רוץ גבי רוץ. על אהבה וכדורגל
גבי בונויט | 8/6/2019 | הרשמו כמנויים
שתי עובדות וסיפור:
- הכדורגל הוא המופע הנצפה והפופולרי ביותר בעולם. כיום הכדורגל משוחק באופן מקצועי בכל רחבי העולם, ועל אף שבמדינות שונות הוא זוכה לפופולריות שונה, הרי שהוא עדיין נחשב לספורט הפופולרי ביותר בעולם. מיליוני אנשים מעידים על עצמם כצופים קבועים במשחקי כדורגל באצטדיונים, ומיליארדים בשידורי הטלוויזיה. כמו כן, לפי סקר שנערך על ידי פיפ"א[1] ופורסם בשנת 2001, מעל ל-240 מיליון איש ביותר מ-200 מדינות משחקים כדורגל באופן קבוע ברמה חובבנית או מקצוענית. חוקיו הפשוטים של המשחק והציוד המינימלי שנדרש עזרו לתפוצתו ולגדילת הפופולריות שלו. הפופולריות של הכדורגל הביאה להקמת מוצרים נלווים רבים ופרצה גם לתחומים נוספים. כך, לדוגמה, פותחו מספר סדרות משחקי וידאו בנושא, הוקמו אתרי אינטרנט המדמים ניהול כלכלי ומקצועי של קבוצה וכן הלאה.
2. בבדיקה ראשונית שעשיתי בספרייה הפסיכואנליטית (PEP)לא מצאתי ולו מאמר אחד שעוסק בקשר שבין פסיכואנליזה וכדורגל. האם העובדה שהכדורגל מוצאו במעמד הפועלים באנגליה היא הסיבה? האם ההתעסקות בספורט באשר הוא היא לזרא לפסיכואנליזה? ובכלל, האם ניתן לומר שהפסיכואנליזה, כמי שמחזיקה מטה-תאוריה על טבע האדם, מתייחסת אל הגוף ואל מופעיו השונים כמי שנחותים ביחס לנפש? האם העובדה שמדובר במציאות בעלת טבע בינארי - נצחון או הפסד, (טוב, ויש גם תיקו....), שהיא מציאות שלא דורשת מורכבות מחשבתית, האם עמדה זאת גורמת למי שמחשיב את עצמו כאינטלקטואל להתיחס למשחק בלגלוג?) זכורה אמירתו של ישעיהו לייבוביץ שלא הבין מדוע 22 שחקנים רצים אחרי כדור אחד).
שנים רבות, בעיקר בתקופת לימודיי באוניברסיטה העברית, הסתרתי את אהבתי לכדורגל ואת התפקיד הרגשי החשוב שהכדורגל ממלא בחיי, בעיקר משום שחששתי שאהבת הכדורגל והתדמית של אינטלקטואל הם כמו שמן למים.
הייתי רוצה לפתוח בקטע מתוך סיפרו של יורם מלצר[2] על מי שנחשב לגדול שחקני הכדורגל מאז ומעולם - פלה
"בכל שנה בחודש מאי נישאות עיני האנשים החיים באזורים הטרופיים לשמיים. בסוף העונה היבשה המתח באוויר גדול, הכול שואלים את עצמם מתי ירד כבר הגשם, מתי יבואו המים. בסוף העונה היבשה של 1970 בארץ מרכז אמריקאית בשם הונדורס, שחה ילד שעוד לא מלאו לו שבע בבריכת המלון המרכזי בעיר הבירה. שעות אחר הצהריים נקפו בעצלתיים והאוויר נעשה כבד. הבריכה התרוקנה ממעט הקהל של אמצע השבוע, והילד צף על ביטנו, מרים מידי פעם את ראשו לגמוע אוויר. לפתע החל לרדת גשם, חם, מתוק, עבה. הטיפות ניקדו את מי הבריכה עיגולים עגולים והשמיים השחירו במהירות. הילד הביט סביבו אל השולחנות העגולים מסביב לבריכה, שהיו מוצלים בשמשיות פלסטיק בכחול ולבן, לפתע תחת אחת השמשיות יושב ליד השולחן כאחד האדם, ניגלה לילד אלוהים בכבודו ובעצמו, האל הראשי בפנתיאון שהיה שמור בכיסו והלך אתו לכל מקום יומם ולילה. מבטו של האל חלף מעל הבריכה ואבד בהרים הירוקים שמעבר לנהר החוצה את העיר. לא היה כל מקום לטעות, זה היה אלוהים והוא היה שחור.
הילד הזה הייתי אני, אלוהים היה פלה. אולי מוטב שאחזור בי מהשימוש בלשון עבר. אני הוא הילד פלה הוא אלוהים. אדסון ארנטס דו נסימנטו- כבר אז ידעתי להגות את שמו, פרט טריוויה בסיסי באותן שנות ילדות. פלה. בכל אופן לא יכולתי לשחות כנגד עיניו של אלוהים, ועוד בגשם הגובר. יצאתי מהמים, נוטף כולי, רועד מעט, פקעת דביקה בגרוני. התקרבתי, הבטתי בפניו והעולם סביבי כמו נעלם באחת. מצאתי את עצמי יושב ליד שולחנו. האם סימן לי להתקרב? האם הצלחתי להגות מילים אחדות? קולו היה עמוק, כמובן. מבטאו היה מוזר ושפתו נשמעה לי מעט משובשת, כמו היתה שפה עתיקה יותר מן הספרדית שהכרתי. עד לאותו רגע לא שיוויתי בנפשי את פלה מדבר, ממש בשפת בני אדם. הוא היה תמונה על קלף משחק, התמונה החשובה באוסף. הוא היה אגדה מהלכת. צילום בעיתון, מושג שגור בפי כל, פרק באנציקלופדית הכדורגל שילד כמוני טיפח בשקידה, בניין של ידע מקודש, שנבדק והושווה והוצלב וסונן בקפידה רבה. אבל לדבר? לשבת על שפת הבריכה? לדבר אלי? ופתאום עמד מולי גביע זכוכית ענקי, מלא גלידה, וניל שוקולד, דובדבן למעלה, ואולי פיסטוק ותות ובננה. אינני זוכר את טעמה, אם בכלל באה אל פי.
המציאות התדפקה לה כדרכה. הורי כבר החלו לדאוג. איפה הילד שירד לשחות? הרי כבר יורד גשם. בזווית עיני ראיתי את אבי יורד במדרגות הרחבות אל עבר אזור הבריכה. יורד בהן ופוסע לעבר המים ומטה מבטו לעברנו- הרי ישבנו יחד! יחד!- וקופא על מקומו. אבי, איש סמכותי, חזק, בעל מבט שידע לטעת אימה, איש נפיץ ובוטח בעצמו, עומד כנער מבויש, מביט ישר לפנים ואינו אומר דבר. שלושה או ארבעה מטר מהשולחן והשמשייה סוככת עלינו. עד שפתח את פיו ובקול רועד הצליח לומר: "סניור פלה...."
ובאמת איך פונים אל פלה? אפילו בחברה מרובדת כל כך, שבה אתה יודע כיצד לפנות לכל אדם בצורה המקובלת לפי מעמדו, מקצועו, מינו, מצבו המשפחתי, ואף לפי סוג הזיקה המשפחתית, המקצועית או החברתית הקושרת אותך אליו, לא היה לאבי שום גלגל הצלה. "סניור ארנטס דו נסימנטו" לא בא בחשבון , הרי מול פלה הוא עמד, לא מול דרכונו הברזילאי שציין בוודאי את שמו במרשם התושבים. "פלה" בוודאי נשמע לאבי כפגיעה בכבוד האיש, הרי כינוי נחשב אף פחות משם פרטי, ובאמריקה הלטינית אדם נזהר מאד בכגון אלה. וכך הוא אמר "סניור פלה, וביקש ממנו בקול רועד כמוהו לא שמעתי בוקע מפיו מימי, שיואיל-נא, היות שהילד אוהב כדורגל מאד, ואוסף את כל קלפי השחקנים לקראת הגביע העולמי, והיות שהוא, כלומר הילד, מעריץ כל כך את אדוני, את פלה, אנא, אם יוכל נא, כלומר, לחתום לילד. ופלה שלף את אחת המפיות שבאה על המגש הרוטט של המלצר שהגיש לנו את הגלידה, שלף עט כדורי פשוט, וכתב את המשפט הפורטוגלי הראשון שקראתי מימי: "מחברך אדסון ארנטס דו נסימנטו" ומתחתיו, בשורה נפרדת: "פלה".
אינני מתכוון לנתח את התהליכים המתרחשים בסיפור, רק אומר שתהליך הדה-אידאליזציה של האב שמתרפס לפני פלה בקול רועד, וההנכחה של האל החדש בדמות פלה הם שני תהליכים שכרוכים זה בזה, ועל כך עוד ידובר.
משחר ילדותי היה אבי לוקח אותי לאירועי ספורט, בעיקר טניס וכדורגל. שעות היה יושב עמי, לעיתים במשחקים שאיכותם הייתה מוטלת בספק, כמו למשל המשחק בין הפועל יגור והפועל קריית חיים, ומסביר לי את כללי המשחק ואת הטכניקה של השחקנים. אבל בגיל שמונה בחרתי לאהוד את הפועל חיפה. אבי אהד את מכבי חיפה. כל מילה מיותרת... הקו הראשון שמפריד ביני לבין אבי סומן. עכשיו הענף עליו אני יושב הוא אדום ואילו זה של אבי ירוק.
סיומו המוצלח של השלב האדיפלי מביא אתו ברית על בסיס מוסרי בין האב לבין הבן. בנוסף לברית הזאת מופיעים סדקים ראשונים בדמותו של האב כדמות כל יכולה. התיאור של האב הגדול שכעסו על בנו מתחלף במבט נבוך, בבלבול ובעמדה מתרפסת שאין בינה לבין עמדתו של הבן כל הבדל, מנכיח את הסדקים שמופיעים ביחסו של הבן לאב בתיאור הדרמטי של המפגש עם פלה. האב מפסיק להיות דמות גדולה מהחיים, הוא הופך לדמות בשר ודם, ובכך איננו יכול לשמש עוד מושא להערצה ולאידאליזציה. התקת התחרות האדיפלית למאבק ספורטיבי בין קבוצות מאפשרת שינוי ביחסי הכח אב-בן. כך, הדבר האמיתי התחלף במשחק כדורגל שבו כל צד לוקח קבוצה, והשנאה האמיתית מתחלפת ב'שנאה ספורטיבית'.
הצורך והמשאלה לבדל את עצמך מאביך ולמצוא את הקול שלך מניעים את החיפוש אחרי סובייקטים כמו פלה שנמצאים מחוץ לביתך.
אומר דויד אבידן בשירו "כמו אחרת"
אָדָם יֻלַּד כְּדֵי
לְהִדַּמּוֹת וְגָדֵל
כְּדֵי לְהִבָּדֵל.
אהבתי לכדורגל החלה בגיל שמונה, ועל כך עוד ארחיב באחד הבלוגים הבאים. ואולם, אין ספק שהתקת האידאליזציה מאבי לשחקני כדורגל היתה חיונית להתפתחותי ועזרה לי לבנות עולם משלי, עולם שבו אין כניסה לאף אחד. הכדורגל הפך להיות מרכיב חשוב ומרכזי בעולמי הפרטי והאינטימי. הוא הפך להיות סוג של 'הארכה' לעצמיותי, כך שבמקומות של חולשה או חוסר אונים הייתי יכול, בדמיוני, להיות החלוץ המרכזי של נבחרת ישראל - שמבקיע את השער המכריע - שמזכה את הנבחרת בגביע העולמי. מאז ועד היום המשחק בין הפועל למכבי הוא המשחק שבו אני בדרך כלל סובל. בדרך כלל מכבי מנצחת. אבל באותן פעמים ספורות שבהן ניצחה הפועל הרגשתי כמי שנוגע בשערי שמיים מרוב שמחה התרגשות עד כדי קושי אמיתי להירדם בלילה.
הסדרה 'הספורטאים הצעירים' של אבנר כרמלי, עסקה בשני תלמידי בית-ספר תיכון שהתקבלו לשחק בנבחרת ישראל בכדורגל. האחד: אלון לוי - חלוץ ,השני הוא חברו הטוב ביותר: רפי גבעון - שוער. הגיבורות הנשיות של הסיפור הן רננה - חברתו של אלון, ושועה - חברתו של רפי. הספרים שכנו באפן קבוע ליד מיטתי, כמו היו התנ"ך הפרטי שלי. אין בהם אפילו רמז למיניות ולאינטימיות. הסיפור הוא כולו שיר הלל לגבריות הישראלית וללאומיות חסרת פשרות, קצת כמו הספר 'הלב' של אדמונדו דה אמיצ'יס, שגם הוא היה חלק מהספרייה האינטימית שלי.
הכדורגל במהדורה המודרנית שלו החל בחצי השני של המאה ה-19 באנגליה. הוא היה בעיקרו אירוע קהילתי, המפגיש בין קהילות או שכונות שונות, והיה חלק בלתי נפרד של תרבות מעמד הפועלים באנגליה.
בכדורגל תמיד היה פוטנציאל אלים שבא לידי ביטוי באסונות. לאחר אסון הילסבורו שהתרחש ב-15 באפריל, 1989, באצטדיון הילסבורו שבשפילד, אנגליה, ושבמהלכו נמחצו למוות 96 אוהדי כדורגל, הכניסו במשחק שינויים תרבותיים משמעותיים. למשל, נאסר למכור ולשתות משקאות אלכוהוליים, באצטדיונים אין יותר מקומות עמידה אלא מושבים בלבד. התוצאה היתה שהשתנו מרכיבים בסיסיים בחוויית הצפייה במשחק. קבוצות שהיו מוקד לחיבור קהילתי ומשפחתי נקנו בידי מילארדרים מערב הסעודית , קטאר, תיאלנד, רוסיה ועוד. הקשר שלהם לכדורגל בכלל ולקבוצת הכדורגל אותה קנו הוא מפוקפק וחלקי מאד. לעיתים נדמה שאותה שאותה שכבה של עשירי העולם, קנו קבוצות כדורגל כדי להשתעשע בהם כאילו היו חיית המחמד שלהם.
כך, הכדורגל של היום שינה את פניו והפך להיות מצרך יקר שמהווה נדבך חשוב ומרכזי בתרבות הצפייה בטלוויזיה בעולם כולו.
האסתטיקה שלו וכן מערכת היחסים בין הקהל לבין הדשא השתנתה. הכסף הגדול שמושקע דורש אסתטיקה נקייה. לכלוך וכסף גדול אינם ביחסים טובים. הכדורגל הפך להיות זירת הגלדיאטורים המודרנית. שחקנים נקנים ונמכרים במאות מיליוני דולר, משמע היו זן נדיר של לוחמים מודרניים שתפקידם לשעשע את ההמונים ולהיות מנוף פוליטי, כלכלי ותרבותי למיליארדים של צופים
האלימות נדחקה מהפריים הציבורי ועברה למקומות אחרים, סמויים יותר. למשל תנאי העבודה המחפירים כלפי בוני האצטדיונים לקראת אליפויות עולם. עיקר ההכנסה בכדורגל היום היא מהשידורים ברחבי העולם. הפריים הטלוויזיוני נוקה באופן שיוצר אשליה של נקיון אסתטי. האלימות נדחקה למקומות סמויים. היא יוצאה למקומות אחרים בחצרות האחוריים של העולם המערבי. אותם מקומות שנתפסים על ידי התרבות המערבית כאזורים פרימיטיביים ונחשלים הפכו להיות המיכל לאלימות.
לדוגמא: יש מין מנהג שכזה, שאחד האוהדים מתפרץ למגרש עירום כביום היוולדו ומנסה להתחמק מהמאבטחים עד שנתפס. היום יש הוראה שלא לשדר את הקטעים האלה - למה? כי זה גס, כי זה "מלכלך" את המסך וכי זה חתרני.
הכמות העצומה של כסף שקשור היום לכדורגל יצרה פוטנציאל להשחתה. המונדיאל בשנת 2022 יתקיים בקטאר. ישנם חשדות כבדים שדובאי שיחדה בכירים בפיפ"א כדיל לזכות באירוח. המונדיאל של שנת 2014 התקיים בברזיל. לכבוד הטורניר חוקק הפרלמנט בברזיל חוק מיוחד לתקופת המשחקים שבו הוא מאשר מכירת בירות בתחומי האיצטדיונים, הסיבה: בירה קרלסברג היתה נותנת החסות הרשמית של המשחקים.
בשנים האחרונות הוקמו בחיפה, בירושלים, ב יפו ובאשדוד כמה קבוצות בבעלות האוהדים כהתרסה כנגד בעלי ההון שקנו קבוצות ועשו בהן ככל העולה על רוחם.
.
אבל בסופו של יום, כל מי שבא לצפות במשחק כדורגל בא כדי לראות גולים לטובת הקבוצה שהוא אוהד. הרגע הסינגולרי, האקסטטי והאורגזמי הוא הרגע שבו נושק הכדור את רשת הקבוצה היריבה. שם הכל מתפוצץ. ההתפוצצות הפנימית שמלווה בשאגה חייתית שאין בה הברות ואין בה מבנה לשוני עמוק, היא הביטוי השלם והעוצמתי של משאלה ראשונית אמנם, אבל חזקה מאין כמוה.
ב-8 במאי 1999 התמודדה הפועל חיפה באצטדיון קריית-אליעזר במסגרת המחזור ה-27 כנגד הקבוצה שערב המחזור דורגה במקום השני, מכבי תל אביב. בסיום המשחק, בו ניצחה הפועל חיפה 3–2 (צמד של אורן זיתוני ושער של אורן נסים), הוכתרה הפועל חיפה כאלופת המדינה בכדורגל בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה.
באותו יום קסום שייזכר לעד כאחד הימים המאושרים בחיי, הלבשתי את ילדיי בחולצות של הפועל חיפה ונסענו לאצטדיון בו עמד להתקיים המשחק המכריע נגד מכבי תל אביב. כשהגענו לאצטדיון אפשר היה לחוש כמה דברים. המסה הגברית חזקה וקשה. מעט נשים נבלעו בתוך האנרגיה הגברית שהיתה מתוחה עד הקצה. צריך לזכור: הפועל חיפה היא קבוצה שנתפסת על ידי אוהדיה כקבוצה לוזרית. האמרה הרווחת בקרב האוהדים היא שהחרדה כשנמצאים על סף ניצחון גדולה בהרבה מהחרדה מהפסד, שהוא, באופן פרדוכסלי, איזור הנוחות של האוהדים. שם אפשר להירגע, המציאות הזאת מוכרת וידועה.
למרות שעברו מאז כעשרים שנה אני עדיין זוכר את המשחק ברזולוציה של דקות. אני זוכר כל גול, שלנו ושלהם. את החיבוקים עם ילדיי ועם אנשים סביבי, אנשים אותם לא הכרתי ולא פגשתי מעולם.
חווית הביחד היא יוצאת דופן בעוצמות שלה. אתה מרגיש כאילו אתה בורג במכונה שמורכבת מאלפים רבים של אנשים כמוך. זוהי חווית ה ONE-NESS, שבה אתה כפרט - זהותך, משאלותיך, פחדיך וההיסטוריה האישית שלך, אינם חשובים כלל. לרגע אתה שוכח מעצמך ומשוקע כולך בחוויית הביחד. לאחר גול שלנו אתה נמצא בגג העולם, וכשאתה מפסיד אתה מתנחם בעובדת היותך חלק מאצטדיון שלם שמתאבל ושוקע לתוך חוויה של ריק ודיכאון.
חשוב לומר, חווית ה- ONE-NESS יכולה להיות קשה ומפחידה במופעיה הלאומנים, המיליטריסטים והכוחניים. טשטוש ההבדלים בין בני-אדם הוא צורך בסיסי שיכול להביא אתו אלימות ללא גבול. טשטוש זהותו של הפרט משחררת אותו מכבלי האתיקה והמוסר.
כשהסתיים המשחק פרצנו לכר הדשא והתחבקנו עם כל מה שזז. זאת היתה חוויה אורגסטית- לרגע קט, ואז טיפות התודעה מטפטפות לנפשך. המציאות המורכבת חוזרת לתפוס את מקומה כמו סם שמפסיק להשפיע.
עברו שנים רבות, הפועל חיפה חזרה לסורה, מפסידה, מפסידה, מנצחת ולבסוף תמיד מפסידה - אבל היא נשארת בת-זוגי הנצחית ואינני יכול להחליפה בקבוצת כדורגל אחרת מצליחה יותר.
חברי הטוב, אוהד קבוצת הכדורגל טוטנהם, הידועה בכינוי החיבה שלה - התרנגולים, אומר תמיד: "אישה אפשר להחליף, קבוצת כדורגל לא". אפשר, בצדק, להתקומם כנגד האמירה הסקסיסטית שמקבעת יחסי כוח עם דומיננטיות לגבר, אבל אני חושב שהוא צודק.
ה- 8 במאי 1999 הוא, אם כן, יום שאנצור לעד.
אחרית דבר
אני בשטוקהולם. היום מתקיים חצי הגמר באליפות אירופה לקבוצות בין אייאקס אמסטרדם לטוטנהאם הוטספר. זוהי פעם ראשונה שלחצי הגמר מגיעות שתי קבוצות שמוגדרות כקבוצות 'יהודיות'. אני פוסע לאיטי לבר אולירי הנמצא ברובע העתיק של שטוקהולם. אני מגיע בשעה מוקדמת יחסית, רוצה לתפוס מקום טוב. כחלק מהטכס אני מזמין לי בירה ומתלבט קשות את מי לעודד, שהרי אינני יכול שלא לעודד קבוצה יהודית.....
קשה להסביר זאת אבל אני מוצא שצפייה במשחק כדורגל מבלי לקחת צד הופכת את האירוע למשעמם, קצת כמו לצפות בהצגה שאיננה מובנת ושמשאירה אותך מרוחק ומשועמם.
אתמול חזרה ליברפול מפיגור של שלושה שערים וניצחה את ברצלונה 4:0. שמחתי מאד בעיקר משום שחברי הטוב, פין מדנמרק, אוהד שרוף של ליברפול.
אולי מתוך אותה סיבה, במשחק אייאקס-טוטנהאם אני בוחר בטוטנהאם שאהודה על-ידי חברי הטוב, ברי.
המשחק מתחיל.
במשחק הראשון ניצחה אייאקס 1:0 ועכשיו אחרי חצי שעה של משחק אייאקס מובילה כבר 2:0. המשחק נראה גמור, ואני חש עייף ומשועמם, לפתע הכל מתעורר וטוטנהאם כובשת שני שערים. עתה היא זקוקה לשער אחד כדי לעלות לגמר ולשחק נגד ליברפול. ואז, 20 שניות לפני הסיום קורה הנס. טוטנהאם כובשת ועולה לגמר. שאגה שמזכירה שאגה של חיה פורצת מגרונם של כל אוהדי טוטנהאם בבר. המשחק מסתיים ואני יוצא החוצה מלא חיים ושמחה.
היום בבוקר קראתי שיהודיה כבת שישים הותקפה בעיירה שבדית. כמה הייתי רוצה לקום, לעמוד על כסא ולצרוח בשבדית או בכל שפה אחרת: אני יהודי! אלה הקבוצות שלי!
[1] פיפ"א - הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, אשר מנהלת את הכדורגל הבינלאומי בעולם כולו.
[2] מלצר, י. (2005) פלה - אל בשר ודם, הוצאת מפה.
