פרויקה משכונת נווה שאנן
גבי בונויט | 23/10/2021 | הרשמו כמנויים
האווירה במגרש הכדורסל בשכונת נווה שאנן בחיפה היתה חגיגית. ספסלים חתכו את המגרש לאורכו שורות-שורות. על הבמה המאולתרת ניצב שולחן ארוך מצופה במפת לבד ירוקה. בשני צידי הבמה הזדקפו דגלי ישראל ואילו במרכזה התנוססו דגלי ההסתדרות וקופת חולים – כאילו להבליט מה חשוב ומה חשוב יותר. לאורך השולחן ישבו בכירי ההסתדרות בחיפה, ובמרכז ישב שר הבריאות, לבוש חולצה לבנה עם כפתור פתוח.
אחד-אחד עלו על הבמה זוכי פרס העובד המצטיין של קופת חולים, לחצו את ידו של השר ואת ידיהם של העסקנים, וקיבלו את תעודת העובד המצטיין שתתנוסס מעתה על הקיר האפור במשרדם האפור שבקופת חולים.
כשפרויקה עלה לבמה הוא לא שכח משפט שאביו היה חוזר ואומר בכל פעם שחזר מאוכזב וכועס מיום ההורים בבית הספר.
״יצמחו לי שערות על כף היד לפני שאתה תצליח בלימודים״. הוא לא שכח את תחושת העלבון וההשפלה שחש כל אימת שאביו היה אומר את המשפט הזה.
לימים, כשסיים את בית הספר לרפואה והפך להיות רופא משפחה, לא הזמין את אביו לטכס הסיום. כעסו על אביו היה חזק יותר מכל רגש אחר שליווה את הפיכתו לרופא .
הוא ירד מהבמה וראה אותו במרכז השורה השלישית, קורן מאושר וגאווה. הוא ניגש אליו, רצה לומר לו משהו על השערות בכף היד, אבל שום צליל לא בקע מפיו. הוא חש שחיוכו מתעוות, וחשב שאם היה מתבונן במראה לא היה יכול להחליט אם מחייך הוא או בוכה.
הוא נזכר ביום הראשון בכתה א', כשהגיע לבוש בחולצה רוסית רכוסה עד הכפתור האחרון. אימו נפרדה ממנו ליד שער בית הספר הקרוי על שם יוסף טרומפלדור. בית הספר ייצג יותר מכול את דמותו של היהודי החדש ובלוריתו המתנפנפת. זה שאוחז ביד אחת רובה וביד השנייה מגל ומוחק את ההוא החיוור והכפוף שהלך כצאן מובל לטבח .
כולם נכנסו לכיתה, חלקם הגדול בוכה לאחר שנפרדו מהוריהם. הוא לא הבין מדוע הם בוכים. אפילו מצא עצמו אומר לעצמו: ״אני כמו טרומפלדור, לא בוכה.״
המורה רשמה על הלוח: ״שלום כתה א'״ ובקשה מהילדים להעתיק למחברת הגזורה לשניים, מטעמי הצנע, את המשפט. כשהאחרים סיימו, הוא לא סיים ועדיין היה עסוק באות ש׳ שמלאה את כל העמוד ולא הותירה מקום לשום אות אחרת. וכך, שנה אחר שנה, נשאר עם אותיות בודדות שאף פעם לא התכנסו למילה או למשפט בעל משמעות.
כשהיה חוזר מבית הספר לדירת השיכון שנבנה לכל אותם אודים מוצלים מאש, נכנס לדירה האפלולית שתריסיה מוגפים כדי להגן על בני הבית מהשמש הלבנטינית.
איש לא היה בבית. אביו עבד כפקיד בדואר ואימו ניקתה בתים של עשירים. הבית היה שקט בעילפון של שעות צהריים. הוא התיישב על הכורסא, אותה עטפו הוריו בשמיכת פיקה כחולה ״כדי שהכיסוי לא יתלכלך״. כשאימו הגיעה הביתה היה כבר ספון בחדרו, שם דמיין שהוא רפי לוי, החלוץ המרכזי של נבחרת ישראל כשהאצטדיון ברמת גן מלא באוהדים מריעים. היא הבינה מיד שבנה ישב על הספה, בעיקר משום ששמיכת הפיקה היתה מקומטת ושמוטה בחלקה על הרצפה ונזפה בו: ״אינני המנקה הפרטית שלך״ תוך כדי שהיא מסדרת ומיישרת את השמיכה.
כשחזרו מיום הורים היה מסתגר בחדר, אולי חשב שכך ימנע ממנו המבט המאשים של הוריו על עצלותו. תחושת העלבון שחשו געתה בהם לאחר שהמורה הציע להעביר אותו לבית ספר מקצועי, שם ילמד מקצוע שאין בו צורך בחשיבה. כך יוכל להציל את חייו.
היו רגעים בודדים של גאווה. כשאורחים באו לבקר ואביו ביקש ממנו לחבר שני מספרים בעלי שלוש ספרות. לעיתים ענה את התשובה הנכונה, ולעיתים המציא, במיוחד אחרי שהבין שלאורחים אין שמץ של מושג אם התשובה נכונה או לא.
והוא, מאז ינקותו הסתובב בעולם שכולו היה צלילים. כשראה פרח יפה – מה ששמע היה צלילים וקולות מוזיקליים. כשהלך לישון היה ממציא צלילי נעימות נוגות וכך נרדם. כשכעס, כל מה שהרגיש היה קרשצ'נדו של צלילים. כשלאחר כבוד, התקבל על מלגה לקונסרבטוריון של דודתו של מי שלימים היה נשיא המדינה, לא הבין מדוע עליו ללמוד תווים כדי לנגן בכינור – הוא שידע לתרגם כל צליל ששמע לנגינת כינור. כשראה תווים ראה מיד מול עיניו את ״שלום כתה א'״ ונאטם והתנתק. לאחר שנה בקונסרבטוריון נזרק משום שלא התאמן בבית.
שנים רבות לאחר מכן רכש לעצמו כינור בחנות שהיתה ליד ביתו של המהר"ל מפראג. הוא הלך לכנרת מהתזמורת הפילהרמונית, השמיע לה את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון והיא החלה לבכות. כאילו בכתה על כל אותן שנים שהלכו לאיבוד למי שהיה יכול להיות כנר מכובד בכל תזמורת בעולם.
בשעתו שמע על נער בדואי אילם ומוזר משבט מזיינה בסיני, שיצר קשר עם דולפינה, ובכל פעם שקרא לה הופיעה כאילו חיכתה לקריאתו. הוא נסע לראות את הפלא, וכששמע את קולות הקרקור והקרקוש של הנער לכיוון הדולפינה וכשראה את הזדקרותה המיידית מעל פני המים, לא יכול היה להתאפק, הוציא את חליל הרועים שתמיד היה מונח באמתחתו וניגן. הדולפינה אמנם נשארה מתחת למים, אבל הנער עצם את עיניו וליווה את המנגינה בקולות קריאתו אליה, ועמד דום כאילו היה זה ההמנון של המדינה בה יש רק שני נתינים: הוא והדולפינה.
כשהוריו גילו שכל מחברותיו ריקות ממילים ורק האות ש' ממלאה חלק מהעמודים, שוב שמע מהוריו את אותה אכזבה ממנו וכעס על עצלותו. אימו היתה אומרת: ״סחבתי אותך כל הדרך כשנמלטנו מהנאצים וכשחצינו את האלפים. ומה קיבלתי? ילד שכנראה יהפוך להיות פועל נמל״.
מבוגרים תמיד היו בעיניו אנשים עצבניים עם מספר על היד.
כשאביו שכב על ערש דווי, הוא התבונן בו במבט של עצב עמוק ואהבה ואמר: ״טעיתי״, נדם ומת.
כשהתבגר והיה לנער, וכל קצה שד של אישה הסעיר את נפשו, ובחלומותיו נסער אפילו מצילה של אישה שהיה מוטל על הארץ, פנה אל אביו ושאל אותו:
״ מה עושים״?
אביו שלף מתוך ערמה של ספרים את הספר ״תינוק בא לעולם״, לקח אפון בודד, שתל אותו באדמה ואמר ״כשהאפון יגדל לצמח תבין״. הוא לא הבין. מה שכן הבין היה שעליו לחכות עד שיגדל האפון ואז תהיה לו רשות למשש שד של אישה.
לימים כשהיה בדרכו למלחמה האיומה מכל, פגש חיילת שאותה הכיר באופן שטחי ושאל אותה אם תהיה מוכנה לשכב איתו כי ״מהמלחמה הארורה הזאת חוזרים רק בארון מתים״. היא לקחה אתו לקיטון של הגנרל ושכבה איתו בסערה גדולה. לפני שנפרדו אמר לה: ״שתלתי אצלך אפון. אם לא אחזור מהמלחמה הזאת יצמח לך בבטן שיח אפונים נושא פרי״. לפתע הבין את טבעו של סיפור האפון שממית עצמו לטובת השתיל שיצמח ממנו, אולי כמו חייל שנשכב על הגדר כדי ששאר החיילים יוכלו לעבור אותה.
כשנמלט מהמלחמה שרוט כפי ששרוטים כשחוזרים מהגיהינום, בכל פעם ששמע דלת נטרקת היה נכנס אל מתחת לשולחן..מאורעות המלחמה התלכדו עם שואת הוריו לכדי תמהיל של אימה ומוות ממנה לא נרפא עד עצם היום הזה. הוא החליט לחזור להציל את חבריו שנשארו שם. הוא חשב, בינו לבינו, שאת הוריו לא הציל, אולי לפחות יוכל להציל את חבריו.
לימים, כשפשט בפעם האחרונה את החלוק הרופא הלבן ואמר בקול רועם: ״מעכשיו אני מפסיק להיות רופא״, נזכר איך המנהל זרק אותו מבית הספר למרות תחנוניו של אביו. הוא נסע אל אביו וסיפר לו על החלטתו. הוא רצה לומר לו שהוא הבין שהסיבה המרכזית בשלה הוא למד רפואה היא לא כי מעניין אותו להיות רופא, אלא משום שהוא רצה לראות את השערות צומחות על כף ידו של אביו.
אביו הביט בו בחיוך שהיה בו שמץ של סדיזם ואמר: ״עכשיו תוכל להיות שחקן בתיאטרון או אולי כנר בתזמורת הפילהרמונית״.
