גן העדן האבוד – תהליך עיבוד האובדנים של ילדי גן תלתן מקיבוץ בעוטף
לידר שני1, נחמה ברוך2, משה אלון3
"ישובה על כיסא גן, סמוכה לימיני, שרועה על הפוף ילדה מותשת, שעד לפני רגע חנקה אותי (ממש, ידיים על צווארי) במשך דקות ארוכות בבית כלא דמיוני שאליו היא מכניסה אותי בכל פעם שאני נכנסת לגן. בידי הימנית אני מלטפת את גבה של הילדה ברכות ועדינות, מגע קל וזהיר, רק שתרגיש הקטנה שאני איתה. ילדה נוספת ניגשת אלי, כורעת על ברכיה למרגלותיי בשמאל, מניחה ראשה בחיקי, מתכרבלת כמו גור קטן הנענה למגע ידי השמאלית. בתווך בין שתי בנות הארבע – אני, הפסיכולוגית של הגן".
הרגעים הללו עם שתי הקטנות, שנחרטו לעד בנפשה של הפסיכולוגית שתיעדה אותם, הם זיכרון מעבודתה באחד מגני הילדים שהוקמו לאחר ה-7 באוקטובר 2023 בבתי המלון באילת ובים המלח של מפוני עוטף עזה. בזיכרון הזה אין דבר הדומה לעבודתו השגרתית של הפסיכולוג החינוכי בגן הילדים; אך יש בהם דיוק רב של העבודה בגן הילדים המסוים הזה, גן של ילדים ששרדו את הזוועות של ה-7 באוקטובר ושאיבדו לעד בני משפחה וחברים קרובים. הצורך בעיבוד החוויה הטראומתית בנוכחותו של מבוגר מאפשר, מכיל ומארגן, היה נוכח מיד בתחילת עבודת הפסיכולוגים החינוכיים בגנים אלה, כחלק מפעולתו של השפ״ח המתגבר הזמני שהוקם על ידי שפ"י.
המאמר שאנחנו מביאות (ומביא) כאן הוא ניסיון לתיאור במילים של חוויה שלא ניתן היה להעלותה על הדעת יום לפני שהחלה. לידתו של המאמר ממקור כפול, אישי ומקצועי כאחת. בפן האישי, המאמר נולד מהרצון לחלוק ולספר את החוויה העוצמתית של עבודתנו עם ילדים מהעוטף ניצולי השבת הארורה של חג שני של סוכות תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. המקור האישי מעוגן בקשר הכן, העמוק והאמיץ שהלך והתהווה עם הילדים, הגננות וההורים. הקשר הזה, שהוא הגורם האנושי בתהליך, הפך את המסע המקצועי למהול באלמנטים אישיים, באופן שאינו דומה לשום עבודה קודמת שעשינו. בפן המקצועי, המאמר מבקש לחלוק ולספר על התהליך והדרך לעיבוד החוויה הקשה, דרך שנסמכה אמנם על ידע מהעבר, אך התגבשה והתעדכנה בהתאם לצרכים שעלו תוך כדי העבודה של ליווי הילדים, הצוותים החינוכיים וההורים בשבועות שאחרי האסון. עבודתנו הועשרה בהקצאת שעות שהיה בהן די כדי לשלב לצד העבודה המערכתית גם רכיב של עבודה פרטנית, ונתמכה במפגשי שיח קבוצתי רב משתתפים שנערכו מדי שבוע בשפ״ח המתגבר באילת, לצורך רפלקציה שבועית על העבודה עם הקהילות הפגועות.
המאמר מתאר את העבודה שנעשתה עם ילדי קהילה אחת של קיבוץ שנפגע באופן משמעותי ביותר בהתקפה הרצחנית, שאחת מאיתנו ליוותה אותה ישירות ושניים מאיתנו ליוו אותה בייעוץ בשלבים שונים של התהליך. המוות נגע בכל המשפחות המורחבות בקיבוץ, וכל ילדי הגן איבדו מישהו משמעותי בחייהם. בנוסף לפגיעה האישית במשפחות המורחבות של כל הילדים בגן, גם הקבוצה ספגה אובדן קשה – הילדים שהתקבצו לגן תלתן (שם בדוי), שנפתח תחילה באוהל בחצר המלון באילת, חסרו שלושה חברים שנרצחו וארבעה שנחטפו. במאמר מתואר כיצד תווכה לילדים המציאות האכזרית הזו; מציאות שבה ילדים רכים צריכים להבין ברמה הקוגניטיבית ולהתמודד ברמה הנפשית עם חוויות חיים נוראיות ובלתי נתפסות, כמוות וכחטיפה. הדברים שלהלן מובאים במבט לאחור, ולכן התהליכים שהתרחשו בשטח באופן ספונטני ונוהלו תוך כדי שהתרחשו, מקבלים כעת פרשנות משמעותית.
העבודה המאתגרת שלקחנו על עצמנו, ללוות מבחינה פסיכולוגית את ילדי והורי הגיל הרך בקהילות מפונות ופגועות קשה, דרשה מאיתנו לגייס בעצמנו משאבי נפש. היא גם חייבה אותנו ללכת בקצב איטי וזהיר במתן מענה לצרכים, ככל שהתעוררו והתחוורו לנו ברצף העבודה. הניסיון הקודם והטכניקות המוכרות לפסיכולוגים החינוכיים לטיפול במצבי חירום ברמה הקהילתית והמערכתית, כמו הידע וההבנות שלנו מהעבודה הפרטנית הקודמת של כל אחת ואחד מאיתנו, היוו עבורנו נקודת מוצא של קרקע מוכרת יציבה ובטוחה לתמרון בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית.
במאמר נתאר תחילה את הרציונל לבחירת ציר ההתערבות המרכזי שבחרנו בהדרכת ההורים והגננות: שיקום מעטפת הביטחון ותחושת המוגנות הילדית, ונפרט על היבטים שונים של הצורך להתאים את תגובת המבוגרים לתפיסת העולם הילדית. בהמשך נדגים כיצד ליווינו את הגננת בגן תלתן בהבניה של נרטיב ובתיווך שלו לילדים בעזרת ספר ילדים ושיח מותאם. נתייחס גם לאתגרים משמעותיים שעלו בעבודה עם הצוות וההורים: ליווים בתיווך ההתמודדות עם אובדן של אנשים יקרים ועם עובדת חטיפתם של אחרים, ובהמשך – ההתמודדות עם בשורות קשות על חטופים שנרצחו.
שיקום מעטפת הביטחון ותחושת המוגנות הילדית
בעינינו המקצועיות, וגם ההוריות, נחרדנו מהמחשבה על הפריצה הגסה והפוצעת של המציאות – בפניה המרושעות ביותר – אל תוך גן העדן הילדותי של ילדי עוטף עזה. תיארנו לעצמו עד כמה נפגעה תחושת המוגנות ועד כמה נפרץ קרום מעטפת הביטחון סביב נפשם של הילדים, ותהינו האם נוכל – בעדינות ובסבלנות – לנסות לאחות את הקרום העדין הזה שעוטף ילד בריא בתחושת ביטחון בסיסי קיומי, כשהוא שמור ומוגן על ידי הוריו.
בראשית החיים, המשפחה היא כל עולמו של הילד, ובהתאמה תחושות הביטחון והחרדה שלו קשורות אליה הדוקות, ואפילו נובעות מהחוויה שלו בתוך המשפחה. התלות של ילד בהורים היא כזו שההתרחשויות בעולם שבחוץ מקבלות את משמעותן דרך ההורים: כשאימא רגועה ואוהבת – העולם הוא מקום טוב ובטוח; לעומת זאת, כשאימא מפוחדת ומבוהלת – העולם הוא מקום מסוכן ומפחיד.
בזמנים רגילים, מרבית הילדים במשפחות נורמטיביות חיים בתחושת מוגנות מלאה: חרדות קיומיות אינן מעסיקות אותם, והם שמים את מבטחם המלא בהוריהם, השומרים עליהם מכל פגע. פריצות קלות של תחושת המוגנות הזו מתרחשות מדי פעם באקראי, למשל כשהילד נתקל באבן ונופל, ואז ההורים מפצים על הפגיעה באופן מידי, מרגיעים את הסערה והבכי, ושיווי המשקל הנפשי מושב. באופן כזה חווה הילד מחזוריות בריאה של הפרעה ואחריה תיקון. במחזוריות הזו נעוץ שיווי המשקל הנפשי, שהוא בה בעת נקודת המוצא ונקודת הסיום.
במובן הזה אפשר לומר שילדות בריאה משולה לחיים בגן עדן בטוח, חסר סכנות, המספק צרכים במלואם, וכי על הילדים אינה מוטלת אחריות מעבר לעצם היותם. בהמשך לכך, ה"נפילה" מגן העדן אל תוך מציאות החיים משולה לאכילה מעץ הדעת, כלומר להתעוררות המודעות למציאות העולם שבחוץ, ובהתאמה גם המודעות לסכנות.
האירועים הקשים שהתרחשו ב-7 באוקטובר הפגישו את הילדים ביישובי העוטף בכלל, ובמספר קיבוצים בפרט, עם מציאות קשה להחריד, עד בלתי נסבלת. הקרום של מעטפת ההגנה שלהם נפרץ באבכת סכין, ההבטחה הלא מדוברת של ההורים לשמור על ביטחונם הופרה בגסות ויצרה מידה כזו או אחרת של משבר אמון. הם שהו בממ"דים במשך שעות ארוכות מאוד, כשהוריהם בחרדה שמועברת אליהם בדרכים גלויות וסמויות. גם הקולות המפחידים מחוץ לממ"ד נשמעו היטב, והיציאה מהממ"ד הייתה אסורה, מה שאישר את קיום הסכנה בחוץ. הילדים יצאו בסופו של דבר מהממ"ד, חלקם דרך הדלת וחלקם מהחלון, בחוויית סכנה קיומית. חלקם אף ראו מראות זוועה בדרכם החוצה מהקיבוץ.
אין דרך לייפות או לעדן את הדברים. המציאות האיומה והמבעיתה עמדה לנגד עיני הילדים, ולמרות מאמץ הורים רבים "לפצות" – הילדים הרגישו, וחלקם (בהתאם לגיל) הבינו שמתרחש משהו חמור מאוד, המסכן קיום פיזי ונפשי. לאור זאת, הציר המרכזי של ההתערבות בחירום שערכנו בהדרכת ההורים והגננות היה ההבנה שהפגיעה המרכזית והקשה היא בקרום מעטפת ההגנה, ולפיכך המטרה הראשונית היא שיקום תחושת המוגנות. הסברנו לגננות ולהורים שהאירועים הקשים עוררו בילדים חרדת מוות ממשית וקונקרטית, ולכן כעת, כאשר החרדה שלהם היא ממש קיומית ולעצמם, ההרגעה צריכה להיות כל הזמן מכוונת אליהם.
ברמה המעשית, הנחנו למשל את הדמויות המטפלות שאין זה די לומר אמירה כללית כמו "יש לנו צבא חזק", אלא חשוב להוסיף משפט קונקרטי כמו "החיילים כאן, ושומרים על המלון". בהתאמה, לילדי הפעוטון ובעיקר הגן, סימפטומים של היצמדות קיצונית להורים או לגננת – בין אם היצמדות פיזית, ובין אם קשיים בפרידה – פורשו כצורך חיוני ואף אקוטי לשיקום תחושת המוגנות. ההנחיה הייתה לא רק לאפשר קרבה פיזית, אלא אף ליזום אותה. ברובד המילולי, הצענו לחזק את תחושת המוגנות על ידי חזרה רבה על המילים "אני איתך" או "אני שומר עליך", ואף על אמירות ברורות יותר כגון "כאן (במלון הפינוי) אין סכנה, ואנחנו (ההורים או הגננות) גם שומרים עליכם טוב טוב". היו אלה ניסיונות לשקם במהירות וככל שניתן את מעטפת ההגנה הנפשית שנפגעה מאוד.
הצורך להתאים את תגובת המבוגרים לתפיסת העולם הילדית
לצד פריצת מעטפת המוגנות, כבר מההתחלה נכחה סכנה נוספת לנפש הילדים: הפער בין מה שראו עיניהם, ואיתו מה שהבינו באופן חלקי על המציאות הקונקרטית האיומה, לבין מה שההורים – והמבוגרים סביבם בכלל – העזו להגיד ולפרש.
ילדי הגן נמצאים על קו התפר שבין "גן העדן הילדי" לבין עולם המציאות, ובאירוע הטראומטי שחוו עמד להם הפער הזה כרועץ. מצד אחד הם אינם מסוגלים עדיין להבין עד הסוף את המציאות השלמה, ומצד שני הם הבינו מספיק חלקים מהמציאות כדי לדעת שהיא לא גן עדן. הפער בין החרדה העמוקה שהילדים חווים בנפש ובגוף, לבין הבנתם החלקית את הסיטואציה, הוא כשלעצמו מרכיב רב עוצמה שמגביר את תחושת הפחד מהמציאות המסוכנת. החלקים שאינם מובנים משמשים כטריגרים מעוררי חרדה, והמוח הילדי מנסה לגשר בעצמו על פערי ההבנה באמצעות מה שעומד לרשותו – קצת מציאות והרבה דמיון. כך קרה שבשבועות הראשונים אחרי השבת השחורה, הלך והתהווה כאוס במוח הילדים סביב אירועי השבת, ובעקבותיו הלך וגאה הבלבול, ועמו החרדה.
מרכיב נוסף היה הפחד והחרדה של המבוגרים, ההורים והצוות החינוכי, מפני הנזק שנגרם לנפש הילדים מהחוויה הטראומטית. הפחד שלהם היה כה עצום, עד שבקיצון הוביל לאחת משתי תגובות: מצד אחד היו הורים שדיברו עם הילדים בפרטי פרטים על מה שהתרחש סביב לממ"ד ובתוכו במהלך אותה שבת; ומצד שני היו הורים שנמנעו כליל מלדבר עם הילדים על החוויה האיומה ועל האסון הגדול. אלו שדיברו בפרטים רבים על מה שאירע יצרו הצפה אצל הילדים שנפשם קטנה מלהכיל מרכיבים מסובכים ושליליים רבים כל כך. לעומתם, ההורים שלא דיברו כלל עם הילדים על האירוע אמנם חיזקו מנגנוני הגנה של הדחקה ואפילו הכחשה, אבל במחיר של חרדה גבוהה מאוד: מנקודת מבטם של הילדים, אם התוכן מאיים מדי על ההורים עד כדי כך שלא ניתן לדבר עליו, הרי שבוודאי הוא מאיים מאוד גם על הילדים. במילים אחרות, הפער בין מה שהילדים חוו ומה שעיניהם ראו באותו יום, לבין השתיקה של ההורים והצוות החינוכי ביחס לאירוע, היווה גורם שלילי ומעורר חרדה.
גורם נוסף היה השוני בסגנון ובעומק הדיאלוג עם הילדים בין המשפחות השונות בקיבוץ. ההבדלים בין המשפחות יצרו פערים בין ילדי הגן במידת ההבנה והמידע שעומד לרשותם, שהתבטאו גם בשיחות שהילדים קיימו ביניהם באופן ספונטני. כך, אבדה לילדים השפה האחידה של עולם ברור ומובן שכולם מכירים, והחוויה בגן נדמה לעיתים לחוויית מגדל בבל, עם בלבול גדול בשפות.
למול אתגרים אלה עמד הידע המוקדם שלנו על עבודה במצבי חירום, על החשיבות הרבה של יצירת נרטיב ברור שמחבר עבר הווה ועתיד, ועל החשיבות הרבה בשיח פתוח, כן ותואם גיל עם הילדים (אלון, שני וקונפינו, 2024). תהליך הגיבוש של הנרטיב הוא בעצם שלב ראשוני ומרכזי במהלך הריפוי מהטראומה: הבנייה של הרצף הקיומי מלפני, במהלך, ואחרי האירוע, שנתפס כחוצה חיים. התחושה שהחיים נחצו ללפני ואחרי נובעת מכך שהאירוע הטראומטי במהותו קוטע רצפים, והרצף הקיומי הוא הראשון שנקטע, בגלל פחד המוות הכרוך בטראומה. בלעדי הרצף הקיומי נוצרת תחושת אובדן אוריינטציה מטלטלת מאוד, ולכן חשוב מאוד לפעול לשיקומו.
שלושתנו, כמו מרבית הפסיכולוגים שהתגייסו לעבודה עם מפוני העוטף, הרגשנו את הצורך האקוטי שעלה מן השטח להבנות, להבהיר, לסדר ולפשט ככל שניתן את הסיפור של השורדים בני אותה קהילה. לייצר נרטיב אחד שיתאים לכל הילדים, יהיה מוכר לגננות ולהורים, כך שהשפה המדוברת האחידה תהיה בהירה ומרגיעה.
הבניית הנרטיב ותיווכו לילדים
במפגשי השיח הקבוצתי שערכנו מדי שבוע בשפ"ח המתגבר באילת, עלתה שוב ושוב תחושת הכאוס שאפיינה את השבת הארורה והשבועות שאחריה. היה ברור לכולנו, כמי שעובדים עם תלמידי מערכת החינוך, שיש צורך אקוטי להשליט סדר בכל רובדי החיים, וגם בכל שכבות הגיל.
נדמה היה שבקרב ילדי הגן הבעיה היא הקטנה ביותר, שכן בקרב בני הנוער הסימפטומים היו קשים וניכרים על פני השטח. עם זאת, מתוקף תפקידנו במערך החירום, תשומת הלב שלנו הייתה נתונה לילדי הגן. בדיעבד (וכפי שיתואר בהמשך), הצורך האקוטי להבניית נרטיב והשלטת סדר מינימלי בכאוס הקולוסלי של כל שכבות הגיל, הוביל לכך שהתהליך שהונע בגן הילדים היה לגל שסחף ועטף את הקהילה כולה.
היות ומדובר בקהילת קיבוץ שנפגע משמעותית בהתקפה הרצחנית, והגננות בגני הילדים עבדו בקיבוץ ומכירות את הילדים ואת המשפחות, השלב הראשון היה ההכרה בכך שהצוות החינוכי חרד מאוד בעצמו, ועומד משתאה מול האמירות והשאלות של הילדים. בשלב הראשוני הצוות החינוכי כלל בנוסף לגננת גם מתנדבים רבים ולא מנוסים, אך בהתחלה נדמה היה שלגננת אין יתרון על פני אחרון המתנדבים שכן לא לה, ולא להם, היה מושג כיצד "נכון" להגיב לאמירות ושאלות קשות כל כך של הילדים, ולכן גם היא וגם הם בעיקר שותקים.
היה נראה כי העובדה שהגננת אינה מדברת עם הילדים באופן מסודר ויזום על מה שקרה ועל מי שחסר היא סימפטומטית למצב הטראומה והחרדה, ולא עדות לכך שאין על מה לדבר. בישיבה סביב השולחן בארוחות הבוקר והצהרים, הילדים דיברו גם דיברו בניהם, אך הגננת, הסייעת והמתנדבות, היו הלומות חרדה מלהתערב.
השלב השני היה ההכרה בכך שלמרות הקושי והחרדה עלינו לעזור לילדים לדבר כדי שנצליח לארגן ולהבנות להם את הנרטיב. על מנת לעזור לילדים לדבר נדרש ראשית לכול לגייס את הגננת, לדבר איתה, ולהדריך אותה, מתוך הבנה שהיא עצמה הייתה תחת השתיקה הרועמת. מרגע שהגננת הבינה את הצורך בשיחה, היא הפכה במהרה למגויסת לחלוטין לתהליך, וכפי שיתואר בהמשך, תפקידה היה מרכזי. זהו המקום לציין לשבח את הגננת, שהשכילה לשלב רכיבים פסיכולוגיים בעבודה החינוכית שעשתה, ושהצליחה להחזיק עבור הקטנים מרחב בטוח להתבטאות מילולית ואחרת. העבודה שעשתה באילת עם הילדים שימשה דוגמה לסייעות, ולמעלה מכך – היא הכינה את הקרקע שעליה ניתן היה להמשיך לעבוד עם הילדים על עיבוד הטראומה.
לצורך תהליך הבניית הנרטיב, בחרנו להשתמש בספר "מעש״ה בארנבונים", שכתבה אחת מכותבות מאמר זה – נחמה ברוך, פסיכולוגית חינוכית שעובדת משך שנים עם ילדי יישובי העוטף. הספר נכתב מתוך התכווננות לילדים ששמעו אזעקות צבע אדום מדי יום, ישנו בממ"ד ופונו מבתיהם מספר פעמים רב. ברוך גרה ועבדה במשך שנים בעוטף, כך שהעיסוק בהשלכות של חירום ביטחוני מתמשך לא זר לה. הרעיון התיאורטי הכללי שעומד מאחורי כתיבת ספרי ילדים עם כוונה לתוכן נפשי מסוים, הוא רעיון ההשלכה. כשהילד שומע על ילד אחר שחווה חוויה קשה ודומה לחוויה שלו, הוא יכול לחשוב ולדבר על הילד בסיפור, במקום על עצמו, וככה הוא מרחיק מנפשו את התוכן המאיים, ושולט במידת הקירבה/ריחוק של התכנים. אמצעי נוסף של הרחקה המקובל בספרי ילדים הוא עיצוב דמות הגיבור כחיה, ולא כילד. אמצעי זה חוסך את העלאת התוכן הישיר למודעות, והדיבור הנפשי מתחולל באופן לא מודע באמצעות ההשלכה על החיה.
בספר "מעש״ה בארנבונים" שוכללו ההשלכה וההרחקה אף יותר: הסיפור הוא על גננת שמספרת לילדים סיפור על ארנבונים שמתמודדים עם רעשים חזקים ו"בומים" שמקורם בסערת חורף פתאומית. כך, על פניו מדובר בסיפור תמים לחלוטין, שלא בהכרח יעורר שיח על חווית הטראומה, ויאפשר לנפש הילדים להשאיר את התוכן מרוחק אם אכן יש בכך צורך.
מתוך הבנה זו, ההנחיה לגננת הייתה לספר את הסיפור במפגש הבוקר, לשאול את השאלות המובנות בסיפור, לתת לילדים לענות, לרשום את התשובות, ולשים לב לתשובות חריגות. ואכן כך היה, הגננת סיפרה והילדים האזינו בקשב רב. בשלב השאלות על הסיפור, התחילו לעלות תשובות "אחרות", כאלו שמדברות תוכן פנים נפשי של הילדים. למשל, על השאלה "מה קרה לארנבוני?" התקבלה התשובה "גם את לא עוזבת אותנו". על השאלה "איך אימא עזרה לארנבוני"? התקבלו התשובות הבאות:
- את יודעת שבאו אלינו האנשים הרעים ואני מפחדת, החיילים שמרו והשוטרים, והיה הרבה הרבה עשן ואני נשמתי את העשן ולא היה לי נעים, אבא ניסה לפתוח את החלון ולא הצליח וערן [שם בדוי] עזר לנו לצאת.
- כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות עם רובה אמיתי.
- אבא שלי הציל מלא אנשים, אבא שלי יצא ונשארתי עם חגית [שם בדוי]
- אבל איזה מזל שלאבא של הדר [שם בדוי] היה רובה. אבא שלי הציל אנשים, הוא שלח אנשים שיעזרו להציל אחרים.
- היה המון שריפה בקיבוץ אבל זה קצת מפחיד לרוני [שם בדוי] מי שבעזה מטפלים בו, גם סבתא גליה [שם בדוי] בעזה.
- אבא שלי החזיק את הדלת חזק והוא היה גיבור.
- אבל אתם יודעים מי הציל אותי ? יהל [שם בדוי]
- את יודעת מי הוציא את עמית [שם בדוי] ? אבא שלי. עכשיו גם סבא שלי מת. אבא שלי היה גיבור.
- כשהאנשים הרעים נכנסו בדלת, אבא שלי הציל מישהו אחר, הוא גדול מכולם.
משפטים אלו ונוספים נאמרו על ידי הילדים כשהם מדברים עוד ועוד אל הגננת ובינם ובין עצמם, והסייעת כותבת ככל שהיא מצליחה, כל מילה. לשבת בערב בחדר המלון ולקרוא את הדברים היה לא פחות ממצמרר. היה ברור שמצד אחד הילדים ראו, חוו וזכרו הכול. מצד שני, הכאוס שהמבוגרים חוו באותו היום היה ניכר בסיפורי הילדים. ניכר היה שמידע רב עובר בין הילדים והוא לא מסודר, לא מאורגן, לא מובנה ולא מתווך על ידי מבוגרים. הצורך בארגון והבניה היה אקוטי.
בשלב הבא, בעזרה ושיתוף פעולה מלא של הגננת, שכאמור הכירה את הילדים והמשפחות, ושל גננת הפעוטון שהיא חברת קיבוץ והייתה בו ב-7 באוקטובר, נכתב הנרטיב של מה שחוו הילדים באותה שבת, שכלל את הרצף הבא, במעט יותר מילים: חגיגות בסוכה ואירוח קרובי משפחה > התעוררות מוקדם בבוקר לרעש האזעקה > הכניסה לממ"ד > רעשי הפיצוצים, הקולות המפחידים, השמירה על ידית הדלת, הרעב, הצמא והקושי לשמור על שתיקה ולגלות סבלנות > האסונות – אנשים רעים, חטופים, מוות ושריפה > ואז - היציאה מהממ"ד למקום אליו פונו, קבלת עזרה ראשונה ויציאה מהקיבוץ, > ההגעה למלון באילת, השמירה ההדוקה של ההורים והגננות על הילדים.
את ממד הזמן "לפני" בנרטיב מייצג חג סוכות, אירוח קרובי משפחה וארוחת השישי החגיגית. סייענו לצוות להבין כמה חשוב להתחיל בו, היות וזהו הזיכרון שמחזיק את כל מה שהיה ב"נורמאליות" של לפני. אחריו מגיע תיאור קצר וברור של החוויה הטראומטית, הכולל את כל המרכיבים הקשים. ואז הסיום הוא במה שקורה כעת – אנחנו באילת ושומרים עליכם טוב טוב. שיקום תחושת המוגנות מתחיל כאן.
משהיה הנרטיב מוכן, ההורים כונסו כדי לקרוא ולתת את הסכמתם. בתהליך שערך שעה בערך, נדון השימוש במילים, למשל, האם לכתוב "נלקחו לעזה" או שעדיף לומר "נחטפו לעזה". מהר מאוד התבהרה המגמה – הילדים הצעירים נחשפים לתיאורים הקשים בכל מקרה, מהאחים הגדולים, משיחות ההורים, ומשיחות אקראיות בלובי המלון, הם שומעים את המילה "נחטפו" וגם "חטופים", והם מכירים מהגן "אל תחטוף לו מהיד". לכן, ההורים היו בהסכמה שעדיף שהגננת תשתמש בפועל "חטף" ותסביר מה בדיוק הוא אומר בהקשר לטראומה שהילדים חוו. כך, במהלכה של אותה פגישת הורים בהנחיית הפסיכולוגית המלווה את הגן, התגבש הנוסח הסופי של הנרטיב שכל ההורים נתנו לו את הסכמתם.
למחרת, הגננת סיפרה שוב את סיפור הארנבונים, וכצפוי, בפעם השנייה ההשלכה התקרבה מאוד, והילדים לא נתנו לגננת אפילו לסיים להקריא את הסיפור, והתחילו לדבר מפורשות על עצמם. הם דיברו בשטף וקצף, בערבוביה, נכנסו זה לדברי זה, כאילו הם כל כך גדושים ומלאים בחוויה עד שהיא "נשפכת" להם מהפה [כל השמות בתיאור בדויים]:
"כי באו האנשים הרעים."
"כי היה צבע אדום וירו על הבית."
"את יודעת שלסבתא רונית שלי שרפו את הבית?"
"אבל לי לא ירו על הבית. אנחנו... הם תקפו בבית ואמא וליה במיטה שלי ואז החלטתי שנועה באה ואז היה לה מקום ועשו לה מקום עם אמא. אני לא שמעתי בומים".
"ואני ונועם שמענו בומים."
"גם אני שמעתי."
"גם אני, זה היה בלילה"
"אבל זה היה כשאני ואלעד היינו במיטה, אני פשוט נעלתי את הדלת."
"את יודעת שאני ואביב הצלחנו לנעול, אבל הרעים פרצו לנו את הדלת?"
"נו, אם יהיה כאן צבע אדום, ויהיו כאן חיילים..."
אחרי זמן מה שבו נתנה להם הגננת להתבטא, היא אמרה להם: "ילדים, בואו עכשיו נספר את הסיפור של מה שקרה לכם בשבת של סוכות", והקריאה להם את הנרטיב כפי שנכתב. להלן מובא רק חלקו הראשון:
ילדים, מי יודע איפה אנחנו נמצאים עכשיו? עכשיו אנחנו נמצאים בעיר אילת במלון, עם המשפחה. המשפחה שומרת עליכם, וגם אני פה וכל הצוות, שומרות עליכם.
מי יודע למה אנחנו כאן? אז בואו נספר את הסיפור של מה שיהיה לפני שהגענו לאילת.
היה חג סוכות, ולחלק מאתנו היו אורחים בבית. בבוקר מוקדם התעוררנו לצבע אדום.
נכנסנו לממ"ד, וסגרנו את הדלת חזק חזק, שמענו בומים ורעשים מפחידים...
הילדים היו מרותקים, הם שמעו סוף סוף את הסיפור שמארגן ומסדר את החוויה הכאוטית, והתאפשר להם גם לשאול שאלות ולקבל תשובות מרגיעות. הגננת וההורים החזיקו היטב את ההבנה שהדבר החשוב ביותר שהילדים צריכים לשמוע הוא שכעת הם בטוחים, שכעת אין סכנה.
לחלק מההורים היה זה אתגר לא פשוט, שכן הם עצמם לא האמינו שהסכנה חלפה. עם זאת, היה חשוב שיבינו שעבור הילדים, הדבר החשוב ביותר הוא להרגיש ביטחון קיומי. היה חשוב שיבינו שבמצב השביר שנקלענו אליו, הסיכוי היחיד שהילדים ירגישו מוגנות וביטחון, ויורידו את רמות החרדה שהרקיעו שחקים, נעוץ בתחושת ביטחון חזקה ויציבה שיעבירו להם ההורים. ואכן, אמירות ברורות של שמירה והגנה היו כאוויר לנשימה לנפש הילדים.
בראשית התהליך, תואר רעיון הבניית הנרטיב לאנשי מפתח בקיבוץ. אלה לא רק התלהבו מהרעיון, אלא גם זיהו את הפוטנציאל בהבניית הנרטיב לכל שכבות הגיל באמצעות הגיל הרך. הם ניסחו את התהליך כ״משפך הפוך״ שיתחיל בגן הילדים ויתרחב למעלה אל הקהילה כולה. אכן, מהר מאוד חלחל הנרטיב לתודעה הקיבוצית, הרבה מעבר לגן הילדים. גם הילדים הבוגרים יותר וגם ההורים היו זקוקים לנרטיב לטראומה הקשה של אותו היום, ומה שבא בעקבותיו ועדיין מתרחש. בזעיר אנפין, היה בגיבוש הנרטיב משהו מתחילה של תהליך שהנפש האישית והקיבוצית הייתה זקוקה לו.
אחרי כמעט חודשיים, כשהקיבוץ עמד בפני המעבר למשכן קבע זמני, והמבוגרים בקיבוץ תכננו טקס פרידה צנוע מהמלון, מעובדיו, ומאילת, שימש הנרטיב חלק משמעותי בטקס, באמצעים אומנותיים.
הדיבור על מה שאינו מדובר
היבט חשוב נוסף של השלכות האירוע היה השתיקה בגן בכל הנוגע לילדים החסרים, וחוסר ההבחנה בין מי שלא נכחו כי התפנו למקום אחר, אלו שנרצחו באותו יום נורא ולא ישובו עוד, ואלו שנחטפו ויש תקווה גדולה שיחזרו בקרוב. סימפטום השתיקה היה הנורה האדומה שהזמינה התערבות פסיכולוגית, שכן המסרים המועברים לילדים דרך השתיקה עלולים לעורר חרדה משמעותית. מסר אפשרי אחד מעורר חרדה הוא שהגננת עצמה מפחדת לדבר על הנושא. מסר משתמע נוסף – גרוע מהראשון – הוא שהגננת והמבוגרים בכלל שכחו את מי שלא כאן. מסר כזה עלול לעורר אצל ילד את השאלה מעוררת החרדה – האם גם אותי ישכחו אם אני אעלם? היה ברור, לפיכך, שיש לדבר עם הילדים על כך שחסרים בגן באילת ילדים רבים שהיו בקיבוץ, וגם להבחין בין הילדים שהתפנו למקום אחר, לבין מי שבאופן מזעזע נרצחו או נחטפו.
ראשית, הגננת ישבה עם הרשימה הישנה של ילדי הגן, שכללה גם ילדי חוץ וגם בני משק, הכינה רשימה של כל הילדים שאינם בגן מתוך בחירה של הוריהם, וביררה היכן כל אחד מהילדים נמצא. היא אמנם עשתה זאת לצורך השיחה עם הילדים באילת, אבל הפועל היוצא היה ששוחחה עם הורי כל הילדים שהיו בגן ביום חמישי ה-5 לאוקטובר, דבר שהיה נכון וטוב לגננת עצמה, להורים, ולילדים. בשלב הבא הגננת שוחחה עם הילדים במפגש, וציינה בפניהם היכן נמצא כל ילד שהיה בגן וכעת נמצא במקום בטוח אחר.
בהמשך השיחה, בשלב הבא והמאתגר, הייתה הגננת צריכה לומר לילדים במפורש: "למתן ויריב [שמות בדויים] קרה דבר רע מאוד, האנשים הרעים שהם מחבלים חטפו אותם לעזה, והחיילים שלנו מחפשים אותם טוב טוב, ולא יפסיקו לחפש עד שימצאו. אנחנו מקווים שיצליחו למצוא אותם מהר ואנחנו מחכים להם בגן שלנו. מי שרוצה יכול לצייר להם ציור ונשמור להם עד שהם יחזרו". לאחר מכן הגיע החלק הקשה ביותר, והגננת סיפרה: "לעמית ושלי [שמות בדויים] קרה דבר נורא ואיום, האנשים הרעים, המחבלים, הרגו אותם, הם מתים, הם לא יהיו יותר בגן שלנו. זה מאוד עצוב לנו ואנחנו נתגעגע אליהם". הילדים היו עמוסים מאוד ומוטרדים בשלב הזה, ולמרות שהגננת ציינה את שמו של כל ילד וילד שחסר, מערכות ההגנה הבריאות של הילדים דיללו את האינפורמציה והם בקושי רב שאלו שאלות. הדבר החשוב היה שהדברים נאמרו, וקיבלו מילים ונוכחות. ההנחה הייתה שהשיח והשאלות יגיעו בהמשך, ואכן כך היה, ההמשך הגיע במהרה.
כשהגיעה קהילת הקיבוץ למושב הקבע (הזמני כשלעצמו), הילדים נכנסו למבנה גן שבו היו להם צעצועים חדשים, וביניהם מספר פריטים מוכרים שניתן היה "להציל" מהגן בקיבוץ, ואף פירות שהבשילו על העץ בגינת הגן (השרוף). השימוש בפריטים מהגן הקודם, ובעיקר אכילת הפרי מהעץ, היה משמעותי – שכן תמך בתחושת הרצף מהעבר להווה ולעתיד. הילדים זיהו מיד את הצעצועים והספרים המוכרים מהגן הקודם, זה שהיה לפני הטראומה ובשטח הקיבוץ.
בנוסף, נבחרו מספר תמונות של הילדים שצולמו בתחילת השנה, וביניהן תמונות שבהן מופיעים הילדים שחסרים שלא מרצון. התמונות נפרשו על השולחן, כל הילדים הוזמנו להביט בהן. הילדים זיהו בתמונות את עצמם ואת חבריהם, התייחסו גם לילדים שחסרים, וציינו בקול אמירות כגון "הנה מתן" ו"הנה אני עם עמית". השיחה סביב התמונות הייתה פתוחה ומשוחררת, ובסופה בחרו הילדים מספר תמונות שנתלו על הקיר בגובה העין שלהם, כך שהילדים שחסרים בגן נוכחים באופן ברור ומובהק, שאינו מעורר ספק בכך שזוכרים אותם ומתגעגעים אליהם. התמונות נתלו באופן שלא הפך אותן למרכזיות, ועם זאת הן נוכחות על אחד הקירות ובגובה העיניים של הילדים. עד היום, מדי יום, נעמד מי מהילדים מול התמונות, מתבונן, ולעיתים אף מציין בפני מבוגר זה או אחר: "הנה זה גל [שם בדוי], הוא חבר שלי, אבל הוא לא פה עכשיו".
כשמישהו שאוהבים מת
הרף הבא בשיח עם הילדים הגיע כאשר התחילו להגיע הבשורות על חטופים שנרצחו וגופות שזוהו. איך בשם אלוהים", חשבנו לנו, "נדבר עם הילדים על נדב אבא של יעל [שמות בדויים] שכעת מסתבר שנרצח ולא ישוב?". כחלק מכך, עמדנו בפני דילמה קשה: מה היקף הפרטים שנכון לתת לילדים? מצד אחד, הפרטים מזוויעים ולא מתאימים לגיל. מן הצד השני, הפרטים חשופים לעיני כל בתקשורת, ויש סבירות שמה שאנחנו נמנע מלהגיד באופן מווסת הילדים ישמעו באופן לא מווסת אחר הצהריים בגינה או בחוג או עם האחים הגדולים.
ניסחנו לעצמנו את גבולות גזרת השיח בהתאם למיטב יכולתנו, ובנוסף, נחמה ברוך התגייסה שוב וכתבה ספר נוסף, הפעם על מוות של מישהו אהוב וקרוב. בסיפור שכתבה, "כוכב בלב", מנגנון ההרחקה נשען על ילד אסקימואי בעל שם זר, וחיית המחמד שלו מורחקת גם היא בהיותה פינגווין. בסיפור, פינגו, חברו הטוב של אנדרו הילד האסקימואי, מת במפולת שלגים. הילד אנדרו לומד שמת משמעו לא חי, לא נושם, לא הולך, לא מדבר, לא קיים. מצד שני לומד אנדרו – כשמישהו מת, הזיכרונות של הרגעים הנעימים איתו חיים גם חיים, איתנו בלב.
כשהגננת ספרה לילדים את הסיפור, היא פתחה ואמרה: "היום אני רוצה לספר לכם סיפור ממש עצוב". תוך כדי שהיא סיפרה, כאשר הגיעה למוות של פינגו, הילדים ביטאו את חרדתם במילים, ואמרו למשל: "בטח הוא לא מת, תיכף הוא יתעורר" ו"אז מה אם הוא לא זז, אולי הוא עושה את עצמו". כשהם השתכנעו שהפינגווין בסיפור מת, הם התחילו לשתף: "גם דוד שלי מת", "גם סבא שלי ושל חן [שם בדוי] מת". ובהמשך הגיע החלק המאתגר, עם אמירות כמו "גם אבא של רעות מת".
לפני המפגש הגננת הונחתה כיצד להעביר את המסר המותאם ביחס למוות: המוות עצוב מאוד וסופי, אך משאיר זיכרונות מתוקים וטובים וגעגוע בלב של מי שנשאר.
וכך, בגן הילדים המסוים הזה שעליו כתבנו הפכו הטראומה, הפינוי, האובדן, הילדים שכבר לא איתנו, לנוכחים וברי שיח. הילדים כבר לא צריכים להחזיק את השתיקה או את חרדת המבוגרים מעצם פתיחת השיח, ותהליך העיבוד, הריפוי והשיקום של עצמם התחיל לפעול בתוך מסגרת קשובה, מכילה ומאפשרת.
ארגז החול
השלב האחרון בעבודה עם ילדי גן תלתן היה עבודה בארגז החול. עקרונות הטיפול בארגז החול מבוססים על הגישה היונגיאנית, ומעודדים עבודה יצירתית ולא מודעת, אשר מאפשרת לנפש לעבד תכנים עמוקים וטראומה מבלי לדבר עליהם, ולפיכך מבלי להעלותם אל המודעות. התהליך שהילדים עברו בטיפול במשחק בארגז החול היה עמוק ומשמעותי, ולפיכך מאמר עתידי יוקדש לתיאורו.
בחזרה לממד האישי
"אני נכנסת לגן ביום הקבוע שלי, ואחת הילדות שוכבת בפינת הבובות מכוסה בשמיכה ובוהה בתקרה. אחד הילדים רץ לקראתי ואומר: 'שני [שם בדוי] שוכבת שם כבר הרבה זמן ולא מסכימה לקום'. אני נגשת לעבר שני, מתיישבת לידה ומלטפת ברכות את שערה. מדי פעם, כשאני במחיצת שני בשעה של טיפול פרטני, נוכח אפקט עצב עז, שאני מזהה את כאב הבטן שהוא מעורר. אביה של הקטנה נרצח ב 7 לאוקטובר.
- פרסומת -
'מה קורה מתוקה?'
באחת, דמעות שוטפות את עיני היפיפייה בת ה-4.5 והיא עונה 'אני מתגעגעת לאבא... אני רוצה את אבא שלי...'
עיניי מתמלאות לחלוחית, ואני ממשיכה ללטף את ראשה ועונה 'זה כל כך עצוב, את כל כך מתגעגעת לאבא'
כמה ילדים מתקבצים סביבנו ומקשיבים בשתיקה. אני יושבת ליד שני מספר דקות בדממה העצובה הזו, ואז אומרת לה: 'למרות שזה מאוד מאוד עצוב שאבא מת ולא יחזור, יש לך בלב עמוק המון אבא, נכון?', והיא מפנה מבטה אליי ומהנהנת בראשה, כאילו נותנת לי אישור שזה הכיוון, אז אני ממשיכה: 'יש לך המון זיכרונות של כיף עם אבא, ואת שומרת אותם בלב, נכון?'
כעת היא כבר מחייכת תוך כדי שהיא מהנהנת.
'רוצה לספר לנו אחד?', היא שותקת, לא עונה.
אני עונה בשמה: 'שני רוצה לשמר בלב את הזיכרונות עם אבא, וכשיתחשק לה מדי פעם היא תספר לנו״.
בטרם אני מסיימת המשפט, ניגשת אל שני חברה ומגישה לה כוס מים. שני מתיישבת ושותה, ואז קמה תוך כדי שמכריזה 'אני רוצה תפוח', ורצה בחדווה אל המטבח.
משתהה מהיופי של הרגע הזה, ומודה על החסד שהיה בו, קמתי גם אני.
סיכום
העבודה עם ילדי העוטף שחוו את הטרגדיה העצומה של ה-7 באוקטובר 2023 לא תסתיים לעולם. מרכזי חוסן יתבקשו להעניק טיפולים לאוכלוסייה גדולה ולאורך זמן, והדי הכאב והקושי יהדהדו שנים קדימה, באופנים שונים.
עם זאת, אנו נושאים בליבנו תקווה גדולה שהעבודה הצמודה ומלאת הכוונה הטובה והמחשבה המקצועית והאנושית, שעשינו וחלקנו עדיין עושים עם הילדים הללו, הוריהם והצוות החינוכי שלהם, תקל ולו במעט על הנפש הכואבת וההלומה. במקרה הפחות טוב, עזרנו והקלנו קצת. במקרה הטוב יותר, מנענו התגבשות סימפטומים קשים של פוסט טראומה.
במהלך כתיבת המאמר הזה, עת בנינו לעצמנו את הנרטיב של העבודה שלנו, התגבשה בנו גם התקווה שהעבודה שעשינו עקב בצד אגודל, המענים שנתנו לצרכים שהתעוררו, מאפשרים לנו, בסופו של דבר, להציע מודל עבודה אפשרי לעבודה עם ילדים שורדי טראומה קשה, במסגרת מערכת החינוך. גיבוש בדיעבד של מודל כזה, אנחנו מציעים, מושתת בראש ובראשונה על ההיענות של שפ"י לאפשר ליווי פסיכולוגי צמוד ואינטנסיבי לאוכלוסייה בטראומה.
הערות
- ד״ר לידר שני, פסיכותרפיסטית ואנליטיקאית יונגיאנית, עבדה בשפ״ח המתגבר הזמני של שפ״ח אשכול עם ילדי הקיבוץ שבמרכז המאמר החל מ אוקטובר 2023.
- נחמה ברוך, פסיכולוגית חינוכית, עובדת בשפ״ח אשכול, בשפ״ח המתגבר הזמני עבדה עם ילדי קיבוץ אחר החל מאוקטובר 2023., כתבה את שני הספרים שעומדים במרכז העבודה עם הילדים המתוארת במאמר, וכתבה עוד מספר ספרים המסייעים לתיווך תכנים מורכבים לילדים.
- משה אלון, פסיכולוג חינוכי ואנליטיקאי יונגיאני, עבד בתגבור שפ״ח שדרות, וליווה את התהליך המתואר במאמר בייעוץ, תוך שהוא תורם מניסיונו הרב בהתערבויות מידיות כמנהל שפ״ח תל אביב בתקופת התקפות הטרור.
מקורות
אלון, מ', שני, ל' וקונפינו, ד' (2024). ילדים בגיל הגן ומצבי חירום: איך מדברים איתם על מוות? פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4745
