אמהות
גבי בונויט | 21/9/2021 | הרשמו כמנויים
ספרה של הילה בלום, 'איך לאהוב את בתך'*, עוסק במערכת היחסים האינטימית והקרובה בין אם לבתה. זאת מערכת יחסים צמודה ונראה שהקרבה שמתקיימת בין שתיהן איננה משאירה מקום להיכנס כסובייקט שלישי ונוסף.
לפתע נעלמת הבת ורק לאחר שנים מגלה האם את מקומה. הספר אינו פותר את התעלומה מדוע הייתה הבת חייבת להתחיל את חייה שלה ואת בניית ביתה שלה תוך ניתוק מוחלט של מגע מאמה. הספר אינו מציע פתרון תודעתי של הסופרת, שיפזר את הערפל הסמיך מעל החלטתה של הבת.
לאחר מלחמת העולם השנייה משנה הפסיכואנליזה את פניה. התאוריה שהעמידה את הגבר כגולת הכותרת של ההתפתחות האנושית וכמי שמחזיק בבלעדיות על כינון ערכי המוסר והאתיקה התרבותיים, מוזזת הצידה. במקומה עולה דמות האם, שמחזיקה על כתפיה את האתיקה הבסיסית הקשורה ל'אחרות', להכלה, ובאופן בסיסי להתפתחות האנושית.
האם האידאלית מתוארת כמי שמחזיקה את האינסופיות האנושית וכמי שאמורה לוותר על הסובייקטיביות שלה ולהפוך לפונקציה המשרתת את צרכי התינוק המורכבים.
ספרה של ענת פלגי הקר 'מאי-מהות לאימהות'*, דן במעבר של האם מדמות נוכחת נעדרת לדמות בשר ודם, עם תשוקות ופחדים משל עצמה שנוכחים באימהותה המהלך הזה איננו פשוט, במיוחד בישראל, שבה נשלחים הילדים למציאות צבאית, שלוואי שהיו מספיק אימהות שהיו עומדות בפרץ ומונעות מילדיהן ללכת למחוזות אלה, הרוויים באלימות וטראומה.
במקביל למרכזיות ההולכת וגדלה של האם בתהליך התפתחותו של התינוק, הופך הגבר, או הפונקציה הגברית בתיאוריה הפסיכואנליטית, לשולי עד מיותר. התפקיד המרכזי של הגבר על פי ויניקוט הוא לדאוג לבקבוק חלב לתינוק.
ברור שהפסיכואנליזה פועלת בתוך מרחב תרבותי. גם במרחב החברתי, המשפחתי והרגשי הפכו המשפחות החד הוריות, הזהויות המורכבות ועידן של טכנולוגיית ההפריה את הגבר למיותר כמעט לחלוטין. נוצר מצע רגשי וחברתי שדוחק חלק מהתפקידים המסורתיים של הגבר לקרן זווית.
אני מוצא יותר ויותר גברים צעירים שהתשוקה המינית שלהם נמצאת בנסיגה מתמדת. הם אינם מזדהים עם החוויה, אפשר הבסיסית בגבריות, שקשורה בצורך הפרימיטיבי והראשוני לחדור אל תוך המרחב הנשי על מנת לאפשר הפרייה. האמביוולנטיות הפכה להיות כמעט ערכית. המקומות שבהם פועלת הנפש באופן בינארי נעלמו כמעט לחלוטין.
אני ער לקונטרוברסיה שיכולים דבריי לעורר. מי אמר שהשלישי איננו יכול להיות גם שלישית? החיפוש אחר התפיסה הבינארית שאיננה מחזיקה בתוכה את המורכבות ואת המורכבות האינסופית וודאי מעורר התנגדות.
אינני מציע לסגת לתקופתם של ג'ון ויין או קלינט איסטווד, אינני מתגעגע לתקופה שבה הגבר דהר אל תוך העיירה המאובקת על מנת להשליט שם סדר. כמובן שאינני מתגעגע לחוויית אדנותו של הגבר במרחב המשפחתי חברתי, ובוודאי שהחוויה שבה גבר כופה את עמדתו ואת יצריו על האשה זרה לי עד קבס. אולם היעדר הבינאריות הפוסט מודרניסטי והדגש על הרצף, מאפשר לטשטש הכל, לא להתחייב, להתקשות לבחור מבין אפשרויות, ואולי בהמשך להיות נאמן לרעיון או לסובייקטים אחרים.
אולי הרחקנו לכת ושפכנו את הגבר ביחד עם מי האמבט?
ואולי העדר ההבנה של האם בספר של הילה בלום, מדוע נאלצה בתה לברוח גם הוא ב"רוח הזמן"? האמהות הטובה דיה הופכת להיות אימהות שאסור לה להחמיץ כלום ועל כן היא נאלצת להיות שומרת ללא הפסקה. האימהות הצמודה שאיננה מאפשרת לילד, ובעיקר לילדה, את הבחירה להיות לבד ולבנות את חייה הרגשיים והחברתיים לצידה של האם מאלצת את הילד.ה להשתמש באמצעים קיצוניים על מנת לבנות את המרחב שלה שאליו אין האם יכולה להיכנס (היכולת להיות לבד בנוכחותו של האחר- ויניקוט). הבדידות והלבדיות כחוויה מתערבבים זה עם זה, עד שקשה לעיתים להבחין בין שניהם. כיוון שלדידה של הבת אין לה אפשרות להיות לבד, היא חייבת לנתק כל מגע עם אמה ולהעלם. רק ככה - בבחירת חיים מחתרתיים היא תוכל לכונן את עצמה ואת משפחתה.
לעניות דעתי, בתוך כך, הסובייקט\ית מפתחים חשדנות כלפי כל מי שמנסה להתקרב אליהם מתוך גבולותיהם/ן הרופפים ומתוך החוויה שחדר נפשם איננו סגור עם דלת. כל אחד יכול הכנס פנימה אפילו מבלי שנכנה אותו סוס טרויאני.
זאת הזמנה לדיון סביב השאלה האם לא הרחקנו לכת ביחס לתפיסתנו את האמהות עד למקום שבו נמנע מהילד\ה להתפתח מתוך עצמיותו האוטונומית כשאין בסביבתה עיניים בולשות וחודרות.
כמובן שאני ער לנקודת המבט שלי ההטרו סקסואלית גברית שבוודאי מעוורת אותי לנקודות מבט נוספות.
*איך לאהוב את בתך- הילה בלום, כנרת זמורה 2021
