דיספוריה מגדרית והדמוקרטיזציה של המסמן
הדס אורינגר וייס1
תקציר
הדיספוריה המגדרית מציגה – אולי באופן הגילום הבהיר ביותר – את היתקלותו של הגוף עם הדיבור, ואת האופן שבו נחרטת עליו השפה. על אף שברובד הגלוי הגוף מבקש להתממש כשלם יותר על ידי הטלת שינויים בו, ברובד האנליטי, אבקש לומר, מתקיים ניסיון של הידוק קווי המתאר של הגוף עם המיכל של השפה, ללא שארית.
אכן נדמה כיום שהביולוגיה לא קובעת. פרטים רבים מנסחים שאלות מגדריות, ואלה ממהרות להתמקם בשפה: טרנס, א-בינארי, קוויר, בוצ'ה, ועוד מספר, ככל הנראה אינסופי, של שמות – המנסים מחד גיסא לאחוז את הגוף במדויק לתוכם, ומאידך גיסא לאפשר גמישות וגבולות פתוחים.
עפ"י לאקאן, המסמן, המילה2, לעולם לא מצביע על מקום במציאות, אלא תמיד נושא משמעות הנעה בתוך שרשרת מסמנים זמנית. כלומר, הקשר בין המסמן למסומן איננו יציב. לפיכך המשמעות עצמה היא תמיד דינמית, זמנית, תלויה בקשר שלה אל מסמנים אחרים, סובייקטיבית ומשתנה. המילים לעולם לא מכסות את מלוא הדבר, והניסיון למלא את הפער – זה שבין המילים אל הדברים עצמם – מהווה את הכר שממנו צומח הסובייקט על כל גווניו ופרשנויותיו; זה שממנו אנו פועלים, מתהווים, יוצרים ונעים לעבר איווי כלשהו.
בשיח הדיספוריה, הפער בין המילה לדבר עצמו מסמן את ההוכחה לשקר. זאת מתוך הנחה מובלעת לפיה מתקיימת אמת, וכי יש להדק את המרווח שבין המילה לגוף – על מנת לחמוק מכוונות לא ישרות ומהוויה חסרת אותנטיות. עם זאת הגוף, המתקשה להתעצב על ידי השיח, נותר תלוש וממוסס: ללא הפונקציה הסימבולית, השפתית, לארגן אותו.
אי היכולת להישען על הפונקציה הסימבולית מפגישה אותנו לרוב עם סובייקט הנדחף לפעולה ממשית על הגוף. ואולם הפעולה עצמה עשויה גם להחמיר את תחושת הסכנה המרחפת מעל הגוף שאיננו מתרצה ממקומו בשיח. זאת משום שלא ניתן להגיע אל ההתאמה השלמה שאותה מפנטז האדם הדיספורי.
מכאן ניתן לטעון כי מאחר שסבלו של הדיספורי איננו מגיע ישירות מגופו, אלא מהדיבור על אודות גופו (שאיננו קשור רק לגוף עצמו אלא תמיד מערב גם את האחר), לא מן הנמנע להסיק שההקלה בסבלו קשורה אף היא בדיבור, וכי פנייתו אל המרחב האנליטי מהווה הזדמנות להאט את הדחיפה לפעולה. משום שהדחיפה לפעולה עשויה להותיר בתוצאותיה את הדיספורי פעור עוד יותר, נותר עדיין בתחושת דיספוריה, אולי עתה אף חמורה יותר מקודמתה, ששוב איננה אוחזת בשם.
מבוא
יש שיח שאנחנו נתונים לו, שאנו חושבים בתוכו ואשר מנסח עבורנו שאלות. מתוך כך, קשה כיום להתנער מהשאלה המגדרית, זו התוהה על המפגש בין הגוף לפרשנות, בין השיח עצמו אל האופן שבו הוא נוגע בנו, ממש נוגע בנו, באיברים הכי פנימיים ובאופן שבו אנו נוטים לארגן אותם. והעניין הזה מעורר סימנים קליניים: באיזה אופן נוגע בנו השיח, כמה הוא נוגע בנו, אילו ביטויים הוא זורע בגופנו ובהווייתנו, וכמה הוא מעורב הלכה למעשה בניסוח השאלות הנוגעות אליו? אלו שאלות שלא קל לענות עליהן וגם לא כדאי למהר לעשות כן, אך לא מן הנמנע שיעוררו בנו התעניינות.
נדמה היום שמותר לבחור, והביולוגיה לא קובעת. כך קמים פרטים המנסחים שאלות מגדריות, ואלה ממהרות להתמקם בשפה: טרנס, א-בינארי, קוויר, בוצ'ה, מעורבת, אישה שרוצה להיות גבר, גבר שמתלבש כאישה ועוד מספר, ככל הנראה אינסופי, של שמות המנסים מחד גיסא לאחוז את הגוף במדויק לתוכם, ומאידך גיסא לאפשר גמישות וגבולות פתוחים. לעיתים רבות, המפגש עם שאלת המגדר גוזרת בלבול וסערה גדולים, והפרטים הנתונים בה מופנים לטיפול – לעיתים כחלק ממצוקה כללית ובירור, ולעיתים כחלק מהליך שינוי מגדרי ממשי כלשהו. בכל מקרה, ובכל אחת או יותר מן האפשרויות, ניצב מולנו מקרה שנהוג לכנותו דיספוריה מגדרית: הגוף והבחירה המגדרית אינם כפופים עוד להצבתה המיושנת של התרבות, אלא מאפשרים מרחבי פרשנות חדשים, כשמסמני המגדר מתרחבים ומשתכללים.
בעידן הפוליטיקלי קורקט לא נהוג להחזיק עמדה התוהה על שאיפתו של הסובייקט לשאול שאלות בנוגע לעצמו. נדמה שכל עמדה שתערער על עצם ניסוח השאלה, זו המוכתבת מראש הודות לפיתוחי הטכנולוגיה, הרפואה והעמדות האתיות, עשויה להיתפס ככוחנית או מיושנת, והכופה על הסובייקט חיים שאינם אורגניים עבורו, ושאיננה מביאה בחשבון את כל איווייו האישיים. זו עמדה אתית המטיפה לפתיחות בכל הנוגע לרצונותיו של הסובייקט, גם כאשר תהליכי השינוי מערבים כריתת איברים או נטילת תרופות.
הטכנולוגיה, הרפואה ועמדת הפתיחות כוננו מרחב פעולה חדש שבו השמים הם הגבול. האפשרויות הרפואיות קוראות לסובייקט לקבל את היתכנותם של שינויים ממשיים, ולהפוך בתוכו מול אפשרויות אלה: "כמו כן, הגוף מוצא את עצמו מאובזר בכל מיני צורות. שוב, גם כאן הייתה זו הכירורגיה שהקדימה וסטתה מההתוויות הרפואיות הטהורות, על מנת להסתער על התיקונים הקוסמטיים. הכירורגיה, המכונה פלסטית, מלווה היום כמו צל עיקש את הגבר ואפילו יותר מכך את האישה. מהאף החדש ועד הטרנס-סקסואלי, ההצעה של הכירורגיה הקוסמטית שינתה את הדרישות המתקבלות באופן לגיטימי על ידי המוסדות הרפואיים ופתחה שדה חדש" (לוראן, 2011, 20).
מתוך אלו, צמחה עמדה פסיכותרפיסטית הרואה במטופל כאחראי לגופו ולמעשיו, כשהמטפל ניצב כעת כדמות מלווה המעודדת אותו במשעול בחירותיו, כשבראשו מהדהדים ערכים כדחיפה לאותנטיות וחופש הפרט, וככלל – אידיאל שחרורה של ההוויה מכלא ההגדרות. ההנחה המובלעת בעמדה זו היא, שישנו גרעין עדין ועצמאי שהינו תמצית ההוויה הטהורה של הסובייקט, ושתפקיד האנליזה לאפשר לו לבקוע מתוך שלל האשליות הלופתות אותו.
הדיספוריה המגדרית היא שאלה רבת פנים, הנוגעת הן בגוף והן בהוויה, מערבת את הגוף החומרי, כמו גם את העמדה הנפשית. היא מזמנת לנו מפגש עם סובייקט ערום, חשוף ושביר, זה שאיננו חש בנוח בעורו, והתוהה בדבר ההנחות הבסיסיות ביותר ביחסיו של אדם עם גופו. זהו גוף מיוחד, אשר עושה שימוש בחומריותו על מנת להנכיח דמוקרטיזציה של מסמנים3 בשפה: המסמן והמסומן אינם קבועים, נתונים לבחירה מתמדת בכל רגע, עד קושי להישען עליהם בתקשורת.
העניין עשוי לזרוע בלבול, משום שלרוב המהלך האנליטי ישאף לערער על קביעותו של הצימוד בין המסמן למסומן שבו מחזיק המטופל, קביעות שנייחס אותה לשדה הדמיוני של יצירת משמעות ומובן לדברים4. עם זאת, השיח הדיספורי מניע את הערעור הזה כמה צעדים קדימה ומציג אזור פעור ממעטפת של משמעות ושפה, ערעור כה עמוק עד שלרוב לא ניתן לאחוז בנקודת עגינה שתאפשר דיאלקטיקה וחקירה של העמדה הסובייקטיבית.
במילים אחרות, גם עבור אי הסכמה נדרשת מידה סבירה של הסכמה על מנת שניתן יהיה לבסס שיח. הגוף מתעצב לצד, בתוך ובהשפעת השיח, כפי שמעיר לוראן: "מרקל מוס (Mauss) והמצאתו בדבר טכניקות של הגוף, הראה לנו באיזה אופן האתנולוגיה (במשמעות של אנתרופולוגיה חברתית אנגלית) היא זו הממקמת את הגוף רק בהתחשב בסביבתו החברתית והקשרה" (שם, 17).
הדיספוריה המגדרית מציגה גוף שאיננו נעוץ בשיח במידה שתאפשר לו מנוחה באזור שבו השאלה מושהית עבור השתלבות במארג החברתי, מעין "דליפה של המובן" (לוראן, 41). כשמסמני השפה נותרים פעורים, אנו עשויים לפגוש מנעדי גוף המגלמים – כמו בתנועה אמנותית, את היבטיה המגוונים של השאלה. ככל שלא ניתן לחלץ ידיעה כללית ומארגנת שתהווה קו מנחה, מן ההכרח לתהות על קנקנן של השאלות המתנסחות בחדר, שככל שהן קשורות בהוויה המדברת, נוגעות תמיד אל הגוף, אל השפה ואל נקודת המפגש ביניהם.
אמת או שקר
שאלת הדיספוריה המגדרית מציבה את הגוף כפועל בתוך מילים חיות המאיימות ללכוד את הסובייקט. המסמן את הגוף בשיח הוא דמוקרטי, במובן שהוא תמיד ניתן לבחירה חופשית ואינסופית, ואיננו קושר את עצמו לנקודות ההנחה המקובלות. תהליך הדמוקרטיזציה של המסמן מציב אותו כמסמן שקרי, שאיננו אוחז את מושאו במלואו ותמיד חוטא לאמת – המסמן הופך ליחידה עוינת, משום שהוא פועל על מנת לאחוז את הסובייקט בזרועותיו של הלא מדויק, השקרי.
הדיספורי רגיש לאי הדיוקים של המילה ולאופן שבו היא כופה על הגוף קיום מתווך וחסר, לעיתים במחיר של הגבלות בתחומי ההתענגות ואפשרויות הביטוי. הדיספורי אומנם זוכה לחירות בתחומים אלו, אולם לרוב במחיר של היות על פי תהום: נטול את יכולתה של הפונקציה הפאלית הממשמעת5 להגן מפני ממשיותו של הגוף.
יחסיו המורכבים של הדיספורי עם המילה ממקמת אותו לרוב בתוך השדה שלו קרא לאקאן: הדמיוני. המשלב הדמיוני קשור בכפיל שניבט אלינו מהמראה ומזדהה כאני, לכן הדמיוני הוא שדה של הזדהויות המכילות את הדמיון, כמו גם את הניכור המתעורר מול יריב. הדמיוני המורחב, לצד צמצומו של הסמלי, מעמיד מולנו מקרה של סובייקט הרדוף על ידי בבואתו במראה, המתממשת כגרסה אידיאלית, רודפנית ונוקשה של העצמי. הדיספורי מצוי בסכסוך מתמיד עם הכפיל שלו, כלוא בתוך היחסים עימו ומתקשה לנהל יחסים אלה, משום שלא נרשמת בהם נפרדות והפרדה המוטלת על הסמלי. במצב עניינים כזה, כל שיח מול הכפיל יקבל תנועה של בומרנג, המוטחת חזרה אל פרצופו של הסובייקט.
הדמיוני הוא אתר של שניים טרום פרידתם על ידי כניסתו של גורם שלישי, כלומר טרום הסירוס. הסירוס הוא קודם כול משכנה של השפה, שבו מועבר הפעוט אל עולם של היעדרות הדבר והצבתו כמילה. בשלב זה מוכפף הסובייקט לחוק של השפה, כמו גם לחוק שם האב6, שהוא האופן הקולקטיבי שדרכו אנו מפענחים דברים, לצד פרשנות סינגולרית המתהווה בגבולות אלו. הסירוס איננו רק ההגבלה על ההתענגות כפי שניתן לתפוס אותה, אלא בעיקר עיצובה של ההתענגות בתוך הקשרים של חברה, שפה ותרבות. מרגע זה יקשור עצמו הסובייקט במבט של האחר, וירשום את איוויו כקשור באחר זה.
בצומת זו נדרש הפעוט להמיר חלקים של התענגות, הקשורים רק בעצמי, אל עבר יצירת משמעות, הקשורה תמיד ליחסים עם האחר, וזאת על מנת להיוולד כסובייקט הרושם עצמו בעולם. במילים אחרות, האדם מבטא עצמו באופן ייחודי על ידי שפה שניתנה לו מהאחר והשייכת לכולם. מכאן והלאה יידרש להכרעות הקשורות באופן הייחודי שבו הוא יתייצב מול הריק הפעור תחת המסמנים שהוא נתון תחתם, והאופן שבו יבחר להגביל עצמו ולהתענג במסגרת מגבלות אלה.
עם זאת, כל הכרעה, על אף שקשורה בניסיון למלא את הפערים בחוויה האנושית ולהעניק להם היבט של אחיזה, דינה שתחשוף את מוגבלותה במילוי שאיפה זו. הסירוס הוא מנת חלקה של כל הכרעה, עמדה והצבה של הסובייקט את עצמו, משום שתמיד יתקיים בה בו זמנית המימוש, היכולת ושלל האפשרויות, לצד הקשיים, המגבלות, גבולות הפעולה והסיכוי החמוץ לכישלון.
האימגו (התבנית, הדימוי) של הכפיל במראה מציג גוף שאיננו מסורס, משום שהדמיוני הוא משכנו של הכל יכול, החופשי מתביעותיו של האחר. דבר זה עשוי להאיר את ליבת העניין ולחדד משהו מהאזנה לדיספוריה המגדרית: פעמים רבות מבקש הדיספורי את הא-בינאריות, משום שזאת מגלמת את התמוססותם של רעיונות, את אי ההכרח בבחירה, עולם ללא סירוס, חופשי מהגדרות וגדרות הכופות עליו כניעה לתביעות לא לו, והמאלצות את גופו להסתדר על פיהן. במילים אחרות, ניתן לציין כי הדיספורי, לפני הכול, נמנע מהכרעה בשפה.
בהמשך, התנערותו מכך גוררת אותו להיזרק אל תוך חלל פעור, נטול מעטפת, ולהיות בעל גוף נוקשה שאיננו מוצא מנוח בזרועותיה של הנחת יסוד: "גוף זה נחווה במקרים הכלולים... כגוף מתפרק ונפרם. הגוף מצוי כל הזמן תחת איום של התפוצצות, הוא לא מחזיק, צריך לעשות מאמצים עצומים כדי לגרום לגוף שלך להחזיק כאחד. כתוצאה מכך הסובייקט מובל להמציא לעצמו גוף – למצוא קשרים וקשירות כדי להחזיר לעצמו את גופו" (ועידת אנטיב, 2016, עמ' 11).
במובן זה, כשמגדיר לאקאן את האיווי כזה של האחר, כלומר קשור בשיח ומתעצב בתוך גבולותיו, נותר הסובייקט הדיספורי לעיתים ללא איווי. לא מן הנמנע לסבור כי מכאן נובעת עיקר מצוקתו.
הדיספורי מציג עמדה שבה מתקיים צמצום סמלי ברמה זו או אחרת, המופיע לעיתים בממשי כסוג של הזיה7. יש לי גוף, ולא אני הוא גופי – הבחנה שמציין לאקאן – היא זאת שלעיתים חסרה אצל הדיספורי. העובדה שהמסמן איננו קבוע היא מה שעשוי לרוב לאפשר כר של אפשרויות יצירתיות ומטאפוריות של ביטוי והתענגות, מה שיבטיח את שימורו של האיווי. אצל הסובייקט הדיספורי לא נוכחת הדיאלקטיקה הזו, וכי אם המסמן איננו נרשם כקבוע אז הוא בהכרח שקרי. ניתן לעיתים לנסח את הדיספוריה כניסיון של הסובייקט להצמיד את גופו ככל הניתן אל המסמן, ולערוך בו אינספור תיקונים ושינויים – עד אשר יתמזג עימו. חשיבה מסוג זה, בבחינת כן או לא, חוסמת את האפשרות לראות בגמישותו של המסמן הזדמנות של הסובייקט לחשוב את עצמו, להעניק משמעות אישית לדברים ולנהל יחסים עם האחר.
המילה האוחזת את הגוף
הדיספוריה מייצרת דחיפה לפעולה המערבת את הגוף, שאליה נדמה שהסובייקט כפוי. זאת משום שעל אף שהשיח הדיספורי מציג אתר של בחירה חופשית ובלתי מוגבלת, הדחיפה לפעולה על הגוף איננה בחירה חופשית, אלא יותר דחף כמעט בלתי נשלט לנוע אל עבר שלמות כלשהי. חבירה לעמדת הביטוי בפעולה עשויה להחמיר את אשלייתו של הדיספורי שניתן לגבור על אי הנחת בתרבות, לצמצם את הפער בין המסמן לגוף, ולזכות בהתאמה כך שלא תתקיים הדיספוריה. במובן זה, לכל הפחות, דומה השיח הדיספורי לזה של הפסיכוזה, משום שהוא פועל את משאלתו בדרך של שינוי העולם החיצוני, ללא שימוש בהדחקה. למעשה, ניתן לומר שהדיספוריה על כל גווניה הינה מצב קיומי טבעי, שאותו מתקשה הדיספורי לקבל ככזה, ופועל על מנת לשנותו הלכה למעשה.
על אף שהצבעתו הינה אל הגוף, עיקר מצוקתו של הסובייקט שלפנינו קשורה בשיח על אודות הגוף – ההיתקלות של הגוף עם השפה המגיעה מן האחר, ולא רק מהגוף עצמו. המבט של האחר נחווה כמגביל את התנועה, כאיננו הולם את החוויה במלואה, מותיר עודפות שאין דרך ממשית למוסס אותה. במקרה זה, עדיף לו לאנליטיקאי שיתמקם בעמדה של הסובייקט, פועל כנתון גם הוא למגבלות הגוף והחוק, כנאמר: נעשה מה שאפשר, ללא הצנעה של חוסר האונים הכרוך בהכרה זו.
לאקאן אומר על המשמעות כי היא דמיונית והינה מחוז הדיבור הריק (אוונס, 2005, 165). עם זאת אין להתעלם מכך שהסובייקט שלפנינו מחפש משמעויות עד זוב דם (באופן רב משמעי), הופך כל אבן ברעיונות המגדריים ומנכס משמעויות ללא הרף. לרוע המזל, המשכו של התהליך, שהינו רדוף על ידי רעיונותיו ללא פתחי מילוט, נטול את יכולתו של המובן הסמלי למלא את הפערים. רעיונותיו של הדיספורי הם לרוב קפואים, סגורים ונטולי גמישות לשינוי, ובמובן זה עשויים לבלוע את הסובייקט תחתם.
הקשבה לעצם הפנייה של הסובייקט שמולנו אל מרחב השיח האנליטי עשויה להאיר את משאלתו לזכות במעטפת סמלית שתאט מעצמה את הדחיפה לפעולה, ותגן מפני החפצתו הגמורה של הגוף. המפגש של הגוף עם השפה הינו מפגש של מילים המוטבעות על הסובייקט באופן שלא ניתן להיפטר מהן ללא התערבות סמלית כלשהי. כל פתרון שיימצא תוך כדי דיבור הוא בגדר מעטפת, מערכת חיסונית המאפשרת את ריכוכו של הממשי, שהינו מושבם של הדברים הנוכחים, שאין המילה מניעה. במובן זה, ניתן לראות בעיסוק המגדרי מעין נקודת עגינה בשיח ועמדת התייחסות ברורה מול הנורמות שלו, המאפשרת לסובייקט נקודת התייצבות. המרחב האנליטי, הדיבור בתוכו, עשוי לייצר מרחב שיש בו בחירה ייחודית וחופשית, לצד המגבלות שנטועים בהן כולם; אזור חדש בשפה שיוכל להעניק לדיספורי מקום בשיח החברתי, וכן תשובות לא מושלמות אך מניחות את הדעת לשאלות הטורדות את מנוחתו.
הערות
- פסיכותרפיסטית, ביבליותרפיסטית, מטפלת זוגית וחוקרת שפה.
- אני משתמשת פה במושג "מילה" משום שזהו ככל הנראה השימוש התכוף ב"מסמן", אם כי לאקאן מדבר אף על יחידות קטנות ממילה (מורפמות ופונמות) או גדולות ממילה (צירופים ומשפטים), ואף דברים שאינם לשוניים – כאובייקטים וכמעשים סימפטומטיים. התנאי להגדרת מסמן עפ"י לאקאן הוא, היותו רשום במערכת שבה הוא מקבל ערך מתוך ההבדל בינו ובין רכיבים אחרים באותה המערכת, ומובנו לעולם איננו יציב וקבוע, אלא תלוי בשדה שבו הוא פועל (אוואנס, 2005).
- לאקאן נשען על המודל הלשוני של פרדינן דה סוסיר, המגדיר את המסמן כחלק החומרי של השפה. קרי, היחידה הגרפית או האקוסטית (ניתן לקרוא לה "מילה" עפ"י רוב, אם כי היא יכולה להיות יחידה קטנה ממילה), והמסומן – הדבר שעליו מצביע המסמן. להבדיל מדה סוסיר שראה את הקשר בין המסמן למסומן כקשר קבוע ומוצק, רואה בהם לאקאן קשר ליחידת משמעות או לרעיון כלשהו שיש לנו על אודות הדברים. לדידו, המסמן לעולם איננו פונה לדבר במציאות, כי אם נע כל העת לעבר משמעויות משתנות ודינאמיות, בתוך שרשרת מסמנים טמפורלית. המסמן קודם למסומן, כלומר הרעיון שלנו על אודות דברים קודם לדברים עצמם.
- אצל לאקאן המשמעות שייכת לשדה הדמיוני וקשורה במערכת של הזדהויות.
- הפונקציה הפאלית היא האפשרות לתת משמעות לדברים מתוך קבלת החוק ומסגרת הפעולה.
- "שם האב הוא... המסמן הבסיסי המאפשר למשמעות להתנהל כרגיל. המסמן הבסיסי הזה מעניק לסובייקט זהות (מעניק לו שם, מקנה לו עמדה בסדר הסמלי) ובה בעת מסמן את האיסור האדיפלי, את ה'לא' של הטאבו של גילוי עריות" (אוונס, 2005, 234).
- כשמשהו איננו מתווך על ידי השפה, הוא יופיע כממשות מאיימת.
מקורות
אוונס, דילן (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקניאנית. רסלינג.
דה סוסיר, פרדינן (2005). קורס בבלשנות כללית. רסלינג.
ועידת אנטיב (2016). הפסיכוזה המצויה. תולעת ספרים.
לוראן, אריק (2011). פסיכואנליזה ובריאות הנפש. רסלינג.
