הפחדה, צייתנות, התקפה על המחשבה - דיקטטורה
גבי בונויט | 29/5/2020 | הרשמו כמנויים
לפני שנים רבות, בכנס של Group Analysis שנערך באוקספורד, קם בחור צעיר והתחיל את הרצאתו במילים הבאות:
"דמוקרטיה זקוקה לאמון.
כדי שהאמון יתקיים צריך אופוזיציה.
בשביל אופוזיציה צריך אי-אמון.
ולכן - בשביל אמון צריך אי-אמון."
המשוואה הזו נצרבה בי. בעיקר משום שהיא מבטאת הבנה יסודית בנוגע למימד הדמוקרטי שקיים בנפש, הן במרחב האישי והן במרחב החברתי.
משמעות הביטוי דמוקרטיה הינה שלטון העם, והיא לקוחה מתוך המבנה השלטוני שהיה נהוג באתונה. כל אזרח באתונה שהיה זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, זכאי היה להשתתף באסיפות שבהן היו מתקבלות ההחלטות השלטוניות. מצד אחד, לכאורה, לכולם יש מקום, מדובר בדמוקרטיה ישירה, ללא האצלת סמכויות וללא מבנה שילטוני נבחר, צורה דמוקרטית שמזכירה לא במעט את המבנה הארגוני שהתקיים במחאה שהתרחשה ב2011 עבור צדק חברתי: השטחה מוחלטת של ההירארכיה הארגונית, ובניית מערכת המבוססת על מבנה הרשתות החברתיות באינטרנט. יחד עם זאת ה'אזרחים' שהיו רשאים להשתתף, היו כולם מרקע חברתי וסוציו אקונומי דומה. רק אתונאים היו רשאים להשתתף ולהצביע. בדמוקרטיה היוונית לא היה מקום ל'אחרות', אלא אם היא כמוך.
במובן הזה הנפש היא דמוקרטית יותר מאסיפת העם באתונה. יש בה מקום לאחרות, אבל באופן מורכב והפכפך ועל כך ארצה לדבר.
החשיבה הפסיכואנליטית הציבה במרכז חשיבתה את הלא-מודע של היחיד. הלא-מודע מכיל את כל אותם חומרים שהנפש מתייחסת אליהם כאל כאלה שיכולים להפריע בהתנהלות היום יומית מול 'עקרון המציאות' והמצפון. הלא-מודע מכיל, כאמור, חומרים שונים, ואלה מקשים על תפקודו של האדם, אבל כל אותם חומרים מאגדים בתוכם מכנה משותף, ומהווים קיומו של 'אחר' פנימי, אליו מתייחס האדם לעתים בשנאה, לעיתים בפחד, לעתים בחוסר אמון ולעתים באמביוולנטיות. זאת, בעיקר משום שאחר זה מהווה, בדרכים שונות, איום על קיומו הנפשי והפיזי. תכונות אלה ומערכת היחסים של הלא מודע עם יישויות אחרות בנפש, הופכות את הלא-מודע לדיס-הרמוני לפעילות המנטלית; על כן אין האדם רוצה לדעת על קיומו של הלא-מודע, ומתוך כך עליו להסתיר אותו מפני עצמו באמצעות מנגנוני ההגנה, אחד מהם הוא השלכה על 'אחר' בסביבתו. יחד עם זאת, ללא-מודע יש כוח סמוי שמשפיע עלינו ועל מחשבותינו, על הרגשותינו ועל ההתנהגות שלנו, ולעתים קרובות הוא מסיט אותנו ממטרותינו הגלויות ולוקח אותנו למקומות שלא התכוונו להגיע אליהם.
בסרט של אמיר קוסטריצה 'מתחת לפני השטח', מתוארת חבורה גדולה של אנשים, היורדת למחתרת במרתף ענק, בזמן מלחמת העולם השנייה. שם הם מנהלים את חייהם ומחכים לרגע ששוב יוכלו לעלות למעלה ולשוב לחיים הגלויים. ואולם, מכל מיני סיבות, הם חיים על פי שעון אחר, הזמן שלהם איננו הזמן שלמעלה בחיים הגלויים. הפער בין שני הזמנים יוצר את התשתית ל'אסון' שמתרחש בהמשך הסרט. זמנו של הלא-מודע שונה מחלוקת הזמן הסדרתית לה אנו מורגלים, זמנו של הלא-מודע איננו מתחלק לעבר, הווה ועתיד. זמנים בו מתאחדים ומתפצלים על פי עקרונות אחרים, הקשורים בין היתר, למידת האיום שיש לחומרים האלה על חיינו המציאותיים. ככל שהפער בין זמן המציאות וזמנו של הלא-מודע הופך להיות גדול יותר, כך יש סכנה לקוהסיביות של הנפש וזו עלולה להתחלק, להתנפץ ואף להתפרק.
ניתן לומר, שבמבנה הדמוקרטי שקיים בנפש, הלא-מודע הוא האופוזיציה. למרות טבעה של האופוזיציה להיות מקוממת ומכעיסה, הרי שלא תיתכן דמוקרטיה בלעדיה. כך גם בנפש. לא ניתן להפריז בחשיבותו של הלא-מודע, שהרי בלעדיו הנפש מתפרקת. ללא הלא-מודע מתקיימת לה הרודנות הפסיכוטית המשתלטת על הנפש, אשר בטוטאליות שלה פורמת את החוט הדק של שפיות, שאחד ממרכיביה הבסיסיים הוא ההבחנה בין מציאות פנימית לזו החיצונית ומתיחת גבול ביניהן. על כן, האמון הבסיסי, היכולת לתקשר עם הסביבה, היכולת להתבונן ולחקור, האפשרות להשתמש בסמלים ובמטאפורות, כולם תלויים בקיומו של מרכיב שנוא, שמפריע ופוגע בהרמוניה ובסדר הטוב. אם כך, נוכל לומר שהלא-מודע מתפקד כמו הילד בבגדי המלך החדשים: הוא יציג פעם ועוד פעם את המלך המעורטל מבגדיו, גם אם לכאורה הוא לבוש במיטב מחלצותיו. אנו מצידנו נעשה הכל על מנת להשתיק אותו, או לפחות להחליש את כוחו, בדרך כלל ללא הצלחה. יחד עם זאת, עלינו להחזיק כל הזמן את ההבנה העמוקה שבלעדיו לא נוכל אפילו להבחין האם המלך הוא ערום באמת או שזאת רק פנטזיה שלנו.
הלא-מודע מחזיק, אם כן, את האספקט החתרני של המחשבה.
האספקט החתרני של החשיבה הוא מטבעו המטיל ספק, הוא החותר תחת הנחות היסוד התרבותיות, האתיות והחברתיות, ובכך הוא גם נתפס כמי שמערער על הסדר הקיים. ישנם קולות פנימיים וחיצוניים אשר גורסים שמרכיבים חתרניים צריך לחסל, מתוך הסכנה שקיומם יפגע באושיות הנפש ובלכידותה. אני טוען טענה הפוכה, שמתקשרת כמובן לאמירתו של הברנש מאוקספורד. לכידותה של הנפש תלויה בקיום הקול המחתרתי שמניף את אצבעו בתנועה מאיימת ומפחידה אבל ממלא את תפקידו בנאמנות, וכן בהבנה שהכרה בקיומו של הקול הזה מאפשרת בניית יחסי אמון בתוך הנפש ובין הנפש לבין סביבתה. יתרה מזאת, המימד הלא מודע בחשיבה יוצר עומק ומורכבות תחושתיים וחשיבתיים שלא היו קיימים ללא נוכחותו.
סלוביי ז'יז'ק אף מרחיק לכת וטוען, שבכל מערכת ישנו אזור המתקיף את המשימה המרכזית, את הנחות היסוד ואת הרעיון המרכזי של אותה מערכת, משהו כמו 'הסנדלר הולך יחף. הכחשתו או השלכתו של אותו איפכא מסתברא על אחרים חיצונים מהווה סכנה למערכת. שימו לב, רוצה לומר, שמערכת זקוקה לקול בתוכה, שמנסה לסתור את עצם קיומה או את ה- Raison d'etre שלה. מה שמהווה סכנה לקיומה של המערכת אינו הקול החתרני הזה, אלא מימוש המשאלה לחסלו או לגרשו.
יחסי הכוח שלנו עם הלא מודע נעים אם כך, בין הידיעה על נחיצותו, מתוך הצורך לשמור על לכידות הנפש, לבין הבהלה מקיומו והמשאלה לחסלו.
הופעתו של נגיף הקורונה עוררה בנו בהלה גדולה. הופעתה של ישות מיקרוסקופית בלתי נראית ששמה אותנו תחת סכנה הציפה אותנו בחרדות מוות. האיזון בין חרדות המוות לבין תשוקת החיים הופר. הפחד הזה הוזן ללא הרף על ידי המערכת שמנהלת את המאבק בקורונה. אי-הוודאות והעדרם של נתונים רבים, יצרו תשתית למופע אימים של מערכת שמניחה, שהדרך היחידה לגרום לעם לציית היא להפחיד אותו ולהזין עוד את חרדת המוות שקיימת ממילא. כשאנו נמצאים באפילה ומוזנים מאי-הוודאות, וכשחרדות המוות מוזנות ומועצמות אנו זמינים לעמדה צייתנית. למעשה אנחנו מוותרים על אותה עמדה פנימית המיוצגת על ידי הלא-מודע ועל ידי האספקטים החתרניים באישיותנו. כך אנחנו מצייתים לקול הסמכות החיצונית, המבטיחה לנו ניצחון במאבקנו נגד הנגיף. הצייתנות מביאה איתה צמצום של הסובייקטיביות לממדים של "נקודה אלמונית שלא להטריד בגופו מלכויות" (אברהם חלפי). זאת למעשה ההתקפה על החשיבה של ביון. צייתנות גוררת בעקבותיה תלותיות, פאסיביות והמנעותיות. כך מצטמצם מרחב החשיבה שלנו ואנו מתקשים לחשוב באופן עצמוני ועצמאי על המצב.
במצב הזה, אם כן, הנפש מפסיקה להיות יישות דמוקרטית, ואיננה פנויה למלא את תפקידה במרחבים הדמוקרטיים, הפנימיים או החיצוניים.
השימוש במינוח "מצב חירום" מהווה סוג של לגיטימציה לצמצום המרחבים המאפשרים לדמוקרטיה להתקיים. מצב החירום הפוליטי משתקף ב"מצב חירום" פנימי. מצב החירום הפנימי מתקיים כאשר הנפש מזהה פוטנציאל טראומתי. או אז הנפש מונעת על ידי מניעים שרדניים, מוותרת על אפשרות הטלת ספק, מוותרת על הביקורת, והופכת להיות שרדנית וצייתנית. אין עמדה אחרת, אין חירות לחשוב, אין אחרים שצריך להתחשב בהם או לקדם אפשרות של שיתוף פעולה עימם מתוך עקרון התלות ההדדית. השרדנות הופכת את הסביבה הפנימית והחיצונית של הנפש לרודנית ולטוטאלית. הדאגה היחידה היא לעצמי, או למה שמוגדר כהרחבה של עצמיותי - המשפחה ואולי השיוך הלאומי.
ב'אחים קרמזוב' של דוסטויבסקי מופיעה פואמה ששמה 'נאום האינקוויזיטור הגדול' . בפואמה מתוארת פגישה בין מנהיג האינקוויזיציה הספרדית לבין ישו, שחזר לארץ, והחל בטליתא קומי, כלומר בהחזרתם של המתים לחיים. האינקוויזיטור טוען בפני ישו, שבכך שנתן למאמינים בחירה חופשית - דן אותם לחיים של ייאוש ואומללות. הוא מציע להפקיד בידי הכנסייה את הכוח ואת הסמכות לבחור, להחליט ולבצע בשם בני האדם, וכך למנוע מהם את הסבל הכרוך בחֵירות.
דוויד פוסטר וואלאס, אחד הסופרים המייצגים דורות צעירים יותר, טוען שאחת הדילמות המרכזיות של דורו היא הבחירה בין חירות לבין ביטחון. לדעתו, החירות לחשוב דורשת קיום של מרחבי מחשבה שיש בהם כניסה לאיזורים לא ידועים שכרוכים באי ודאות, זאת, על מנת לאפשר יצירתיות והטלת ספק. בערעור זה על הקיים ועל הבטוח טמון הסיכון שכרוך בחירות.. צריך לומר שאת המאמר הזה כתב וואלאס אחרי אסון מגדלי התאומים בניו יורק – אירוע טראומתי לכל הדעות.
הדילמה הזאת בין ביטחון (לעיתים אשלייתי) לבין חירות (לעיתים אשלייתית) היא צומת דרכים אישי, פוליטי, חברתי ותרבותי בעידן הקורונה.
הפגיעה בפוטנציאל הדמוקרטי של הנפש יוצרת תשתית להתפתחות של כוחות פוליטיים וחברתיים שאינם מאמינים או אינם רוצים בשלטון דמוקרטי. המציאות החמקמקה והעתיד האפל בהם אנו שוהים מהווים מרחב מצוין להתגבשות והעצמה של הכוחות האנטי-דמוקרטיים .
כשהלכתי כמנהגי ביום שישי לשוק הכרמל, עצרו אותי שני שומרים ומדדו את חום גופי. ברור לכולם שזהו מעשה איוולת שלא יעזור במאומה במניעת הדבקות. זהו ריטואל ריק מתוכן שמסמל יותר מכל את הפנטזיה על שליטה מרכזית באזרחים. ריטואל זה מזכיר לי, יותר מכל, את הריטואל שבשאלת הבודקת הביטחונית בנתב"ג:
"ארזת לבד"?
