו הסיבה שגם כשהם בשלטון, המנהיגים הללו ממשיכים להתנהג כאילו הם מתנגדים לכוח הקיים, מורדים בו - וקוראים לו 'דיפ-סטייט' או משהו אחר בסגנון" (תרגום המחברת: Ibid, p. 18).
אלנקה זופנצ'יץ, יחד עם סלבוי ז'יז'ק ומלאדן דולאר, אחראים במידה רבה לפופולריות של הפילוסופיה הפוליטית הלאקאניאנית באירופה ובצפון אמריקה. אובדן הבושה, שזופנצ'יץ מייחסת בספרה לזן החדש של המנהיגים הפופוליסטים, איפיין גם את מעשי החמאס בשביעי באוקטובר. הצילומים היו מזעזעים לא רק בגלל תוכנם אלא גם בשל הגאווה במעשי הזוועה. זוהי העדות החזקה ביותר לניתוק מהערכים האנושיים האוניברסליים. להבדיל אלפי הבדלות, גם בצד הישראלי אבדה הבושה, וקריאות ההסתה לאלימות של חברי הממשלה עמדו למשפט בהאג כעדות לכוונת רצח עם. החשיפה לאלימות מקהה את הנפש. במרכז הנפילה הזו מגן העדן של הנאורות אל הגיהנום של הנעורות מצוי היפוך הערכים של ניטשה. הדיוניסי האותנטי, אך הברברי, הופך להיות לאידיאל במקום האפוליני המואר. פסיכופתים כמו דקסטר הופכים לגיבורים. גיבורות על מוצגות כנרקיסיסטיות ממאירות. אנחנו מטפחים בגלוי חשיבה חיובית אנוכית וביטחון עצמי מופרז, המבוססים על הישגים חומריים או מראה חיצוני במקרה הטוב, ובמקרה הרע על כלום ושום-דבר, ומטפחים בהסתר חרדה ודיכאון. העל-אדם של ניטשה, המתגבר על היסודות הדיוניסיים והאפוליניים שבו, נשכח והודחק. לא עשינו אינטגרציה. רק עברנו לצד השני.
איך זה קרה? כמו שאמרה ננסי זלצמן. לאט לאט. יום אחרי יום. אנחנו שוחקים עוד ערך שחשוב לנו. אנחנו מוותרים על המצפון שלנו. ובסוף, אנחנו לא מכירים את עצמנו. המחיר של הקרבת האידיאל המואר הוא חוסר היכולת להתבונן פנימה. המכשפה הרעה מהסיפור של שלגיה היא סמל לנפילה. היא חייבת כל יום לשאול את המראה על היופי החיצוני שלה כי אין לה יופי פנימי ואין לה יכולת להתבונן פנימה. היא מעצבת את העצמיות שלה על פי קריטריונים חיצוניים עד שאין יותר עין פנימית, עד שההונאה העצמית הופכת כל כך גדולה, שהיא אפילו לא יודעת שהיא משקרת לעצמה. כמו שאמר פעם ג'ורג' קוסטנזה לג'רי סיינפלד – אם אתה מאמין בזה אז זה לא שקר.
"האהבה העצמית וה'אני' האנושי שלנו, זה טיבם: היות אוהב רק את עצמו, היות מוקיר רק את עצמו. אבל מה יעשה? לא יוכל למנוע מושא זה האהוב עליו מלהיות מלא מגרעות ומומים; רצונו להיות גדול, והוא רואה בעליל שהוא קטן; הוא שואף אל האושר, והוא רואה שמנת חלקו מצוקה; רצונו להיות מושלם, והוא רואה שהוא מלא פגמים; הוא רוצה שהבריות יאהבוהו ויוקירוהו, והוא מבין שמגרעותיו ראויות רק לרגשי סלידה ובוז בליבם. מבוכה זו, שהוא שרוי בה, מעוררת בליבו את ההיפעלות [הרגש] הבלתי צודקת ביותר והפלילית ביותר שאפשר לדמותה; כי נולדת בליבו שנאת מוות כלפי אמת זו המוכיחה אותו על פניו, והמראה לו את מגרעותיו. חפץ היה להכחידה, ומכיוון שאין בכוחו לבטלה כשלעצמה, הריהו מבטל אותה, ככל שיוכל, בהכרת עצמו ובהכרתם של אחרים; כלומר, הוא שוקד וטורח להסתיר את מגרעותיו הן מעיני עצמו והן מעיני זולתו ורוחו לא תוכל לשאת שבני אדם יצביעו בפניו עליהן או ינסו לראותן. וודאי רעה גדולה היא להיות מלא מגרעות; אבל רעה גדולה עוד יותר היא להיות מלא מגרעות ושלא לרצות להודות בהן; שהרי בכך אדם מוסיף עליהן עוד את המגרעת של אשליה מרצון" (פסקל, 1669, פרגמנט 100, עמ' 25).
הפילוסוף, בלז פסקל (1966), טוען בספרו "הגיגים", שההונאה העצמית נובעת מתוך האהבה העצמית שלנו. הנרקיסיזם הוא הסיבה להונאה העצמית. אם אנחנו ממשיכים לשקר לעצמנו בשביל להרגיש טוב עם עצמנו - זה הופך למחלה ממאירה שהורגת את המצפון החי ומרוקנת את האדם מערכים אותנטיים ומפנימיות. כמו שאמרה זלצמן. לאט לאט. יום אחרי יום. אנחנו שוחקים עוד ערך שחשוב לנו. לכן, פרקטיקת הטיפול בקבלה ומחויבות (ACT), מזהה ומתקפת את הערכים האמיתיים שלנו, ומעודדת אותנו לדבוק בערכים האלה כשאנחנו פועלים בעולם (Hayes & Lillis, 2012). בהפניית המבט פנימה, אנחנו מתאמנים בקבלה רדיקלית של המציאות הפנימית. אין בכוחנו לשנות אותה, והניסיונות לכפות סדר פנימי על הנפש, נידונו לכישלון ולסבל מיותר. הסדר היחיד שיש לעשות מאמץ לקיים הוא בהפניית המבט החוצה ובפעולה בעולם מתוך דבקות בערכים אותנטיים.
הבגידה בערכים הפנימיים שלנו, ההונאה העצמית, היא הדבר אותו מכנה ז'אן פול סארטר (Sartre, 1967) "חוסר תום לב" (mauvaise foi). אילו לא היינו משקרים לעצמנו – לא היה לנו "לא מודע" במובן הפסיכואנליטי. ה"הגנות" נועדו להסתיר מאיתנו את האמת משום שהיא מעוררת בנו חרדה ואשמה. רגשות שלא נעים להרגיש ומעוררים את המצפון לפעולה. לפי סארטר, אדם שטוען שאינו יכול להתפטר מעבודתו, הגורמת לו לבגוד בערכיו, משום שהוא צריך לפרנס את עצמו או משפחתו, מתכחש לחירות שניתנה לו. בדומה, אדם נשוי שלא בוגד באשתו בגלל הפחד מההשלכות, אבל היה עושה זאת אלמלא היו השלכות, הוא חסר תום לב. לפי סארטר, תום לב הוא הלימה בין הפנימי לחיצוני. אדם שלא מחזיק באופן פנימי בערכים לפיהם הוא מתנהג – הוא צבוע ומזויף.
בחירת היעד יוצרת את מסע הגיבור
סיפורי המיתולוגיה, המיתוסים, סיפורי התנ"ך והאגדות שימשו מאז ומתמיד ככלים להקניית ערכים. הם זרעו את הכיוון הערכי בחינוך הילדים אבל אפשרו להם מספיק מרחב כדי ליצור את הסיפור שלהם. ג'יימס גיבסון, פסיכולוג אמריקאי, טען בספרו "הגישה האקולוגית לתפיסה ויזואלית" (Gibson, 1979), שאנחנו תופסים את העולם ישירות, כל המידע הדרוש לנו נקלט בחושים, ואין לנו צורך בחישובים נוספים ביחס לתמונה הדו-מימדית המתקבלת על הרשתית. היא הופכת לתמונה תלת מימדית ברגע שאנחנו נעים לעבר מטרה. "אנחנו חייבים לתפוס בכדי לנוע אבל אנחנו גם חייבים לנוע בכדי לתפוס" (תרגום המחברת: Ibid, p. 223). כלומר, גיבסון טוען שאנחנו בוחרים נקודה כלשהי במרחב שהופכת ליעד שלנו, ומרגע שבחרנו את היעד, הרשמים הוויזואליים הופכים לעצמים שניתן להבחין בהם בנפרד מהרקע. גיבסון מתייחס לכל הרשמים הוויזואליים בסביבה כ"אפשרויות" (Affordances), שהן למעשה אפשרויות פעולה (Opportunities For Action). האפשרויות מבוססות הן על המידע הוויזואלי הנקלט מהמרחב שבו האדם נמצא, והן מהמידע שיש לו לגבי הגוף שלו (גובה, משקל, מיומנויות וכדומה). כלומר, היכולות של הגוף שלי מגבילות את מה שאני תופסת כאפשרויות במרחב.
לפי גיבסון, התופעות שאנחנו תופסים במרחב הוויזואלי מתחלקות לשתי קטגוריות מרכזיות, כלים (דברים שניתן להשתמש בהם כדי לנוע בדרכנו לעבר היעד) ומכשולים (דברים שמפריעים לנו בדרך ליעד). הדברים במרחב שאינם כלים או מכשולים בדרכנו אל היעד – אינם רלוונטיים לתפיסה הוויזואלית הישירה. כלומר, כל עוד אין לנו יעד, העולם הוויזואלי הוא כאוטי למדי. ברגע שבחרנו יעד – התפיסה הוויזואלית מתחדדת ומתארת את הסביבה כמסלול של כלים/עזרים ומכשולים בדרך אל היעד. בדומה לתיאוריית הקוונטים, המעוגנת בעקרון אי-הוודאות, המציאות לא לגמרי סגורה על עצמה. אם היא יודעת את המיקום שלה אז היא לא יודעת את התנע (כיוון ומהירות התנועה). ואם היא יודעת את התנע אז היא לא מודעת למיקום. אנחנו בוחרים במה אנחנו רוצים להתמקד – והמציאות מתארגנת בהתאם. בדומה, בכל הנוגע לסיפור, אנחנו מחליטים על הכיוון של העלילה, והדמויות משתנות בהתאם.
אז למה היינריך הימלר המליץ על הבהגווד-גיטה כדרך לשמור על השפיות במהלך רצח עם אכזרי? אנחנו יודעים שהימלר שמר את הספר בכיסו והתייחס אליו לעיתים קרובות ביומנו. הספר היה יקר לליבו משום שהוא סיפר על ארג'ונה, שסירב להילחם בבני דודיו, למרות חטאיהם, כי במלחמה הזו הוא יפסיד בכל מקרה. אבל קרישנה, התגלמות האלוהים, עוצר את הזמן ומעלה את ארג'ונה במרכבתו השמיימה, ומסביר לו את סודות הקיום. העולם הוא במה וכולנו שחקנים. אם אתה לא נצמד לפעולה אז אתה יכול להרוג את בני דודיך בלי להרגיש אשמה, בושה או כאב. בלי ליצור תנודות שיובילו לקארמה. ברהמן לובש ופושט צורות. לא ניתן להרוג אותנו. אתה בכלל עושה טובה למי שאתה הורג כי אתה משחרר אותו מהקיום הגשמי האשלייתי ומלא הסבל הזה. האסלאם לעומת זאת, מעודד אלימות ורצח באופן שונה לחלוטין, באמצעות מסירות מוחלטת לתורה הדוגמטית שהשאיר אחריו הנביא מוחמד. היעד של האסלאם שונה מהיעד של הבודהיזם אבל הדוגמטיות היא אותה דוגמטיות.
מרגע שהיעד הפך להיות אי-היצמדות או אי-הזדהות, העולם התחלק לטוב ולרע, כאשר כל מה שעוזר לנו להגיע למטרה שלנו הוא טוב, וכל מה שמהווה מכשול בדרך אל המטרה הוא רע. להרוג אדם זה דבר נורא. אם אתה צריך ללחוץ על ההדק, ולראות מישהו מת, כנראה שלא היית יכול לעשות את זה. במקום זאת, אתה משכנע את עצמך שהתפיסה שאתה הורג היא אשליה אנוכית. המציאות האמיתית היא שכל קשר בין הלחיצה על ההדק לבין המוות של האדם שכיוונתי אליו את הרובה הוא מקרי בהחלט. אין אחריות ניתנת לזיהוי. אין סיבתיות נפשית. הכל חלק מריקוד קוסמי שבו האצבע הלוחצת על ההדק, הרוח, הקליע והאדם שנפגע ממנו הופכים לאחד. אין על מה להרגיש אשמה כי אין "עושה". יש רק "עשייה" המתרחשת מעצמה. לפיכך, ציות חסר דעת מקרב אותנו להארה. הוא מעודד אי-הצמדות לפעולה ומוחק את האישיות האינדיבידואלית של "העושה".
זוהי התופעה אליה התייחס ד"ר דניאל שו (Shaw, 2013) בספרו "נרקיסיזם טראומטי: מערכות יחסים של כפיפות". שו תיאר את סוג מערכות היחסים שמנהיגי כת נרקיסיסטיים יוצרים עם חסידיהם, כשהוא מאפיין את הטראומה שחשים החסידים כעצם הכפיפות למנהיג הכת, משום שיחסי הכפיפות עצמם מחייבים את החסידים להיכנע לרעיון שיש מישהו טוב מהם, שיש לו הזכות לשלוט בהם, שאין להם ערך פנימי בלעדיו ושערכם נקבע על ידי היחס שלהם אליו. לפי שו, אדם שעובר טראומה כזו מאבד את היכולת לדעת מי הוא. במקרה כזה, אין "עושה" כי נשמתו של "העושה" נשדדה על ידי התורה הדוגמטית של הפסיכופת.
הנדר: כת הסקס של ניו יורק
חוק גודווין הוא חוק הומוריסטי בתרבות האינטרנט, שקובע כי ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לוודאות מוחלטת. ז'יז'ק השתמש בחוק גודווין על מנת להפיץ את הסיפור שהבהגווד גיטה היה הספר האהוב על היינריך הימלר, ושהוא המליץ עליו כדרך לשמור על השפיות במהלך הרג המוני. במאמר הזה, ככל שהוא מתארך, ימצאו יותר הקבלות בין תוכנו לבין תוכן הסדרה "הנדר".
איך יוצרים אישיות פסאודו-פסיכופתית? דרך אחת היא באמצעות המתודה של נקסיום. נקסיום הייתה קבוצת שיווק רשתי (MLM: Multi-level marketing) שנוסדה ב-1998 על ידי קית' רניירי וננסי זלצמן. מיתוג הקבוצה היה "חברה להתפתחות אישית", והיא הציעה סמינרים לשיפור עצמי, במטרה לאפשר לאנשים לחוות יותר שמחה בחייהם. אלו מטרות הדוניסטיות ונרקיסיסטיות למדי אך נראות לכאורה בלתי-מזיקות. עד שנת 2018, גויסו לנקסיום כ-20 אלף איש, חברי הקבוצה כינו את רניירי "ואנגארד" ואת זלצמן "פריפקט", והקבוצה החלה להתפרסם לרעה כ"כת". רניירי וזלצמן הואשמו בשטיפת מוח.
נקסיום שיווקה סמינרים להתפתחות אישית תחת מטריית ה-ESP (תוכניות הצלחה למנהלים), בעלות של אלפי דולרים, שמטרתם המוצהרת הייתה לעזור לאנשים להפוך לגרסאות הטובות ביותר של עצמם. במהלך הסמינרים האלה, התלמידים נדרשו לעבור EM, שהיא טכניקת חקירת משמעות, שמעודדת הערכה מחדש של חוויות כואבות וטראומטיות מתוך כוונה להפחית את ההשפעות השליליות ארוכות הטווח של הזיכרונות שלהם. במהלך ה-EM, מדריך בדרגה גבוהה בנקסיום ותלמיד היו יושבים על כסאות, זה מול זה, בזמן שקבוצה של תלמידים אחרים צפתה במתרחש. התלמיד היה מתאר תחום בחייו שבו הוא מתקשה, כמו תחושת חרדה מראיון עבודה, והמדריך שאל שאלות כדי לראות אם החרדה נטועה בזיכרון או בדפוס ספציפי בעבר. "הנדר" מציג מספר מפגשים כאלה, וכשהפסיכותרפיסטית קלי סקוט צפתה בהם, הם הזכירו לה את טכניקת הטיפול שנקראת EMDR, הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (Naftulin, 2020).
"הובלתי אותו בתהליך שלנו המכונה EM (חקר משמעות), והתבוננתי בשקט בזמן שהוא נזכר פתאום בזיכרון עמוק בעברו. מבטו, שנראה בתחילה כל כך שחוק ותשוש, הפך לפתע מואר. נתתי לו דקה להבין, שהאירוע שהוא זוכר, הוביל לדפוס התנהגות של שנים, שהיה לא בריא עבורו. שברתי את השתיקה כששאלתי, 'איזו משמעות אתה מקנה לאירוע הזה?' זו הייתה שאלת בנצ'מארק שגרתית עבור כל EM. הוכשרתי להנחות תהליכי שינוי כאלה באופן יומיומי... אבל עבורו? באותו הרגע, שנינו ידענו שהחיים שלו השתנו" (Edmondson & Gasbarre, 2019, pp. 19-20).
בציטוט שלעיל, שרה אדמונדסון מתארת באוטוביוגרפיה שלה, חוויה שעברה בהנחיית תהליך חקר משמעות (EM) של כוכב רוק מפורסם. חוויית ה-EM מתרחשת בחמשת הימים הראשונים של הסמינר, ולרוב מהווה שער כניסה לחברות בכת נקסיום, עבור אלה המעוניינים לחוות אותה לגבי מספר גדול יחסית של אירועים בחייהם. לפי אדמונדסון, חקר המשמעות (EM) הוא "תרגיל שעשינו כדי לבחון גירוי, שגרם לנו במשך זמן רב לתגובה רגשית שלילית, בהקשר שמכונה דפוס גירוי-תגובה" (Ibid). קתרין אוקסנברג (Oxenberg & Stoynoff, 2018), שבתה אינדיה הייתה בכת במשך שבע שנים (2011-8), מתארת את חקר המשמעות (EM) כתשאול סוקרטי, שנועד לשחרר את המטען הרגשי סביב זיכרונות כואבים ולפרק פוביות (Ibid, p.23). אוקסנברג טוענת שהעובדה שהיה לה קושי רב להיאבק בשטיפת המוח של בתה אינדיה מקורה בכמות גדולה מאד של תהליכי חקר משמעות (EM) שעברה אינדיה, ושנועדו, בין השאר, לפרק את הקשר הרגשי המיוחד שהיה לה ולבתה.
כפי ששתי הנשים מסבירות, מדובר בחוויה בין תלמיד למישהו בדרגה בכירה בארגון, שבה המדריך מטיל ספק בתלמיד כדי לשנות את התפיסה שלו, כך שתעלה בקנה אחד עם הפילוסופיה של נקסיום. תהליכי חקר משמעות (EMs) התבצעו לעתים קרובות בפומבי בסמינר ללא קשר למידע האינטימי והאישי שלעתים קרובות שותף במפגשים אלה. לדברי הפסיכותרפיסטית קלי סקוט, הגישה הקבוצתית חיזקה התנהגות מניפולטיבית והפכה את הפגיעות ל"מטבע" (Naftulin, 2020). כך, שיטת "חקר המשמעות" של רניירי גרמה לתלמידים ליצור דיסוציאציה לתגובות הטראומה הטבעיות שלהם. תופעה שבתורה גרמה לכך שריינרי יוכל להתעלל בתלמידיו מבלי שהם יחוו את ההתעללות ככזו. תהליכי חקר המשמעות (Ems) היוו תרגול מרכזי בנקסיום, ולכאורה יש להם את הכוח הרב ביותר להשפיע על שינוי תפיסתי. תהליכים אלה מבוססים על שיטה שנקראת "ניתוב לשוני פיזיולוגי" (NLP), שהיא בעצם סוג של היפנוזה.
בפרק התשיעי בסדרה "הנדר", אנחנו נחשפים לחלק משמעותי מהדוקטרינה האתית של כת נקסיום, כפי שנוסחה על ידי קית' רניירי. בקצרה, הטענה היא שערך עצמי נמוך גורם לאפשרויות של האדם להצטמצם, ובנקודה זו יש פיתוי לוותר על המצפון, ובכך לפתוח אפשרויות פעולה נוספות, שאינן אתיות. לפי רניירי, כשאדם מוותר על המצפון שלו, הוא יכול לפעול באופן חופשי יותר. למצב הזה רניירי קרא "הנפילה". בסוף הפרק התשיעי, מארק ויסנטה, שבעבר היה אחד מבכירי הארגון, מספר על הרגע שבו הבין שקית' רניירי ידע על עצמו שהוא פסיכופת. זה היה כשהוא מצא קובץ בן 10 שנים במחשב שלו. זה היה רעיון לסיפור שרניירי שלח אליו. הסיפור עוסק בארגון שאדם טוב מנהל אותו, ויש לו מנטור, שהוא מאמין בו ושומע לדבריו. בשלב כלשהו, המנהל הטוב מבין שיש פסיכופת בארגון שמנסה להרוס את היחסים ההרמוניים בין העובדים. הוא מחפש את הפסיכופת לאורך כל הסיפור כאשר לבסוף הוא מבין שהמנטור הוא בעצם הפסיכופת. זו הייתה מתיחה בת עשר שנים והבדיחה לא הצחיקה את ויסנטה. להיפך.
באותו רגע התחוור לויסנטה שהמסלול שחשב שיוביל אותו לגן עדן, למעשה הוריד אותו לגיהינום, ושכל הדברים שרניירי לימד אותו הם בדיוק ההיפך מהדברים שחשב שהוא לומד (Remini & Rinder, 2020). למעשה, ויסנטה טוען שהוא ושאר חברי הכת למדו כיצד לפתח מנגנונים נרקיסיסטיים, סוציופתיים ופסיכופתיים. טכניקת "חקר המשמעות" (EM), שילוב של היפנוזה עם תשאול סוקרטי, שימשה ליצירת דיסוציאציה בין זיכרונות טראומטיים לרגשות הקשורים בהם. יצירה מכוונת של דיסוציאציות כאלה אפשרה לריינרי, באמצעות טפטוף איטי ועקבי של רלטיביזם מוסרי, לעמעם את הקו המבחין בין טוב לרע, ולחצות את גבולות המוסר ללא חשש. ויסנטה מספר שבאותה תקופה היה על סף ניסיון אובדני. הוא מתאר כיצד רניירי חדר לתוך תודעתו באופן כזה שראה את טוב הלב שלו כזהה לזה של רניירי. כעת, משהתגלה שרניירי הוא שקרן חסר מצפון, ויסנטה נחרד ממשמעות הדבר לגביו.
נקסיום לימדה את חברי הכת שתגובות טראומה טבעיות הן פגמים אישיים (Naftulin, 2020). בפרק הרביעי של "הנדר", חברה אלמונית לשעבר המכונה בסדרה "ג'יין" שהייתה חלק מקבוצת "דוס" (DOS), קבוצה לנשים בלבד, סיפרה כיצד הייתה לה תגובה דיסוציאטיבית כשקיימה יחסי מין עם רניירי. לדברי הפסיכותרפיסטית קלי סקוט, דיסוציאציה (ניתוק) או הרגשה של היות מחוץ לגוף במהלך אירוע טראומטי, היא דרך טבעית שבה בני אדם מגנים על עצמם מפני אירועים פיזיים, מנטליים ורגשיים. ג'יין סיפרה שהיא הרגישה שדחקו בה לקיים יחסי מין עם רניירי, ושהוא הבטיח לה, שזה יעזור לה להתמודד עם הפחדים שלה ולהתקרב אל מטרותיה. אבל כשהיא אמרה שהחוויה לא מועילה, מנהיגות הקבוצה (DOS) ייחסו את תגובתה לחסימה נפשית, והיא נאלצה לעבור עם עוד תהליכי חקר משמעות (EMs). לפי קלי סקוט, "זו דרך לפרק את ההגנה העצמית של אנשים. והיא מניפולטיבית בטירוף" (Ibid). סקוט טוענת שלשיטות בהן רניירי השתמש יש שורשים עמוקים בתיאוריות פסיכולוגיות, אבל במקום לסייע לאנשים, הוא ניצל את השיטות האלה כדי לעשות גזלייטינג לתלמידיו, לגרום להם להתעלם מהאינטואיציות שלהם ולהכפיף אותם לכל הוראה שיתן להם.
ארגונים טוטאליים: המצאה מחדש של העצמי
אסיילומים (אסיילום) היו בתי מקלט בעולם העתיק, בעיקר במקדשים ובמקומות פולחן, שהתקיימו בחסות הדת, ושאליהם יכלו להימלט אלו שנרדפו או הזדקקו למקלט. בספרו "אסיילומים: מאמרים על מצבים חברתיים של חולי נפש ואסירים אחרים" (Goffman, 1961), ארווינג גופמן מתאר את מה שהוא מכנה "המוסד הטוטאלי". המוסד הטוטאלי של גופמן הוא עולם מבודד, מנותק משאר החברה, שמקיף חלקים נרחבים מתחומי החיים של האדם, באופן משמעותי יותר מאשר מוסדות אחרים (Ibid, p. 4). האנשים המאכלסים את המוסדות הללו חיים יחד בתנאים מפוקחים ומוסדרים מאוד, המנוהלים בצורה פורמלית (לדוגמה, בתי חולים לחולי נפש, בתי כלא ומנזרים), כאשר מוקד המחקר של גופמן הוא ההקשר החברתי של התנהגות הפרט במוסדות אלה. אחת מהמטרות המרכזיות במחקר של גופמן הייתה לתאר "גרסה סוציולוגית של מבנה העצמי" (תרגום המחברת: Ibid, p. xiii). הממסדים הטוטאליים של גופמן יוצרים זהויות וחוויות עצמיות חדשות, בשל הכפייה והלחץ המגיעים מלמעלה למטה, בתוך מבנה כוח מסורתי-מוסדי. בממסדים הטוטאליים, המוסד שולט בחבריו, והם מודעים לתהליך הכפייה, כמו גם לעצמי האמיתי שלהם, שהופך חסר-אונים לנוכח הכפייה והלחץ הממסדיים.
בספרה "ארגונים טוטאליים וזהויות מומצאות מחדש" (Scott, 2011), סוזי סקוט משתמשת בתזה של גופמן עבור סוגים אחרים של ארגונים, שאליהם מצטרפים החברים בהתנדבות. לפי סקוט, שינויים מודרניים בגישה לעצמיות ולזהות העצמית גרמו לעלייתם של "מוסדות טרנספורמציה עצמית", המציעים לחבריהם את האמצעים להשתנות במגוון רחב של מסגרות, הכוללות בין השאר מסגרות דתיות, חינוכיות וטיפוליות. סקוט מגדירה "מוסד לטרנספורמציה עצמית" כ"מבנה חומרי, מושגי או סימבולי, שבו חברים מרצון מבקשים באופן פעיל לטפח זהות, תפקיד או מעמד חברתיים חדשים. תופעה זו מתפרשת בצורה חיובית כתהליך של המצאה מחדש, שיפור עצמי או טרנספורמציה. והיא מושגת לא רק באמצעות הוראה פורמלית של הרטוריקה המוסדית, אלא גם באמצעות מנגנוני ויסות פרפורמטיביים המופעלים בהקשר של נורמות האינטראקציה בין החברים" (תרגום המחברת: Ibid, p. 3; p. 30-31).
במוסדות הטרנספורמציה העצמית של סקוט, החברים השלימו עם החלטתם, שלפיה, בשל הפגמים והמגבלות שלהם, הם זקוקים לשיפור, לתהליך של מימוש עצמי ולהמצאה מחדש (Ibid, p. 38-39). במוסדות הטוטאליים של גופמן, "הזהות המוסדית החדשה מבטלת את העצמי האמיתי של הפרט" (Ibid, p. 2), לעומת זאת, מוסדות הטרנספורמציה העצמית של סקוט מושתתים על חברות מרצון של אנשים שבוחרים באופן חופשי לשנות את עצמם. אמנם עדיין קיימים בחברה מוסדות טוטאליים (כמו בתי כלא ובתי חולים פסיכיאטריים), אך לצדם קמו מוסדות מחודשים, המציעים "מרחבים חדשים של עבודת זהות ביוגרפית" (Ibid).
במאמר "המצאה מחדש של העצמי: ההבטחות, הסודות והשקרים של נקסיום" (Raine, 2021), סוזן ריין בוחנת את נקסיום תוך שימוש בתזה של סוזי סקוט, כדי לבחון את מבנה הארגון, אופי היחסים הבין-אישיים, וההבטחות של התנועה ומייסדה, קית' רניירי, לתלמידים ולחברים הבכירים. ריין חושפת את מבנה הכוח בנקסיום ומציעה שמדובר בארגון מפוצל, שבחלקו מתואר טוב יותר על ידי הממסד הטוטאלי של גופמן (1961), ובחלקו מתואר טוב יותר על ידי המוסד לטרנספורמציה עצמית של סקוט (2011). ריין מראה שעזיבת הקבוצה כללה הפסדים בתחומים שונים, כמו תחומי התעסוקה (רוב החברים עבדו בנקסיום בשיווק רשתי של הקורסים) והקהילה (נידוי וחרם של חברים שעזבו), ושהשימוש בסודות, בשקרים ובהבטחות שווא, מהווה חלק אינטגרלי במוסדות לטרנספורמציה עצמית. המוכנות לשינוי טוטאלי של האישיות היא שהפכה את חברי נקסיום לפגיעים לניצול.
מיינדפולנס ומצפוניות
לפני כ-15 שנה, התפרסמה מטא-אנליזה, הבוחנת את הקשר שבין חמש התכונות הגדולות לבין מיינדפולנס (Giluk, 2009). היא צוטטה מאז ב-882 מאמרים אקדמיים. החוקר מצא קשרים חזקים בין כל חמש התכונות הגדולות לבין מיינדפולנס אבל הקשרים החזקים ביותר למיינדפולנס היו הנוירוטיות והמצפוניות. קשר שלילי בין נוירוטיות לבין מיינדפולנס הוא צפוי. הנוירוטיות קשורה לרגשות שליליים, ובעיקר, חרדה ורוגז. בצד השני של ציר הנוירוטיות מצויה היציבות הרגשית. צפוי, אם כך, למצוא קשר שלילי חזק עם נוירוטיות, וקשר חיובי חזק עם יציבות רגשית. אך כפי שכותב החוקר:
"מצפוניות הציגה מתאם חזק וחיובי עם מיינדפולנס, גדול במובהק מהצפוי, תוצאה זו צריכה לעניין את החוקרים. מבין חמשת תכונות האישיות הגדולות, מצפוניות נחקרה ו/או דווחה במידה המעטה ביותר בהתייחס למיינדפולנס. היעדר חקירה ו/או דיווח ביחס למצפוניות מצביע על כך שחוקרים עשויים שלא לראות קשר תיאורטי טבעי עם מיינדפולנס כפי שהם רואים עם נוירוטיות. עם זאת, גודל האפקט מצביע על כך שיש צורך במחקר נוסף של יחסי מצפוניות-מיינדפולנס. זה עשוי להיות חשוב במיוחד כאשר מחקרי מיינדפולנס מתחילים להתמקד במקום העבודה. מבין חמש התכונות הגדולות, מצפוניות היא אחד המנבאים החזקים ביותר למגוון תוצאות חיוביות בעבודה, כולל ביצועים גבוהים בעבודה – בכל עבודה, ביצועים גבוהים בהכשרה ופחות התנהגויות לא-פרודוקטיביות בעבודה" (תרגום המחברת: Ibid, p. 809).
סלבוי ז'יז'ק נוהג לטעון, בכל הסרטונים ביוטיוב שבהם הוא מדבר על בודהיזם, שאין קשר בין בודהיזם לבין התנהגות מוסרית. מראש, הבודהה התכוון להפחתה בסבל, ולא למצפוניות. אבל תוצאות המחקר מראות שמיינדפולנס הוא כלי חזק, וכמו תפילה, הכול תלוי בכוונה. יש בכוחה של ההתבוננות הפנימית לא רק להפחית את הרגש השלילי והחרדה אלא גם לחזק את המצפוניות. בחירת היעד יוצרת את מסע הגיבור. וזו אולי הבחירה היחידה שעליה ניתן לומר שהיא חופשית – הכוונה. הכוונה שלנו חופשיה מתוצאה ויש באפשרותה להיות חופשיה גם מהעדפות והרגלים. לא תמיד נגיע ליעד שלנו אבל אם הכוונה נמצאת במקום הנכון בלב אז זה רק עניין של זמן. עדיף למות באמצע הדרך מאשר להפסיק לחלום.
מחקר שנערך לאחרונה, בחן את הקשרים שבין חמש התכונות הגדולות לבין חמשת היבטי המיינדפולנס בשאלון FFMQ, באמצע מדגם אינטרנטי רב-תרבותי גדול, בהיקף של 3,736 נבדקים אקראיים מארה"ב, אנגליה, קנדה, ספרד וארגנטינה (Roemer, et al., 2024). חמשת היבטי המיינדפולנס בשאלון FFMQ הם יכולת התבוננות, יכולת תיאור, פעולה מודעת, קבלה לא-שיפוטית וחוסר תגובה לגירויים פנימיים. בכל המדינות, מצפוניות הייתה קשורה יותר ל"פעולה מודעת" בהשוואה לכל היבטי מיינדפולנס האחרים. שמונת פריטי הפעולה המודעת בשאלון FFMQ הם בסולם הפוך (סולם ליקרט 1-5) בתרגום המחברת:
- כשאני עושה דברים, מחשבותיי נודדות ודעתי מוסחת בקלות.
- אני לא שם/ה לב למה שאני עושה כי אני חולם/ת בהקיץ, דואג/ת, או שדעתי מוסחת מסיבה אחרת.
- דעתי מוסחת בקלות.
- אני מתקשה להישאר ממוקד/ת במה שקורה בהווה.
- נראה שאני "פועל/ת על אוטומט" בלי הרבה מודעות למה שאני עושה.
- אני ממהר/ת לעבור מפעילות אחת לפעילות אחרת מבלי להיות קשוב/ה אליהן באמת.
- אני עושה את העבודה שלי או מבצע/ת משימות באופן אוטומטי מבלי להיות מודע/ת למה שאני עושה.
- אני מוצא/ת את עצמי עושה דברים בלי לשים לב אליהם.
התבוננות שטחית בקובץ השאלות מבהירה מדוע אין בכוחה של מדיטציה בישיבה ובעצימת עיניים לשפר את התנועה המודעת. תנועה מודעת דורשת אימון בהתבוננות בזמן תנועה ואילו רוב תרגולי המדיטציה הזמינים למערביים בימינו דורשים אימון בהתבוננות בזמן מנוחה. בתורה המכונה "הדרך הרביעית", ומבוססת בין השאר על ידע שנרכש במנזרים סופיים באסיה המוסלמית, ישנם תרגולי ריקודים מקודשים, שמאמנים את התודעה להתבונן בזמן תנועה. גם התבוננות במהלך פעולות יומיומיות יכולה להיות תרגול נאות. ניתן להסיק מתוצאות המחקר שתרגול התבוננות בעת עשייה ישפר את היכולת בכל עבודה שהיא ויתרום לפיתוח מצפון יותר מאשר תרגול התבוננות בישיבה.
אחרית דבר
אני לא רוצה לסכם את הבלתי ניתן לסיכום. אני רק רוצה לקשור את הסוף להתחלה. להזכיר שיש רק דרך אחת להתמודד עם הצל שלנו מבלי להטיל אותו על האחר, והיא להתבונן בעצמנו בכנות מכאיבה, כנות ששוברת את הלב חזרה לשלמותו הראשונית.
"בהתחלה, את תמימה ואת מאמינה לכולם. ואז מישהי חותכת אותך בברכיים. ואת מקבלת טראומה בגלל בגידה. ואז את הופכת צינית. ואת חושבת, 'אני הרבה יותר חכמה עכשיו כשאני צינית', ואת צודקת כי ציניות היא התפתחות ממצב של תמימות. אבל, זה לא המהלך ההתפתחותי האחרון. הצעד האחרון הוא להתעלות מעל הציניות ולומר, 'למרות שאני יודעת שיש בלב שלך בדיוק אותו מספר נחשים כמו שיש בלב שלי, אני הולכת להושיט את ידי באמון, כי זו הדרך הטובה ביותר לרומם את שתינו'..." ג'ורדן פיטרסון. (תרגום המחברת מסרטון יוטיוב: Pangburn, 2024).
אני לא רוצה לשקר לך. יכול להיות שאת תתרוממי מהטראומה, תושיטי את ידך, ושוב יבגדו בך. והלב שלך ישבר שוב. ויכול להיות שהוא ישבר שוב ושוב. אבל אין לך ברירה אחרת. הציניות היא לא הגנה מפני הרע. היא הגנה מפני הטוב. הזהירות והשתיקה הן הגנה מפני הרע. ביד אחת, את צריכה להרחיק את כל מה שאת יודעת שהוא רע לך, וביד השנייה, את צריכה לקרב את כל מה שאת יודעת שהוא טוב לך. המסע הזה הוא לא מסע קל כי אין שום דרך "לעשות אותו על אוטומט". זה מסע שדורש קשב, יכולת התבוננות ולימוד ללא הפסקה. אני כן יכולה להבטיח לך שאם תתרוממי מהטראומה ותושיטי את ידך פעם אחר פעם... היא תגיע בסוף ליד הנכונה. זה רק עניין של זמן. ועדיף למות באמצע הדרך מאשר להפסיק לחלום.
הערות
- קליפת המוח הקדם-מצחית: אזור בקליפת המוח הממוקם בחלק הקדמי של האונה המצחית. זה החלק האחרון במוח להתפתח, והוא מסיים את תהליך ההתפתחות שלו בסביבות גיל 25. זהו אזור שאחראי על תפקודים ניהוליים כמו תכנון, ארגון, ניהול וקבלת החלטות, על זיכרון קצר, ויסות רגשי ומניעת אימפולסיביות.
- קליפת המוח הארובתית-מצחית: חלק מקליפת המוח הקדם-מצחית. זהו אזור המעורב בהכרעות מוסריות, קבלת החלטות ובמערכת התגמול במוח (תורת הגמול – תורת מוסר).
- לאונה הלימבית (אזור בקליפת המוח הגדול) תפקיד חשוב ביצירת תגובות רגשיות מותנות, היינו קישור גירויים סביבתיים לרגשות דוגמת פחד, כעס או הנאה. האמיגדלה מתאמת תגובות התנהגותיות, תגובות בלתי רצוניות (אוטונומיות) ותגובות הורמונליות (בלעז אנדוקריניות) לגירויים סביבתיים, במיוחד לגירויים הקשורים למתח ולחרדה. ההיפוקמפוס חיוני ליצירת זיכרונות מודעים (זיכרונות של עובדות ושל מאורעות) ולתהליכי למידה. ההיפותלמוס מעורב גם בתפקוד המיני, בתפקוד ההורמונלי ובבקרת התגובות הבלתי רצוניות (האוטונומיות).
- EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing - הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים) היא שיטת טיפול שפותחה בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 על ידי ד"ר פרנסין שפירו, כדי לטפל בסימפטומים וסבל הנובעים מחשיפה לאירועי חיים שליליים, או גורמי מצוקה, הן מהמדרג הגבוה ביותר, כגון אונס והלם קרב, והן מהמדרג הגבוה פחות, כגון חרם, השפלה וכישלון.
מקורות
Åhs, F., Kragel, P. A., Zielinski, D. J., Brady, R., & LaBar, K. S. (2015). Medial prefrontal pathways for the contextual regulation of extinguished fear in humans. Neuroimage, 122, 262-271.
APA. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-V. Washington, DC: American Psychiatric Association, Arlington, VA.
APA (2004). American Psychiatric Association Practice guideline for the treatment of patients with acute stress disorder and posttraumatic stress disorder. APA compendium 2000.
Ashton, M. C., & Lee, K. (2007). Empirical, theoretical, and practical advantages of the HEXACO model of personality structure. Personality and social psychology review, 11 (2), 150-166.
Barton, R., & Whitehead, J. A. (1969). The gas-light phenomenon. The Lancet, 293 (7608), pp. 1258-1260.
Bisson, J. I., Ehlers, A., Matthews, R., Pilling, S., Richards, D., & Turner, S. (2007). Psychological treatments for chronic post-traumatic stress disorder: Systematic review and meta-analysis. The British journal of psychiatry, 190 (2), 97-104.
Blumer, D. (1975). Personality changes with frontal and temporal lobe lesions. Psychiatric aspects of neurologic disease, 1, 151-170.
Bracht, T., Tüscher, O., Schnell, S., Kreher, B., Rüsch, N., Glauche, V., ... & Saur, D. (2009). Extraction of prefronto-amygdalar pathways by combining probability maps. Psychiatry Research: Neuroimaging, 174 (3), 217-222.
Brodmann, K. (1909). Vergleichende Lokalisationslehre der Grosshirnrinde in ihren Prinzipien dargestellt auf Grund des Zellenbaues. Barth.
Brodmann, B. K. (2007). Localisation in the cerebral cortex.
Calef, V., & Weinshel, E. M. (1981). Some clinical consequences of introjection: Gaslighting. The Psychoanalytic Quarterly, 50 (1), 44-66.
Carrion, V. G., Weems, C. F., Richert, K., Hoffman, B. C., & Reiss, A. L. (2010). Decreased prefrontal cortical volume associated with increased bedtime cortisol in traumatized youth. Biological psychiatry, 68 (5), 491-493.
Damasio, A. R. (1994). Descartes’ Error: Emotion, Reason and the Human Brain. New York: Grosset/Putnam.
Damasio, H., Grabowski, T., Frank, R., Galaburda, A. M., & Damasio, A. R. (1994). The return of Phineas Gage: clues about the brain from the skull of a famous patient. Science, 264 (5162), 1102-1105.
Dorpat, T. L. (1996). Gaslighting, the double whammy, interrogation and other methods of covert control in psychotherapy and analysis. Jason Aronson, Incorporated.
Dutton, K. (2012). The Wisdom of Psychopaths: what saints, spies, and serial killers can teach us about success. Kevin Dutton, New York: Scientific American/Farrar, Straus, & Giroux.
Edmondson, S., & Gasbarre, K. (2019). Scarred: The True Story of How I Escaped NXIVM, the Cult That Bound My Life. California: Chronicle Books LLC.
Forth, A. E., Brown, S. L., Hart, S. D., & Hare, R. D. (1996). The assessment of psychopathy in male and female noncriminals: Reliability and validity. Personality and Individual Differences, 20 (5), 531-543.
Fullana, M. A., Albajes-Eizagirre, A., Soriano-Mas, C., Vervliet, B., Cardoner, N., Benet, O., ... & Harrison, B. J. (2018). Fear extinction in the human brain: A meta-analysis of fMRI studies in healthy participants. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 88, 16-25.
Frazier, A., Ferreira, P. A., & Gonzales, J. E. (2019). Born this way? A review of neurobiological and environmental evidence for the etiology of psychopathy. Personality Neuroscience, 2, e8.
Galvin, M. R., Stilwell, B. M., Gaffney, M. M., & Hulvershorn, L. A. (2009). The Psychobiology of Conscience: Signatures in Brain Regions of Interest.
Garcia, R., Vouimba, R. M., Baudry, M., & Thompson, R. F. (1999). The amygdala modulates prefrontal cortex activity relative to conditioned fear. Nature, 402 (6759), 294-296.
Gibson, J. J. (2014 [1979]). The ecological approach to visual perception: classic edition. Psychology press.
Gillett, G., & Tamatea, A. J. (2012). The warrior gene: Epigenetic considerations. New Genetics and Society, 31 (1), 41-53.
Goffman, E. (1961). Asylums: Essays on the social situations of mental patients and other inmates. Anchor Books.
Giluk, T. L. (2009). Mindfulness, Big Five personality, and affect: A meta-analysis. Personality and Individual Differences, 47 (8), 805-811.
Hare, R. D. (1985). Comparison of procedures for the assessment of psychopathy. Journal of Consulting and Clinical psychology, 53 (1), 7-16.
Harenski, C. L., Kim, S. H., & Hamann, S. (2009). Neuroticism and psychopathy predict brain activation during moral and nonmoral emotion regulation. Cognitive, Affective, & Behavioral Neuroscience, 9 (1), 1-15.
Hariri, A. R., Bookheimer, S. Y., & Mazziotta, J. C. (2000). Modulating emotional responses: Effects of a neocortical network on the limbic system. NeuroReport: For Rapid Communication of Neuroscience Research, 11 (1), 43–48.
Harlow, J. M. (1849). Passage of an Iron Rod through the Head. The North-Western Medical and Surgical Journal, 1 (6), 513.
Hayes, S. C., & Lillis, J. (2012). Acceptance and commitment therapy. American Psychological Association.
Hewitson, J. M. (2021). Peterson vs. Žižek on the Evolution of Consciousness and Happiness: From Pragmatism to Sarkar’s Tantra. Pragmatism, Spirituality and Society: New Pathways of Consciousness, Freedom and Solidarity, 65-87.
Intrator, J., Hare, R., Stritzke, P., Brichtswein, K., Dorfman, D., Harpur, T., ... & Machac, J. (1997). A brain imaging (single photon emission computerized tomography) study of semantic and affective processing in psychopaths. Biological psychiatry, 42 (2), 96-103.
Johansen-Berg, H., Gutman, D. A., Behrens, T. E. J., Matthews, P. M., Rushworth, M. F. S., Katz, E., ... & Mayberg, H. S. (2008). Anatomical connectivity of the subgenual cingulate region targeted with deep brain stimulation for treatment-resistant depression. Cerebral cortex, 18 (6), 1374-1383.
Johnson Jr, R. A. Y. (1993). On the neural generators of the P300 component of the event‐related potential. Psychophysiology, 30 (1), 90-97.
Jung, C. G. (2014). Collected works of CG Jung. ed. R.F.C. Hull & trans. Gerhard Adler. New Jersey: Princeton University Press.
- Volume 11: Answer to Job (2010).
Karl, A., & Werner, A. (2010). The use of proton magnetic resonance spectroscopy in PTSD research - meta-analyses of findings and methodological review. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 34 (1), 7-22.
Kasai, K., Yamasue, H., Gilbertson, M. W., Shenton, M. E., Rauch, S. L., & Pitman, R. K. (2008). Evidence for acquired pregenual anterior cingulate gray matter loss from a twin study of combat-related posttraumatic stress disorder. Biological psychiatry, 63 (6), 550-556.
Kiehl, K. A. (2006). A cognitive neuroscience perspective on psychopathy: Evidence for paralimbic system dysfunction. Psychiatry research, 142 (2-3), 107-128.
Kim, S. J., Jeong, D. U., Sim, M. E., Bae, S. C., Chung, A., Kim, M. J., ... & Lyoo, I. K. (2007). Asymmetrically altered integrity of cingulum bundle in posttraumatic stress disorder. Neuropsychobiology, 54 (2), 120-125.
Kitayama, N., Quinn, S., & Bremner, J. D. (2006). Smaller volume of anterior cingulate cortex in abuse-related posttraumatic stress disorder. Journal of affective disorders, 90 (2-3), 171-174.
Knight, R. T. (1996). Contribution of human hippocampal region to novelty detection. Nature, 383 (6597), 256-259.
Kowalski, R. M. (2001). Behaving badly: Aversive behaviors in interpersonal relationships (pp. xiii-333). American Psychological Association.
Landin-Romero, R., Moreno-Alcazar, A., Pagani, M., & Amann, B. L. (2018). How does eye movement desensitization and reprocessing therapy work? A systematic review on suggested mechanisms of action. Frontiers in psychology, 9, 1395.
Lansing, K., Amen, D. G., Hanks, C., & Rudy, L. (2005). High–resolution brain SPECT imaging and eye movement desensitization and reprocessing in police officers with PTSD. The Journal of neuropsychiatry and clinical neurosciences, 17 (4), 526-532.
Laakso, M. P., Vaurio, O., Koivisto, E., Savolainen, L., Eronen, M., Aronen, H. J., ... & Tiihonen, J. (2001). Psychopathy and the posterior hippocampus. Behavioral brain research, 118 (2), 187-193.
Levin, P., Lazrove, S., & van der Kolk, B. (1999). What psychological testing and neuroimaging tell us about the treatment of posttraumatic stress disorder by eye movement desensitization and reprocessing. Journal of anxiety disorders, 13 (1-2), 159-172.
Malloy, P., Bihrle, A., Duffy, J., & Cimino, C. (1993). The orbitomedial frontal syndrome. Archives of Clinical Neuropsychology, 8 (3), 185-201.
Matsuo, K., Kasai, K., Kato, T., & Kato, N. (2009). Hemodynamic responses of eye movement desensitization and reprocessing in posttraumatic stress disorder. Neuroscience Research, 65 (4), 375-383.
McGlynn, F. D., Smitherman, T. A., & Gothard, K. D. (2004). Comment on the status of systematic desensitization. Behavior Modification, 28 (2), 194-205.
McHoskey, J. W., Worzel, W., & Szyarto, C. (1998). Machiavellianism and psychopathy. Journal of personality and social psychology, 74 (1), 192.
Milad, M. R., Pitman, R. K., Ellis, C. B., Gold, A. L., Shin, L. M., Lasko, N. B., ... & Rauch, S. L. (2009). Neurobiological basis of failure to recall extinction memory in posttraumatic stress disorder. Biological psychiatry, 66 (12), 1075-1082.
Milad, M. R., Wright, C. I., Orr, S. P., Pitman, R. K., Quirk, G. J., & Rauch, S. L. (2007). Recall of fear extinction in humans activates the ventromedial prefrontal cortex and hippocampus in concert. Biological psychiatry, 62 (5), 446-454.
Miller, J. D., Hyatt, C. S., Maples‐Keller, J. L., Carter, N. T., & Lynam, D. R. (2017). Psychopathy and Machiavellianism: A distinction without a difference?. Journal of personality, 85 (4), 439-453.
Morf, C. C., & Rhodewalt, F. (2001). Expanding the dynamic self-regulatory processing model of narcissism: Research directions for the future. Psychological Inquiry, 12 (4), 243-251.
Morse, S. J. (2008). Psychopathy and criminal responsibility. Neuroethics, 1, 205-212.
Naftulin, Julia. (27 Oct. 2020). The Science-Backed Psychology Techniques Nxivm Used to “Fetishize Vulnerability” and Manipulate Members into Sex. Business Insider. Accessed 22 Apr. 2024.
Nardo, D., Högberg, G., Looi, J. C. L., Larsson, S., Hällström, T., & Pagani, M. (2010). Gray matter density in limbic and paralimbic cortices is associated with trauma load and EMDR outcome in PTSD patients. Journal of psychiatric research, 44 (7), 477-485.
Nederman, C. J., & Bogiaris, G. (2018). Niccolò Machiavelli. In The History of Evil in the Early Modern Age (pp. 53-68). Routledge.
Oh, D. H., & Choi, J. (2007). Changes in the regional cerebral perfusion after eye movement desensitization and reprocessing: a SPECT study of two cases. Journal of EMDR Practice and research, 1 (1), 24-30.
Orr, S. P., Metzger, L. J., & Pitman, R. K. (2002). Psychophysiology of post-traumatic stress disorder. Psychiatric Clinics, 25 (2), 271-293.
Oxenberg, C., & Stoynoff, N. (2018) Captive: A Mother’s Crusade to Save Her Daughter from the Terrifying Cult NXIVM. Gallery Books.
Pagani, M., Di Lorenzo, G., Verardo, A. R., Nicolais, G., Monaco, L., Lauretti, G., ... & Siracusano, A. (2012). Neurobiological correlates of EMDR monitoring - an EEG study. PLOS ONE 7: e45753.
Pagani, M., Högberg, G., Salmaso, D., Nardo, D., Sundin, Ö., Jonsson, C., ... & Hällström, T. (2007). Effects of EMDR psychotherapy on 99mTc-HMPAO distribution in occupation-related post-traumatic stress disorder. Nuclear medicine communications, 28 (10), 757-765.
Paller, K. A., McCarthy, G., Roessler, E., Allison, T., & Wood, C. C. (1992). Potentials evoked in human and monkey medial temporal lobe during auditory and visual oddball paradigms. Electroencephalography and Clinical Neurophysiology / Evoked Potentials Section, 84 (3), 269-279.
Paller, K. A., Zola-Morgan, S., Squire, L. R., & Hillyard, S. A. (1988). P3-like brain waves in normal monkeys and in monkeys with medial temporal lesions. Behavioral neuroscience, 102 (5), 714.
Pangburn. (2024, April 22). Do You Have Empathy For Muslim Refugees? Douglas Murray, Sam Harris & Jordan Peterson. YouTube.
Paulhus, D. L., Neumann, C. S., & Hare, R. D. (2009). Manual for the self-report psychopathy scale (SRP-III). Toronto: Multi-Health Systems.
Paulhus, D. L., & Williams, K. M. (2002). The dark triad of personality: Narcissism, Machiavellianism, and psychopathy. Journal of research in personality, 36 (6), 556-563.
Persson, B. N., Kajonius, P. J., & Garcia, D. (2017). Testing construct independence in the short Dark Triad using item response theory. Personality and Individual Differences, 117, 74-80.
Persson, B. N., Kajonius, P. J., & Garcia, D. (2019). Revisiting the structure of the Short Dark Triad. Assessment, 26, 3-16.
Persson, B. N. (2019). Searching for Machiavelli but finding psychopathy and narcissism. Personality Disorders: Theory, Research, and Treatment, 10 (3), 235.
Phelps, E. A., Delgado, M. R., Nearing, K. I., & LeDoux, J. E. (2004). Extinction learning in humans: role of the amygdala and vmPFC. Neuron, 43 (6), 897-905.
Raine, A., Ishikawa, S. S., Arce, E., Lencz, T., Knuth, K. H., Bihrle, S., ... & Colletti, P. (2004). Hippocampal structural asymmetry in unsuccessful psychopaths. Biological psychiatry, 55 (2), 185-191.
Raine, S. (2021). Reinventing the self: NXIVM’s promises, secrets and lies. International Journal of Coercion, Abuse, and Manipulation (IJCAM), Vol. 2, pp. 60-81.
Raskin, R. N., & Hall, C. S. (1979). A narcissistic personality inventory. Psychological reports, 45 (2), 590-590.
Remini, L. & Rinder, M. (Hosts). (2020-present). Scientology: Fair Game [Audio podcast]. Mark Vicente from The Vow talks NXIVM and Scientology (6 October 2020).
Roccas, S., Sagiv, L., Schwartz, S. H., & Knafo, A. (2002). The big five personality factors and personal values. Personality and social psychology bulletin, 28 (6), 789-801.
Roemer, A., Cervin, M., Medvedeva, A., Bravo, A. J., & Medvedev, O. N. (2024). Big five of mindfulness and personality: cross-cultural network analysis. Mindfulness, 15 (1), 37-47.
Rousseau, P. F., El Khoury-Malhame, M., Reynaud, E., Zendjidjian, X., Samuelian, J. C., & Khalfa, S. (2019). Neurobiological correlates of EMDR therapy effect in PTSD. European Journal of Trauma & Dissociation, 3 (2), 103-111.
Rush, S. (2000). Gaslighting, the Double Whammy, Interrogation, and other Methods of Covert Control in Psychotherapy and Analysis: Theo L. Dorpat. Psychoanalytic Quarterly, 69 (4), 811-816.
Sartre, J. P. (1993 [1967]). Essays in existentialism. Citadel Press.
Schnider, A. (2001). Spontaneous confabulation, reality monitoring, and the limbic system - a review. Brain Research Reviews, 36 (2-3), 150-160.
Schuff, N., Neylan, T. C., Fox-Bosetti, S., Lenoci, M., Samuelson, K. W., Studholme, C., ... & Weiner, M. W. (2008). Abnormal N-acetylaspartate in hippocampus and anterior cingulate in posttraumatic stress disorder. Psychiatry Research: Neuroimaging, 162 (2), 147-157.
Scott, S. (2011). Total institutions and reinventive identities. Palgrave Macmillan.
Shaw, D. (2013). Traumatic narcissism: Relational systems of subjugation. Routledge
Soltani, M., & Knight, R. T. (2000). Neural origins of the P300. Critical Reviews in Neurobiology, 14 (3-4).
Sekiguchi, A., Sugiura, M., Taki, Y., Kotozaki, Y., Nouchi, R., Takeuchi, H., ... & Kawashima, R. (2013). Brain structural changes as vulnerability factors and acquired signs of post-earthquake stress. Molecular psychiatry, 18 (5), 618-623.
Shapiro, F., & Maxfield, L. (2002). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR): Information processing in the treatment of trauma. Journal of clinical psychology, 58 (8), 933-946.
Stuss, D. T., Benson, D. F., Weir, W. S., Naeser, M. A., Lieberman, I., & Ferrill, D. (1983). The involvement of orbitofrontal cerebrum in cognitive tasks. Neuropsychologia, 21 (3), 235-248.
Victoria, B. D. (2006). Zen at war. Rowman & Littlefield Publishers.
Vize, C. E., Collison, K. L., Miller, J. D., & Lynam, D. R. (2018). Examining the effects of controlling for shared variance among the dark triad using meta–analytic structural equation modelling. European Journal of Personality, 32 (1), 46-61.
Wolpe, J. (1958). Psychotherapy by reciprocal inhibition. Stanford, CA: Stanford University Press.
Wolitzky-Taylor, K. B., Horowitz, J. D., Powers, M. B., & Telch, M. J. (2008). Psychological approaches in the treatment of specific phobias: A meta-analysis. Clinical psychology review, 28 (6), 1021-1037.
Wurtz, H., El-Khoury-Malhame, M., Wilhelm, F. H., Michael, T., Beetz, E. M., Roques, J., ... & Herry, C. (2016). Preventing long-lasting fear recovery using bilateral alternating sensory stimulation: a translational study. Neuroscience, 321, 222-235.
Yamaguchi, S., & Knight, R. T. (1993). Association cortex contributions to the human P3. In Slow potential changes in the brain (pp. 71-84). Boston, MA: Birkhäuser Boston.
Zizek, S. (2020). The plague of fantasies. Verso Books.
Zupančič, A. (2023). Let Them Rot: Antigone’s Parallax. Fordham Univ Press.
הילסום, אתי. (2002). שמים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום 1941-1943. תרגמה מהולנדית שולמית במברגר. ירושלים: כתר.
פסקל, בלז. (1976 [1669]). הגיגים. תרגום מצרפתית בצירוף מבוא והערות: יוסף אור. ירושלים (תשל"ו): הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.
מקיאוולי, ניקולו. (2005 [1532]). הנסיך. תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו. תל אביב: הוצאת דביר, וירושלים: הוצאת שלם.
שחף, אפרת (15 באפריל 2024). עבודת הצל, כתיבה אקספרסיבית ואינטגרציה. פסיכולוגיה עברית.
שחף, אפרת (28 באפריל 2022). קצת קאלטי: נרקיסיזם ממאיר ושליטה מכפיפה (Coercive Control). בטיפולנט.
