שוב מחכה כדי לחכות - שלי אורן
אביגיל לב | 9/3/2010 | הרשמו כמנויים
הפעם השרביט ניתן למועמדת אחרת שעוברת את התהליך זו הפעם השנייה.
שלי אורן (שם עט), כותבת ברגישות ובחן על חוויתה אז והיום לקראת עונת הזימונים.
קריאה מהנה, אביגיל.
שוב מחכה כדי לחכות - שלי אורן
כבר כמה שנים שאני מוכוונת מטרה, וכבר ניסיתי את זה פעם, את התהליך הנוראי הזה של הקבלה. וזה כאב. כאב מאוד. לא רק התשובה הסופית של אי הקבלה, כי אם גם הציפייה האין סופית לאורך התהליך הארוך.
לא הייתי מאלה שבאו ללמוד פסיכולוגיה כי זה מעניין ושזרמו לכיוון הזרם הבלתי נמנע של התואר השני (למרות שגם זה לגיטימי ומובן בעיני). ידעתי מניסיון אישי מהו טיפול, ונראה היה לי כאילו כל החיים התנקזו לרגע הזה של הקבלה.
אפילו בתור ילדה וגם כנערה צעירה ואחר כך בצבא, הרגשתי שהיכולת להיות שם בשביל מישהו אחר ולעזור היא יכולת שממלאת אותי מאוד, ונותנת לי משמעות. יש בזה משהו שגם עונה על החסכים שלי אני מאמינה, אולם יש בזה גם משהו ייחודי, אני חושבת.
למרות זאת נכנסתי ללימודים עם חששות, שאולי אני לא מתאימה. כך יצא שחלק מתהליך הקבלה החל אצלי עוד מוקדם מאוד, בתהליך שלי לקבל את עצמי (על כל המשתמע מכך). הרגשתי שלמדתי הרבה בשנים האלה של התואר וההתנדבות, גם מבחינת הידע כמובן, אבל גם מבחינה אישית, ביכולת שלי להכיל את עצמי ולהכיל אחרים.
ואז הגיע הזמן שבו התחילו לזמן לראיונות בתהליך הקבלה הרשמי, וכבר לא רק בזה הפנימי... חשבתי לתומי, ואולי מתוך הגנה מסוימת, שלמרות הקשיים והמכשולים בדרך, ולמרות המתאם שהיה אמנם יפה בהחלט אבל לצערי לא ממש ממש מצוין, יראו אותי, ויבינו עד כמה שאני מתאימה... כך חיכיתי שלושה חודשים לטלפונים המיוחלים... והם לא הגיעו כמעט... הנחתי שהמזכירות לא עובדות כל היום, ועל כן שמתי לעצמי את גבול השעה ארבע. לכל טלפון שצלצל הגעתי בריצה, וכמעט בכל פעם כעסתי מאוד. איך החברים שלי מעיזים להתקשר? "אוי זה רק בן הזוג האהוב שלי", "אוי זו רק אמא...". בכל טלפון הייתה אכזבה, ועוד אחת ועוד ועוד ועוד... עם כל טלפון מכזיב הרגשתי דחייה.
בשלב כזה או אחר בעקבות כמה תהליכים בירוקראטיים או ימי הערכה מרוכזים הגיעו שני זימונים. התרגשתי כל כך ולא ידעתי את ליבי משמחה. הייתה בי איזו חרדה, אולם גם מין בטחון הגנתי שכזה, שעכשיו הם יראו, שעכשיו אישיותי הכובשת והיכולות שלי יצאו לאור ויובילו אותי לקבלה.
זה לא עבד. בראיון אחד נדרשתי לספר את סיפור חיי עם עוד שלושה מרואיינים אחרים. זה היה קשה. קשה מאוד. הבנתי שהם כנראה מחפשים מורכבות, איזושהי יכולת קבלה, יכולת לראות את האחר, יכולת ניתוח, חוויות מעובדות. הרגשתי שיש בי הרבה מכל אלה, ואולם הצורך לחשוף את עצמי בפני מתחרים אחרים (כן הם מתחרים אין מה לעשות), פשוט שיתקה אותי לחלוטין. זו הייתה חוויה קשה וכואבת. הרגשתי שאני חושפת את נשמתי לחינם, הרגשתי חדירה, הרגשתי פגיעה.
ההזכרות בחוויה הזו גם היום מעלה בי כאב עמום בחזה, וגם קצת כעס על שנדרשתי לעבור את החוויה הזו כדי לנסות להתקבל, מה שבסוף כמובן לא קרה. אולם היום אני גם מסתכלת על התהליך הזה מנקודת מבט קצת שונה. הבנתי שגם אני, למרות המודעות העצמית שלי והיכולות הרבות, נדרשת לעוד עבודה. בשנה האחרונה חילקתי את זמני בלמידה למתאם נוסף (ואפילו שיפרתי קצת) ועבודה על הצדדים שבי שהודחקו. אני מרגישה שאני מצויה בעיצומו של תהליך אישי משמעותי שלא קשור רק לקבלה החיצונית לתואר, ואף מחזק את יכולת הקבלה הפנימית.
אולם למרות כל זאת אני נמצאת עכשיו בציפייה מתוחה. מי אמר שהשנה זה יהיה שונה? מי אמר שהשנה יראו בי את האני שלי? מי אמר שהאני שלי באמת מתאים? ועד כמה אני מוכנה ללכת עם הסכנה החוזרת לכאב גדול ואכזבה יום אחרי יום לאחר המתנה ממושכת? ועדיין כנראה שלא הגעתי לקצה גבול היכולת כי אני מוצאת את עצמי מחכה. מחכה לתאריך שבו אוכל להתחיל לחכות.
בהצלחה
שלי אורן
