דור בלי עור

ד"ר טל פלג-שגיא | 21/11/2021 | הרשמו כמנויים

לראשונה מאז התחלתי את הבלוג הזה, אני כותבת ישירות לאתר, בלי לכתוב קודם טיוטא במסמך וורד ו"לבשל" את הדברים. הסיבה לכך היא שאני מרגישה שהמחשבות והחוויה גועשות בי, וחשוב לי להעלות אותן על הכתב כפי שהן. ייתכן שהמחיר יהיה בכתיבה מעט גולמית ומהבטן, אבל אני מרגישה שככה נכון לי להעלות את הנושא הזה.

אני מוטרדת מאד ממצבם של הצעירים בתקופה זו. צעירים: אני נמצאת בקשר בעיקר עם סטודנטים וסטודנטיות, אבל אני שומעת ומניחה שהמצב בקרב מתבגרים ומתבגרות לא שונה, ויודעת שגם המבוגרים יותר חווים שיבוש וערעור.

אני מעבירה קורסים והרצאות באוניברסיטה כבר כמעט עשור, ואני מכירה היטב את אוכלוסית הסטודנטים בכלל, והסטודנטים לפסיכולוגיה בפרט. נכון: מאז ומעולם זו הייתה אוכלוסיה ייחודית ביכולתה להציף קשיים נפשיים, לבקש עזרה, וברגישותה הרבה. אני גם מודעת לברכה ולקללה שלי כמרצה, אשר נמצאת עם אוזן קשבת ולב פתוח, ולא פעם מושכת אליה את מי שזקוק לעצה או הקשבה. עם זאת, השנה חזרתי ללמד פרונטאלית, ואני מוצאת את עצמי מודאגת מעלייה שאני חווה אותה כחדה מאד, בקושי הנפשי שהם מרגישים ומפגינים.

אדגיש (ואדגיש שוב בהמשך): אינני שופטת ואינני באה בטענות לדור הזה. ממש לא. אני חושבת שנפלא שהם מודעים לקושי, משתפים ומדברים, פונים לקבל עזרה בשבילם או בשביל חברים. אני גאה ושמחה, ואף חשה שליחות, סביב יכולתי להקשיב, להפנות לטיפול ולסייע במידת האפשר במתן עצה, בנירמול או בחום. 

הדאגה שלי היא כללית יותר, דאגה ברמה המערכתית-חברתית-לאומית. הם מאבדים כוחות. העור שלהם דק. מלכתחילה אלה דורות רגישים מאד, שלימדנו אותם להקשיב לתחושותיהם, לכבד חששות ולהציף קושי. מלכתחילה בניגוד להורינו ולפעמים גם לנו, הם לא "מתמודדים" או "עוברים הלאה" או "מדחיקים וממשיכים ביומם". שוב - אינני שופטת ואני חושבת שיש יתרונות רבים, וגם חסרונות, בהם כפי שהם. כיום, לאחר שנה וחצי של קורונה, לאחר בידוד מתמשך, אני סבורה שיחסי הגומלין בין החינוך והמאפיינים הדוריים שלהם לבין תקופת הקורונה, מביאה להצפה חסרת תקדים ברמת ובהיקף הקושי הנפשי. 

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

הם פונים, ופונים הרבה. אחרי השיעורים או ההרצאות הם מגיעים ומשתפים בחוויה או בקושי נפשי. לפעמים שלהם, לפעמים של חברים. הם בוכים מאד. הם מרגישים שהעור שלהם דק. הם מגיבים בקלות ובעוצמה לטריגרים נפשיים, ומתקשים להכיל את כמות הקושי. הם, בעיני, במובנים רבים, על הקצה. 

נוסיף לכך כמיהה עצומה לקשר (תודה לד"ר ערן בר-כליפה על התובנה היפה), רצון עז לתקשר עם גורם שהוא גם בגובה העיניים, אבל גם בר סמכות. גורם שגם רגיש ומכיל, אבל גם יודע להתוות דרך. נוסף לכך שנה וחצי דרך הריבוע של הזום, בבית בפיג'מה, וקיבלנו צורך עצום, עצום, בתמיכה נפשית.

אם נוסיף לכך אוכלוסיות אחרות, הרי שהקושי לא ייחודי לסטודנטים. מערכת החינוך עדיין מתמודדת עם קשיי הקורונה, הורים, מורים ותלמידים. זוגות פונים ללא הרף לטיפול זוגי, כי הם כבר במעגל השלישי או הרביעי של קשיי הקורונה (הכלכלי, הנפשי, ההורי, הרגשי, הפנימיים והחיצוניים), יש עלייה במכאובי גוף, בפיברומיאלגיה ובכאבי גב. בקיצור - אנשים נשחקים. 

ומול כל אלה אני מרגישה כפסיכולוגית קלינית שידי קצרה מלהושיע. חמש פעמים ביום לפחות אני מסרבת לפנייה לטיפול בגלל העדר מקום, ואני מקדישה שעות רבות בניסיון למצוא מענה, ציבורי או פרטי, למי שפונה אלי בבקשה לעזרה. לפעמים אין לי פתרון, ואני מסתפקת בעצה או שיחת טלפון. ועדיין, זה קצה קצהו של הפתרון. 

אינני אדם פוליטי, וכאדם לאדם אני מתרשמת שהממשלה הנוכחית היא ממשלה של אנשים "נורמליים". אולי אני תמימה אבל נדמה לי שזו ממשלה המורכבת מהורים לילדים, אנשים מקצות הקשת הפוליטית, בעלי מוגבלויות ואנשים שעובדים למחייתם. אני מתרשמת שזו ממשלה שבתוך עמה יושבת. האם הם מבינים עד כמה המצב חמור? האם הם מבינים שמבוגרים ובעיקר צעירים מאבדים כוחות?

אלה המחשבות שלי. לא פתרונות וגם לא אמיתות, בוודאי. רק מחשבות של אדם אחד שכמו שהבת שלי אומרת: "המקצוע שלה זה לעזור לאנשים".