"על השחיקה"
הצצה לפסיפס אנושי דומם בחדר טיפולים גלילי
דן סולומון
כל פרטי הדמויות המוזכרות בטקסט טושטשו ועורבבו למען שמירה על פרטיות
I.
יעל, אישה צעירה, שמה לב שבזמן האחרון היא מתרחקת מחברתה הטובה. היא ממעטת לשתף אותה בחייה האישיים, ואף מתחמקת כשזו מנסה ליצור עמה קשר. "מה עובר עלי"? היא שואלת בטיפול שלה, "אני אוהבת אותה, אבל לא מסוגלת לדבר איתה". בהדרגה, הרתיעה שלה מתבהרת. אותה חברה, שגרה במרכז הארץ, מודאגת אמנם מהמצב בישראל ומתמודדת גם היא עם איום ירי הטילים, אך בפועל חייה מתנהלים כשגרם. היא נרשמה להכשרה מקצועית חדשה, יוצאת לשחות בבקרים ולבלות בערבים. יעל עוד זוכרת שעד לא מזמן גם היא חיה כך את חייה במלואם, ואפילו עשתה זאת על רקע נוף גלילי פסטורלי. ואולם, זה כבר מספר חודשים שהיא מתקשה לדמיין את עתידה או לקדם את חייה. זה אפילו לא האזעקות היומיומיות בסביבתה, אלא הערעור של משהו בסיסי יותר ביציבות היומיום, היעדר היכולת לדמיין שיום המחר יתקיים כסדרו ללא שיבוש ניכר. כתוצאה מכך, יעל מסירה אחריות בעבודה, שכן מאז שבוטל הגן של בנה היא לא עומדת במחויבויותיה, והיא לא תעז להתרחק עכשיו ממשפחתה ולנסוע לכנס המקצועי ההוא בחו"ל. היא גם לא התאמנה מאז שנאסר להגיע לחופי הים, וגופה דואב. יעל לא מרגישה בנוח עם הרגשות שמתעוררים בה מול חברתה - היא אף פעם לא הייתה מהטיפוס הקנאי - אבל כשחייה מוקפאים, ובעוד בנה שואל אם הסבתא מגבעתיים הפסיקה לאהוב אותו כי היא כבר לא מגיעה לבקר אותו יותר, זה בלתי נסבל להקשיב לחברתה כואבת את המצב בעודה יושבת בבית קפה הומה. יעל ערה לכך שהכאב שלהן אמנם דומה במידה רבה, אבל הוא גם כל-כך שונה באופן עמוק, כך שלתפוס מרחק זה הדבר היחידי שהיא מצליחה לעשות.
II.
גם ניר מספר בטיפול שלאחרונה קורה לו משהו לא אופייני. כמי שנהג "לחיות את הרגע" ולנכוח בהווה, הוא מופתע מהעיסוק הטורדני שלו בשאלות הנוגעות לעתידו. הוא אמנם אוהב את חייו ואת הקהילה שבנה לעצמו בישוב קטן בגליל, אחרי שנים של נדודים, אבל תקוע באופן מעגלי בשאלה האם עליו לעזוב ולהמשיך הלאה. ניר יודע שאינו מעוניין בכך, אבל לא מסוגל להפסיק לחשוב על כך. כמו כדי להוכיח שאין לו ברירה אלא להתיש עצמו בשאלה זו, זה כבר כמה פגישות ששוב ושוב הוא מונה בפירוט את השינויים המציאותיים שבסביבתו. רוב החברות של בתו מהכיתה פונו מבתיהן בישובים הסמוכים וכבר יותר משנה לא נמצאות באזור; בנו לומד עם מורה מחליפה, שכן מורתו הוותיקה והאהובה חוששת לקחת אחריות על ילדים כשיש אזעקות יומיומיות בבית-הספר; שלושה משכניו הקרובים עזבו לאחרונה את הארץ; ונסגרה המאפייה האזורית שהיוותה נקודת מפגש עם חבריו. בחודשי המלחמה הראשונים ניר שאב נחמה מהקהילה שלו, אך כעת הוא קולט שייתכן שהוא נאחז במשהו שבעצם כבר לא ממש קיים, או לכל הפחות שינה דרסטית את צורתו. האם עליו להתעורר ולהגיב למציאות המשתנה, או שמא להמתין ולהמשיך לעצב מחדש את תחושת השייכות שלו? אין לו מושג איך למצוא בהירות בשאלה מעיקה זו.
***
עד היום חייהם של יעל וניר לא טולטלו בצורה דרמטית בשל המלחמה עם חיזבאללה. יישובי מגוריהם לא פונו, קרוביהם בריאים ושלמים, פרנסתם לא נפגעה, והם לא גויסו למילואים. הם לא סובלים מחרדה אקוטית, פוסט-טראומה או אובדנים מורכבים, ואינם מבטאים מצוקה אובדנית. סביר להניח שאם הם לא היו מצויים בעיצומו של טיפול פסיכולוגי, הם לא היו ממהרים לפנות כעת להתחיל אחד. יחד עם זאת, שניהם קורבנות מובהקים של "שגרת המלחמה"; מציאות שגבתה מהם שורת אובדנים קטנים, כאלו שלא מגיעים לחדשות ולא נכנסים לסטטיסטיקות או למדדים של בריאות הציבור. אם נדמה את פגעי המלחמה האקוטיים בגוף, בנפש וברכוש לפצעים מדממים, ניתן לומר שיעל וניר סובלים מחבלות יבשות.
ואכן, לצד ריבוי האובדנים הטראגיים שהלכו ונערמו ככל שהמלחמה התארכה, הכרוניות שבה הוסיפה גם "שיבוש רך", טפטופי רעל שקטים וחבויים יותר. אנשים רבים החלו לחוש בחורבן השקט, ההרס העדין, שבמלחמה בלתי נגמרת. הייאוש מגביר אחיזתו בהם בעצלתיים, והכאב השקוף מוביל לנסיגתם ההדרגתית הן מחייהם הרגשיים והן מהמציאות החיצונית. כך, נוסף לאותם מצבי קצה ששוטפים את מרפאות בריאות הנפש בשנה האחרונה, חדרי הטיפול מתמלאים יומיום גם באווירת נכאים שקטה של אנשים שפופים עם עיניים טרוטות, שכוחם דועך ואוזל. לא דיכאון קליני, אלא סתם סהרוריות, קמילה הדרגתית ולא דרמתית, לעתים קרובות חבויה ופנימית יותר מאשר כזו הניתנת לאיתור ברמה התפקודית כלפי חוץ. אזרחים עייפים ומבולבלים מכדי להרגיש. אנשים הסובלים מקונפליקטים סמויים-מהעין, המכלים אט-אט את משאביהם.
III.
שבועות רבים חלפו מאז שראיתי את גלית, אישה מבוגרת בעלת גישה אופטימית ותשוקה לחיים, מחייכת בפעם האחרונה. היא מעורבת במסירות בתפקידי מפתח בתחום החינוך בישוב מגוריה, ומזה חודשיים ששנתה נודדת בשל "משוואה ללא פתרון" שהיא נדרשת לה: גן הילדים בישוב פתוח שעות בודדות בלבד, בשל מחסור במיגון שמצריך לקיים רוטציה בין הילדים. היא הכתובת לאינספור התלונות של ההורים המתוסכלים, וחרף מאמציה העילאיים לתת להם מענה אפקטיבי, שום דבר לא מתקדם. המדינה מסרבת לספק ממ"ד נוסף, המועצה המקומית כבר מימנה את כל שביכולתה לספק, והישוב לא יכול לעמוד במימון משום שההורים הפסיקו לשלם על שירותי החינוך שהם כבר לא מקבלים. בלילות, חלומותיה מלאים תחושת אשמה ודימויים ברורים של קירות שלא ניתן לעבור. בפגישה האחרונה גלית שיתפה ברעיון חדש שצץ במוחה, שהיא תוהה האם הוא "הברקה יצירתית שוחרת חיים" או שמא "שגעון מוחלט וויתור על עצמי" – היא תשלם עבור מיגון מכספה הפרטי! נכון, זה סכום גבוה מאד, ולא, היא לא חושבת שזה הגיוני או נגזר מתפקידה, אבל כך לפחות אולי הבעיה תיפתר והיא תוכל סופסוף לשוב לישון בלילות?
***
כשעברתי לצפון לפני קצת יותר מחמש שנים, לא יכולתי לשער שיבוא היום ואתגורר במידה רבה בשטח צבאי; שהיישוב היפה והנאיבי שאני חי בו ייעטף יומיום בצלילים, קולות וריחות של מלחמה. ואולם, משהגיע היום הבלתי-ניתן-לדמיון הזה, במשך חודשים ארוכים ראיתי כיצד אני והסובבים אותי נשאבים יותר ויותר למציאות של מלחמה מנורמלת. המציאות הפכה אמנם מפחידה, מסוכנת והזויה מיום ליום, אך לצידה גברה גם הציפייה (שלנו מעצמנו ושל המדינה מאיתנו) להתנהל כרגיל. ראיתי כיצד המאבק לקיים שגרת חיים בתוך מציאות לא-נורמלית בעליל, מחליש את המערכות שלי ושל קרוביי. כבר יותר משנה, וביתר שאת מאז פרצה מלחמה עצימה יותר בספטמבר, אנו מצויים בשחיקה הדרגתית ובצמצום הולך וגובר של מרחב המחייה – מבפנים ומבחוץ. לכודים במשימה בלתי אפשרית לעבוד בלי לשמוט את המשפחה, ולהיפך. ונתונים לעומס נפשי וקוגניטיבי הכרוך בצורך לקבל יומיום החלטות קשות בתנאי סיכון וחוסר ודאות. תחושת ההפקרה, הפקעת השליטה על החיים, והניסיון העיקש "להחזיק את זה" לאורך זמן רב כל-כך, מייצרים תמהיל ייחודי של מעמסה נפשית. המערכת הפנימית מוצפת, וההצפה המתמשכת גובה מחיר. הפסקת האש הלא-ברורה שנחתמה לאחרונה הוסיפה שקט יקר ערך ליומיום, אבל לפחות מהתרשמותי עד כה, נדמה שבחוץ אמנם שקט, אבל בפנים הרעש הלבן ממשיך בשלו.
את דרכי למרפאה הציבורית שבה אני עובד אני עושה כבר תקופה ארוכה בדרך עקיפה, החוצה מספר יישובים, ולא דרך הכביש הראשי שנחשב לשטח פתוח שכיפת ברזל אינה מיירטת. לאחרונה, בדרכי חזרה הביתה בכביש הפתלתל, הבחנתי בצד הכביש בפגר של חזיר בר. גם יום קודם לכן הוא היה שם. גם ביום שקדם לכך. שוכב בדיוק באותו מנח, על צד גופו. אמנם לא מדובר במחזה חריג כשגרים בגליל, אבל כשחלפתי הפעם על פני אותו יצור ענקי, חסר רוח חיים ונטול הבעה, התחלחלתי מעצם ההכרה בכך שלמעשה כבר שלושה ימים ששריריו קפואים כך שארבע רגליו תקועות בזווית ישרה ומתוחה מדי. לא היה שום רפיון במוות שלו. הבחנתי בתחושה הלא-נוחה שעורר בי הפער בין הידיעה שהמערכות הפנימיות שלו הרפו והפסיקו לעבוד, למנח הקפוץ שבו הוא היה מוטל. "זה בסדר שהוא מת", חשבתי לעצמי, "אבל למה הוא היה צריך למות בצורה גרפית כל-כך"? ולמה לעזאזל אף אחד לא פינה אותו כבר שלושה ימים?
IV.
מאירה, מדקרת מנוסה ואחראית, מבועתת מהמצב הביטחוני אך לא מאפשרת לפחדיה לנהל אותה. באופן מעורר הערכה, היא מצליחה להתמיד בשגרת יומה. "זה או לצחוק או לבכות", היא אומרת כשהיא מתבוננת ב"משולש ההחזקה הלא-אפשרי" שהיא מנהלת מזה חודשים: הדאגה למטופלים שלה, תשומת הלב לילדיה המעורערים, והניסיון להחזיק את עצמה על שלל דאגותיה. "הבעיה היא שלצחוק אני מזמן לא יכולה, כי זה מערב יותר מדי שרירים בגוף ואין לי את הכוחות הפיסיים לזה, ולבכות אין סיכוי כי אני כל-כך יבשה שאין לדמעות מאיפה להיווצר". אז מה נותר לה? היא תוהה, וצוללת לשתיקה ארוכה במבט חלול.
V.
יוסף, גבר דרוזי, מתייסר מספר שבועות בשאלה האם לוותר השנה על מסיק הזיתים בכרם הפתוח ונטול המיגון. לפי החישוב שלו, ב-2,000 ש"ח יוכל לרכוש את מכסת שמן הזית השנתית שמשפחתו צורכת. הוא יכול לעמוד בזה מבחינה כלכלית, אבל ברור לו שאלו לא השיקולים הכספיים שהופכים את קיבתו, והרי ככל שקרב מועד המסיק גוברים כאבי הבטן המשתקים והלא מוסברים שלו. הלא איך מחשבים את הבגידה במסורת המשפחתית שלא פספסה מעולם ולו מסיק אחד? וכיצד נכון יותר למלא את תפקידו האחראי כגבר בבית – להמשיך בכל מחיר במלאכת המסיק, או שמא לגונן על המשפחה ולא לסכן אותם לשווא?
***
בהמשך הנסיעה, אחרי המפגש עם פגר חזיר-הבר, עלה בדעתי הספר "מוות במשפחה" - הראשון בסדרה האוטוביוגרפית "המאבק שלי" - מאת הסופר הנורווגי הפרובוקטיבי קרל אובה קנאוסגורד. הספר, העוסק במות אביו של הסופר, נפתח בתמיהה באשר לפער שבין הנוכחות האדירה של המוות בחיים, בעיתונות, בחדשות ובכתיבה הבדיונית, לקושי האנושי לפגוש את המוות עצמו.
"עבור הלב החיים פשוטים: הוא הולם כל עוד הוא יכול. לבסוף הוא עוצר..... אנחנו מוקפים תמיד בחפצי העולם המת ובתופעותיו, אף על פי כן מעטים הדברים המעוררים אי נעימות גדולה יותר מהצפייה באדם הכלוא בו, על כל פנים אם לשפוט לפי המאמצים שאנחנו עושים כדי להרחיק את גופות המתים מטווח הראיה.....אנחנו יודעים שזה ככה, אבל לא רוצים לראות זאת. מכאן מעשה ההדחקה הקולקטיבי שהביטוי לו הוא הרחקתם של המתים.... לעומת זאת, קשה לומר מה בדיוק מודחק. לא ייתכן שזה המוות עצמו, הרי נוכחותו בחברה האנושית גדולה מכדי לאפשר זאת... אם המוות כתופעה אינו מבהיל אותנו, מה פשר האי נעימות הזו כלפי גופות המתים? ישנן שתי אפשרויות: או שישנם שני סוגי מוות, או שקיים ניגוד בין האופן שבו אנחנו מתארים את המוות לבין המוות כפי שהוא מתרחש באמת. אך בסופו של דבר התוצאה זהה: הפרט המהותי בהקשר זה הוא שהאופן שבו אנחנו מתארים את המוות מושרש עמוק כל-כך בתודעה, שלא רק שאנחנו מזדעזעים כשאנחנו רואים שהמציאות חורגת ממנו, אלא אף מנסים להסתיר זאת בכל האמצעים... האופן שבו אנחנו מדחיקים את המתים מעולם לא עמד לדיון, אלא תמיד היה משהו שאנחנו עושים מתוך כורח שאיש אינו יכול להסביר, אבל הכל מכירים: אם אבא שלך מת על המדשאה ביום ראשון סחוף רוחות בסתיו, תישא אותו משם בזרועותיך בתנאי שתוכל, ואם לא תוכל לפחות תכסה אותו בשמיכה" (עמודים 7-9 בתרגום לעברית של דנה כספי, ההדגשות שלי).
- פרסומת -
קנאוסגורד, אם כן, מתבונן במתח בין האופן שבו אנו מתארים מוות של גוף חי, למוות כפי שהוא מתרחש באמת. לדידו, ניתן בחופשיות יחסית לדמיין את המוות ולהרהר בו כרעיון, אבל המפגש הממשי איתו בהכרח שונה מהמדומיין, והינו כה קשה לעיכול עד שאנחנו חייבים להיפטר ממנו.
VI.
רועי, משתתף בקבוצה טיפולית, שיתף בכך שכבר כמה חודשים שאין לו חשק מיני. לפחות ארבעה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה שקיים יחסי מין עם אשתו. במידה לא מבוטלת של אפטיות הוא מספר שלמען האמת, אם היא לא הייתה מציינת זאת באוזניו, סביר שהוא בכלל לא היה מבחין בכך בעצמו. השבוע, התרגש לספר, חווה בשעת לילה עוררות מינית נדירה שהזכירה לו את החיות שהייתה לו פעם. ואולם, המשיך לשתף, בעת שחתר לאינטימיות עם אשתו והתכוון לנשקה, כמו קלט לראשונה ששלושת ילדיהם המפוחדים חזרו לישון איתם בחדר. האם יצליח למצוא את הכוחות להוציא את אשתו מחדר השינה להרפתקה מינית בחלל אחר, כשגם ככה החיבור למיניות דורש כל-כך הרבה מאמץ בתקופה שבה הכל מכווץ ומוחזק? "הכי קל לוותר", אמר כשסיפר שלבסוף בחר לסובב את גבו לאשתו ולחבק במקומה את הכרית. "לפחות אתה ישן עם אשתך", הגיב לו במבט מושפל אמיר, בחור ערבי צעיר המשתתף בקבוצה, שכבר לפני כמה חודשים אשתו עברה לישון עם הילדים בממ"ד והוא ישן לבדו בחדר השינה. "וואי-וואי", נשמע הדהוד של אחר בחלל החדר, "איזה באסה".
VII.
זה כמה שבועות שדורית, מנהלת בחברה גדולה, מבטאת מצוקה הקשורה בפגיעה בתפוקה של המחלקה שלה על רקע העובדה שכמה עובדים שלה נעדרו ימים רבים. מעבר ללחץ והעומס המצטבר, היא ביטאה חשדנות כלפי העובדים "שדפקו אותה". "ממתי שפעת מעלימה אנשים לשבועיים-שלושה?", שאלה בהתרסה, "אין דברים כאלה.. שפעת זה 3 ימים במיטה וחוזרים לעניינים". "ואיך זה שלכולם פתאום נתפס הגב"? לפגישה הבאה דורית הגיעה מבוישת ואשמה על כך שפקפקה באמינות עובדיה. היא סיפרה שהבינה זאת כשגם בן-זוגה חלה בשפעת שהסתבכה. כבר שבוע שהוא לא מתפקד, בשל מה שרופאת המשפחה שלו מכנה "מחלות של מלחמת ההתשה". "אם לא אגיע בשבוע הבא", דורית סיימה את הפגישה בקריצה, "דע לך שכנראה הגיע תורי".
***
נסיעתי הביתה המשיכה ואיתה גם רצף האסוציאציות. אחרי הספר, נזכרתי גם בסרט "זד ושני אפסים" של הבמאי הצבעוני פיטר גרינוואי. הסרט, הנחשב ליצירה קולנועית מרהיבה, עוקב אחר תאומים, זואולוגים במקצועם, שנשותיהם נהרגות בתאונת דרכים ביזארית, לאחר שרכבן מתנגש בברבור. אחרי התאונה, שני האחים מפתחים אובססיה הולכת וגוברת לאסתטיקה של תהליך הריקבון של בעלי חיים, ומנהלים רומן עם האישה שנהגה ברכב, ואיבדה כך את רגלה. התצפיות והמחקרים שלהם על גופות של חיות, על הנהגת הפיסחת ולבסוף גם עליהם עצמם, הופכים גרפיים וקיצוניים יותר ככל שהעלילה מתפתחת. התאומים צופים בחומרים קשים ביותר של תהליכי הפירוק הביולוגיים של מוות וניוון, אולם אנו מסוגלים לצפות בהם עושים זאת הודות לפילטר של צילום מהפנט, קומפוזיציות אמנותיות המדגישות סימטריה, ומוזיקה שמחה וקופצנית.
VIII.
חני הגיעה לפגישה יום אחרי הלוויה של אמה. היא סיפרה על המטען הרגשי שבפרידה הכאובה. הצער והאבל עוד כה ראשוניים, וחני לוקחת את הזמן, משתהה בדבריה, נותנת אט-אט מקום לזיכרונות לעלות, לחוויה להתנסח, ולדמעות לזלוג. ההתכנסות שלה בחוויית האובדן עוצמתית, כך שהיא לא מבחינה תחילה בתותחים הרועמים שבחוץ. ואולם, בפעם השביעית או השמינית שבה רועד חדר הטיפול מהדף הפגזים של הארטילריה הצה"לית, ההוויה המהרהרת שלה נקטעת בבוטות. חני מוחה דמעותיה ואומרת שאולי עדיף לדבר היום על משהו אחר, לדחות את ההתאבלות על האם ליום שקט ומאפשר יותר.
IX.
מתן, פסיכולוג צעיר, יוצא כבר שבועיים מאוכזב מפגישות הדרכה. הוא מתמודד עם שלל אתגרים שרצה להתייעץ לגביהם, אך פעמיים רצופות יצא שבשעת ההדרכה שלו נשמעו שלוש אזעקות, שקיצרו למעשה את ההדרכה בערך לחצי מהזמן, והותירו אותו ללא העזרה שהוא זקוק לה בהחזקת מטופליו. מתן חש שההחזקה שלו נפרמת. הוא מתאמץ להמשיך כרגיל אבל איכשהו זה לא מצליח לו. הוא מתוסכל מכך שגם הוא, כמו המטופלים שהוא מנסה לסייע להם, לא מצליח לקבל את המרחב הנפשי שהוא ראוי לו.
***
בפתיחת הספר "מוות במשפחה" קנאוסגורד עסוק בהימנעות האנושית ממפגש ישיר עם המוות, בעוד שבסרט "זד שני אפסים" גרינוואי חוקר את המשיכה והסקרנות הפרברטית אליו. ואולם, שניהם חוקרים למעשה את הפער שבין המוות כרעיון למוות כדבר. שניהם גם לוקחים, כל אחד בדרכו, את הריקבון הבלתי ניתן לעיכול, ויוצרים ממנו אמנות.
אבל מה קורה כשהחזיר הוא רק חזיר? כשמסיבה כלשהי אי-אפשר לעשות על החזיריות שבו אקט יצירתי? כשלא זמינה לאדם פונקציית אלפא שתעשה משהו עם חזרזירי הבטא?
תהיות נוספות עולות: כמה אנשים, לפניי ואחריי, המשיכו לנסוע לצד גופתו של חזיר-הבר כלא הייתה? ואיך זה שאני עצמי חלפתי על פניה פעמיים קודם לכן, מבחין בה מבלי לראות אותה ממש? אני משער שהתשובות לכך טמונות בשתי סיבות מרכזיות. הראשונה קשורה במאמץ של נוסעי כבישי הצפון בשנה האחרונה להשקיע כל טיפת אנרגיה זמינה בניהול היומיום, בפרטים הקטנים של החיים, בהיאחזות בכל פריט נורמליות לפני שהכל קורס. "טאנל ויז׳ן" הישרדותי שמתעלם מכל מה שמתרחש בשוליים כדי שאיכשהו אפשר יהיה להמשיך לנהוג בכביש החיים. הסיבה השנייה קשורה במה שקרה באותו רגע שבו באמת ראיתי אותו, בנסיעה שבה משום מה התאפשר לנוכחות שלו – להיעדר החיים שבו - לעשות בי. בבת-אחת היה בזה משהו כה עוצמתי, שנדרשו להיחלץ לעזרתי הרהורים אמנותיים מרחיקים כדי להתמודד עם המפגש המפתיע שנכפה עלי.
על מנת לצלוח כל יום ביומו במציאות גרוטסקית שבה חיים לאורך זמן לצד פגרים - לא פגרים כרעיון אלא פגרים שהם הדבר עצמו - נדרש כנראה לנתב אנרגיה עצומה לעיוורון מכוון לכל מה שמצוי בחצר האחורית של ביתנו: הסכנה, האימה, ההרס, האכזריות, המוות הממשי וגם זה הנפשי. כשחיים יומיום בתוך אזור מלחמה, יתכן שאין ברירה אלא לעצום עין – to turn a blind eye כלפי המציאות, כפי שניסח זאת שטיינר בדיוק רב (Steiner, 1985) – אבל "העיוורון המושכל" הזה, בתורו, מרוקן אט-אט את האדם מתכולתו. לאורך זמן, השקעה כזו של אנרגיה מייצרת אזורים נמקים. וכך ממש נוצרים להם אנשים מתנהלים, המתפקדים את יומם בגבורה, אך מסתובבים במידת מה כזומבים. זומבים במובן של קליפת גוף תפקודית, ריקה וקהת חושים, שמחוסל בה כל מה שביון כהגדיר כ"שאינו-דבר". ללא יסוד ה"שאינו-דבר", המתפקד כשומר חיי הנפש, נפשו של האדם הופכת "לדבר" (אייגן, 2010). התהליך הזה, שניתן אולי לכנות "אינרציה של ניוון", הפך לתחושתי לאחת מהרעות החולות המובחנות והמובהקות, אך גם הסמויות, של המלחמה.
X.
שמואל חי אמנם בישוב שסופג ירי אינטנסיבי, אבל דרמות בינאישיות בחייו מעסיקות אותו באופן שלא מותיר מקום רב לעיסוק ממשי במציאות החיצונית. כך, מאוקטובר ההוא ועד היום, כמעט ואינו מתייחס מפורשות למלחמה. חוץ מזה, הוא תומך בהנהגת המדינה ושואב כוחות מכך שהוא רואה את המלחמה כאירוע הכרחי שצריך לעבור דרכו בדרך למציאות ישראלית טובה יותר. ואולם, לאחרונה התלונן בטיפול על כאבים בכתף, אחרי שנחבל בעת שהשתטח בצד הכביש כשאזעקה תפסה אותו בשעת נהיגה. מאז, על פני מספר פגישות, תיאר בפרוטרוט את החוויות הפיזיות שהוא עובר במהלך האזעקות בדרכים. החולצה הלבנה שהוכתמה כשזינק לשוחה בצד הכביש, השריטה על ידו מהשיח הקוצני שעצר לידו, הצינון שחטף אחרי שנשכב בתוך שלולית, האדרנלין הגבוה בפעם שבה החליט להמשיך לנסוע ולא לעצור, והמבוכה שחש כשביקש מנהג אחר להישכב לידו, כדי לא לעבור את זה לבד. מבועת מהחוויות הלא-נוחות הללו שהצטברו בדרכיו, הוא החל לחתור לצמצום הנסיעות והחל מעביר שעות רבות יותר בבית. כיום הוא עובד רק מהבית ומבקש להעביר לזום גם את מפגשי הטיפול.
***
בכדי לשנות את גודל או כיוון מהירות הגוף, קובע החוק הראשון של ניוטון המבוסס על עקרון האינרציה, יש להפעיל עליו כוח. איך ניתן להפעיל כוח שיעניק תאוצה לאדם המצוי באינרציה של ניוון? ועל מי החובה האתית להפעיל כוח כלשהו כזה ולהושיע את אותו אדם מנתיב קמילתו?
"זר לא יבין זאת", אומרים לאחרונה באופן מעורר הזדהות רבים ממטופליי, בתארם את חוויות חייהם בחודשים האחרונים, אולי מבטאים כך בפשטות משהו מחווייתם הבסיסית של ילדים זנוחים הזקוקים לאדם כלשהו שישמש להם כעד. ומי יהיו אלו הנכונים לקחת על עצמם את העמדה המוסרית שתעז לפגוש באמת את הזר הסובל (Orange, 2011), לספק נוכחות חומלת שתאפשר שיקום נפשי והסטה של אינרציית הניוון ממסלולה ההרסני?
XI.
ומה לגבי אותו פסיכולוג גלילי, כותב שורות אלו, מתבונן-משתתף, שפסיפס המטופלים המוזכר כאן התנסח, או יכול היה להתנסח, בחדר הטיפולים שלו, ונאסף בתוכו. מובן כי לצד הרצון לזעוק ולתקף את סבלם השקט של הסובבים אותי, רשומה זו מהווה גם ניסיון אישי לנער את האבק ולפעול כנגד הקהיית החושים הנלווית לאובדן המתמשך של תחושת הבעלות על החיים.
שבועות ארוכים התבשל הטקסט הנוכחי בנפשי. תחילה לא יכולתי ולו לחלום את מלאכת הכתיבה, אחר-כך היה פער עז בין המוטיבציה לעשות עם זה משהו ליכולת להוציא את זה לפועל, ובהמשך הצלחתי לנסח רשומה תיאורית יבשה בלבד. רק אחרי הפסקת האש הצלחתי למצוא מרחב נפשי טוב-דיו לכתיבה. לאורך תהליך מייגע זה מצאתי עצמי שוב ושוב מתוסכל מהכשל המבני לפיו כל טקסט על החוויה-חסרת-האוויר-לנשימה שברצוני לתאר, הינו בהגדרה מעובד יותר ובכך חורה לחוויה עצמה. כך, למשל, כשניסיתי לתפוס את העייפות המנטלית שסביבי חשבתי על המילה "לאות", אך הבנתי שהיא אלגנטית מדי ביחס למה שהיא אמורה לתאר. כנראה שניסוחים הולמים יותר יסתכמו בהברות קצרות כמו "די", או במילים חדות כמו "נמאס". נקלעתי למתח בין הצורך לצעוק חוויה גולמית, למען יראו וייראו - להציג לראווה את פגר החזיר - לצורך להגיע בתוך עצמי לגרסה מעוכלת ומתקשרת שלה. לבסוף, דקות לאחר שסיימתי בשעת לילה מאוחרת טיוטה נוספת של הטקסט, פרצתי בבכי ללא כל הכנה מוקדמת. מייבב דמעות שלא מצאו דרכן להתנסח במשך חודשים, שטפתי מתוכי מכאובים על שלל העוולות והאבדות של השנה החולפת. באותו רגע חי ומלא תנועה, ידעתי גם שהטקסט מוכן.
מקורות
אייגן, מ. (2010). תחושת מוות נפשי. פרק 4: ה-שאינו-דבר של ביון. תל-אביב: תולעת ספרים.
גרינוואי, פ (במאי). (1985). זד ושני אפסים. Film4 Production.
קנאוסגורד, ק.א. (2014). מוות במשפחה, המאבק שלי I. בן שמן: מודן הוצאה לאור.
Orange, D. M. (2011). The suffering stranger: Hermeneutics for everyday clinical practice. New York, NY: Routledge.
Steiner, J. (1985). Turning a blind eye: the cover up for Oedipus. International Review of Psycho-Analysis, 12, 161-172.
