רצון ברזל זה החופש החדש

ד"ר טל פלג-שגיא | 16/12/2021 | הרשמו כמנויים

היום ברצוני לכתוב על סוגייה שמעסיקה אותי בזמן האחרון, והיא אם מחויבות ומשמעת חיוניים לבריאות נפשית.

אם נסתכל על אנשים דרך ציר של נוקשות-גמישות, אשתף כי אני גדלתי קרוב הרבה יותר לקוטב הגמיש. הדבר נובע הן מהאישיות שלי, והן ממאפייני גדילתי. מובן, שציר הגמישות יכול להתבטא בתחומים רבים ושונים, אך אני סבורה שאנשים שונים ייטו בדרך כלל לצד זה או אחר. אתן דוגמא: אנשים המגדירים עצמם כדתיים, נבדלים זה מזה במידה ובאופן שבה הם מיישמים את הדת בחייהם. ניתן לראות אנשים הדבקים בנהלי הדת באופן עקבי יותר, וכאלה המבצעים שינויים והתאמות רבים יותר.

בעודי כותבת את זה, אני מודעת כי כל מילה שאשתמש בה עלולה להצטייר כשיפוטית לכאן או לכאן, וגם זה חלק מההרהור שלי: יש מי שיחשוב שהצד העקבי הינו נוקשה, ואחר יחשוב שהצד הגמיש הינו מתירני או "מוותר לעצמו". אני מנסה להתבונן על הנושא תוך החזקה במורכבות ולא מתוך עמדה שופטת.

נחזור, אם כך, לנושא עצמו. בעבר הייתי סבורה שגמישות וויתור לעצמי הן הבסיס לפיתוחה של חמלה עצמית, שמדוברת מאד בטיפול בקבלה ובמחויבות (ACT), שאני מאד אוהבת. כמטפלת, אהבתי ועודי אוהבת לשלב בעבודתי דברים שונים, ואינני אוהבת להשתייך ל"כת". גם כאדם אני מתקשה להזדהות באופן הרמטי עם דיאטה, עיקרון או דרך חיים.

בין יתר השינויים שעברתי, ניתן לכלול מאמר שפקח את עיני, ושאני לא מצליחה להיזכר היכן קראתי. מאמר זה עסק בשאלה אם "פינוק-עצמי" (self-indulgence)  הינו בהכרח חמלה עצמית. אסביר בדוגמא: החלטתי להתחיל לרוץ, והצבתי לעצמי יעד לרוץ שלוש פעמים בשבוע. ביום הריצה, אני מוצאת שאני עייפה, עמוסה מעל הראש ואין לי חשק לרוץ. האם לוותר לעצמי מוגדר כצעד של חמלה כלפי עצמי, כוחותיי ורצונותיי?

פעם הייתי אומרת מיד שכן, אולם בעקבות המאמר הבנתי שחלק מגמישות הינה ההבנה שהאיזון בין ויתור לעצמי, לבין עמידה בתנאי, במגבלה או בטכניקה, היא מה שמקדם אותנו לעבר בריאות נפשית. מציאות גדושה בוויתור עצמי עלולה להוביל את האדם-עצמו (שימו לב שבכוונה אינני מדברת על תפקודו בחברה, אלא רק על הרווחה הנפשית שלו) לתחושה של העדר מסוגלות. מהצד השני, עמידה במטרה שהצבתי לי, גם במחיר של אי נוחות זמנית, מספקת מאד ומגדלת את הנפש דרך עלייה בהערכה העצמית ובתחושת המסוגלות. רוצה לומר: את הפעם הזו שבה היה לי קר, רציתי להמשיך לישון, אבל רצתי, לא אשכח.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

מובן, שבמסגרת התפיסה המורכבת, אין הכוונה לחיות חיים נוקשים כמו בהכשרה במנזר (אני נזכרת במנטור של אומה תורמן ב “Kill Bill”), ואין אדם שלא זקוק מעת לעת לחמלה עצמית המתבטאת בויתור ובגמישות. מובן גם, כי המידה בה נצטרך "להתאזן" תלויה בנטייה ההתחלתית שלנו. אישה המאופיינת בהלקאה עצמית, בביקורת עצמית ובנוקשות בדרישותיה כלפי עצמה, סביר שבטיפול אלמד אותה לשחרר ולוותר, להסתפק בבינוני, ולא לחזק עוד את הנטייה הבסיסית. למרות, שכשאני חושבת על זה, יש הרבה טוב גם בלהעצים ולכבד עיקשות ויכולת עמידה במטרה, שבטח הביאו אותה לאן שהגיעה.

עם זאת, בעולם שבו אנחנו מוותרים לילדים שלנו ולעצמנו, אני חשה שלפעמים יש אובדן של משמעת, שלא בהכרח מיטיב עמנו. ילד שעודדנו אותו (ולפעמים אפילו לחצנו עליו) לא לוותר, סטודנט שלומד להכיל אי-נוחות כדי להשיג את המרשמלו הגדול יותר, ירגישו יכולות וסיפוק. חלק גדול מתרבות הספורט בנויה על כך. גם הנגינה. בעצם המון דברים.

לסיום, משפט על עולם הטיפול. גם כאן עברתי שינוי. גם היום אני סבורה שניתן לעבור בין שיטות, כלים וגישות בהתאם לצרכי המטופל. עם זאת, מה שאני מעבירה בהדרכה הוא שניתן לעשות זאת רק לאחר רכישה ותרגול נוקשים של השיטות השונות. קל להיות "אינטגרטיבי" מתוך שטחיות או אקלקטיזם. בעיני, מטפל אינטגרטיבי רכש שיטות בדבקות של אומה תורמן באימוניה, ואז הרשה לעצמו לזוז ביניהן או אף להניחן בצד. אין מקצועיות בלהניח בצד את התורה הטיפולית ממקום אחר. הדוגמא לכך היא גדולי הציירים, שלפני שהפכו לקוביסטים או מופשטים, למדו את הטכניקה באופן נוקשה וחסר פשרות (ולאחר שהעולם ייפתח, מציעה לטוס לברצלונה ולראות את הדוגמא לכך הן ביצירותיו של פיקאסו, והן ביצירותיו של מירו, שלפני שהפכו למה שהן, נמצאו להן שרטוטים וסקיצות מדויקים ביותר של האמן).

סוף שבוע נפלא.