ריפוי זכרונות טראומטיים

ריפוי זכרונות טראומטיים

אפרת ליה שחף

הרעיון של פיליפ ברומברג (Bromberg, 2009) על פיצול הנפש ו"מצבי עצמי מרובים" מתקשר לתפיסות מודרניות של טראומה מורכבת והיקשרות, במיוחד בילדות. לפי ברומברג, הנפש האנושית אינה מורכבת מ"עצמי" אחיד ומגובש, אלא ממערך של מצבי עצמי שונים, שלעתים זרים מאד זה לזה. פיצולים אלו הם תגובות טבעיות לטראומה, במיוחד לטראומה היקשרותית בילדות – כלומר, טראומה הנגרמת בתוך מערכות יחסים בינאישיות קרובות, כמו בין הילד להוריו או דמויות מטפלות אחרות.

ברומברג טוען שכל האבחנות הפסיכיאטריות המופיעות ב-DSM, המדריך לאבחון הפרעות נפשיות, מבוססות למעשה על פיצולים דיסוציאטיביים שכאלה. הוא רואה את הדיסוציאציה לא כתהליך פתולוגי בלבד, אלא כחלק מובנה וחשוב של הנפש האנושית, שדרכו הנפש מתמודדת עם חוויות קשות ובלתי נסבלות, אך שדרכו גם מתאפשרת יצירתיות אנושית בלתי נדלית.

לדבריו, העצמי ה"נורמלי" הוא לא אחדותי, אלא הוא ריבוי של מצבים דיסוציאטיביים שונים, שבמהלך החיים עשויים להופיע ולהיעלם בהתאם לסיטואציות. רעיונותיו מקבלים תמיכה גם ממדעי הקוגניציה והנוירולוגיה, שמצביעים על כך שהמוח פועל כמערכת מורכבת ומפוצלת, וגם מתיאוריות היקשרות שמדגישות את ההשפעות של מערכות יחסים מוקדמות על התפתחות הנפש. בכך, ברומברג מציע פרספקטיבה רחבה על מושגי העצמי והבריאות הנפשית, המדגישה את הריבוי והגמישות של מצבי עצמי כמרכיב חיוני וטבעי של חוויית החיים האנושית, ולא רק כבעיה שיש לפתור.

איך התפצלנו לראשונה?

פילוסופית, אבי הפיצול היה רנה דקארט, שבספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" (Descartes, 1641) טען לקיומן של שתי מציאויות נפרדות: הגוף החומרי (res extensa) והנפש החושבת (res cogitans). לפי דקארט, הגוף הוא ישות פיזית הפועלת במרחב ובזמן, בעוד הנפש היא ישות לא-חומרית, שאינה תופסת מקום במרחב, אלא רק במשך הזמן הנפשי, שאינו בהכרח תואם למשך הזמן הפיזיקלי, בשל העובדה שחוויות נפשיות יכולות "להאריך" או "לקצר" את תחושת הזמן.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

במסכת הפילוסופית האחרונה שלו, "תשוקות הנפש" (Descartes, 1649), שהוקדשה לנסיכה אליזבת מבוהמיה, רנה דקארט תרם את חלקו למסורת פילוסופית ארוכה של חקירת טבען של "התשוקות", שבתקופה המודרנית אנחנו מכנים "רגשות". הוא האמין שהנפש והגוף מתקשרים זה עם זה דרך בלוטת האצטרובל במוח (Ibid, art. 31, p.9). התשוקות שדקארט חוקר הן בעיקר פעולות הגוף על הנפש (Ibid, art. 25, p.7-8). הנפש סובלת מהשפעת הגוף ומוכרעת בידי השפעות היצרים. באופן שבו דקארט מסביר את גוף האדם, רוחות החיות (או בז'רגון פרוידיאני – התשוקות הליבידינליות) מעוררות את בלוטת האצטרובל וגורמות לרגשות עזים בנפש.

למרות שהניסוח של בעיית הגוף-נפש מיוחס לדקארט, הרי שהעיסוק בה החל עוד בתקופת הפילוסופיה המערבית הפרה-סוקראטית, והפילוסופיה המזרחית הפרה-בודהיסטית. גישה זו, המכונה כיום "דואליזם קרטזיאני", לא קיבלה עד היום אישוש במחקר אמפירי, ולא נמצא כי בלוטת האצטרובל אכן מהווה תחנת ממסר לתקשורת שבין הגוף לנפש. עם זאת, כפי שציינתי במאמרים קודמים (שחף, פברואר ואפריל 2024), הדואליזם הקרטזיאני, המפצל את הגוף והנפש, אומץ על ידי ניטשה (1872) בספרו "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה", ו"תורגם" על ידו למטפורה של היסודות האפוליניים והדיוניסיים, ואלו בתורם קיבלו פרשנות שונה בכל אחת מהתיאוריות הפסיכואנליטיות.

"המושגים המתארים את הנפש הם מטאפורות. כל אחד מהתיאורטיקנים יצר שפה אידיוסינקרטית המדגישה אלמנט אחר בנפש. הדיכוטומיה היונגיאנית של הצל והמודע מדגישה את תהליכי ההארה או ההחשכה של הנפש. לעומתה, הדיכוטומיה הפרוידיאנית של האיד החייתי מול הסופר-אגו הסמכותני מדגישה את תהליכי השליטה או השחרור של הנפש. ויניקוט איפיין דיכוטומיה שבין עצמי אמיתי ועצמי כוזב המדגישה את תהליכי האותנטיות - הנאמנות לערכים האמתיים שלנו - או הזיוף - ההסתגלות לערכי החברה. ביון איפיין דיכוטומיה שבין רכיבי ביתא (רשמים חושיים) ורכיבי אלפא (רשמים שכליים), הדומה להבחנות הנעשות בפילוסופיה בין מודעות גופנית למודעות שכלית" (שחף, אפריל 2024).

למעשה, כל תיאוריות הנפש הפסיכואנליטיות מפצלות את הנפש, באופן כזה או אחר, אם בגישה הפרוידיאנית של מבנה משולש (השלישי הוא תמיד סינתזה הגליאנית בין התזה לאנטי-תיזה), או בגישה היונגיאנית של אינספור מבנים ארכיטיפיים. רונלד פיירברן (Fairbairn, 1958) היה, ככל הנראה, הפסיכואנליטיקן הראשון שהתעמק במכניקה של פיצולי הנפש מילדות. הוא דחה לחלוטין את תיאורית הדחף של פרויד, והציג מודל קוהרנטי יותר של יחסי אובייקט, ובו הדחף אינו פועל על פי עקרון העונג, אלא מכוון כל כולו לאובייקט האנושי, ומתאים את עצמו אליו. מסיבה זו, טוען פיירברן, ילדים שהוריהם התעללו בהם, עדיין משתוקקים לרצות אותם, ועדיין תופסים את "מודל האהבה" הזה כמודל תקף ואמיתי ליחסים בינאישיים.

סיבת הפיצול, לפי רונלד פיירברן, היא חוסר יכולתה של האם לאהוב את הביטויים השונים של הילד שלה (Ogden, 2010). כל התנהגות שהאם נכשלה מלהכיל הופכת ל"אני", המתפצל מהאגו המרכזי, ומסתתר בעומקי הלא-מודע. לפי פיירברן, הדילמה המרכזית של התינוק נובעת מכך שהוא חווה את אמו כאוהבת ומקבלת, אך בו זמנית גם כדוחה ולא-אוהבת. דילמה זו יוצרת אצל הילד חוויה עמוקה של קונפליקט פנימי, שמובילה לפיצולים בתוך נפשו.

פיירברן טוען שהחוויה של מגבלות אהבת האם היא טראומטית עבור הילד, שמרגיש תלוי לחלוטין באם אך מבין שגם לאהבתה יש גבולות. התוצאה היא שהילד מפתח פיצול בנפשו, כאשר חלקים מסוימים של העצמי מתחברים לאובייקט האוהב, בעוד חלקים אחרים קשורים לאובייקט הדוחה. פיצול זה הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הנפש, ופיירברן מתאר כיצד הילד מחליף יחסים חיצוניים בלתי מספקים עם האם ביחסים פנימיים, כלומר הוא מפנים את האובייקט הלא-אוהב והדוחה כחלק ממבנה פנימי של יחסי אובייקט.

המבנה הנפשי שנוצר אצל הילד כולל שני אספקטים מרכזיים של העצמי המפוצל:

1. האגו הליבידינלי – מחובר לאובייקט המרגש (האם האוהבת באופן חלקי).
2. האגו האנטי-ליבידינלי – מחובר לאובייקט הדוחה (האם הלא-אוהבת).

האגו המרכזי, שהוא החלק הבריא בנפש, נדחף לקונפליקט עם חלקים אלו, שכן הוא מתנגד לאובייקט הלא-אוהב המופנם, אך בו זמנית לא מסוגל לוותר על השאיפה לאהבה וקבלה ממנו. פיירברן רואה את הפיצול הפנימי הזה כאסטרטגיית הישרדות: הילד ממשיך לנסות לגייס אהבה מהאובייקט הלא-אוהב, ובכך למעשה ממשיך להיאבק עם הדחייה, מה שמוביל לדיס-אינטגרציה ואיום במוות נפשי.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

נקודה מרכזית בתיאוריה של פיירברן היא שהילד אינו מצליח לוותר על התקווה לתיקון מערכת היחסים עם האם הלא-אוהבת, והוא מנסה שוב ושוב להפוך את האובייקט הלא אוהב לאובייקט אוהב. מכאן נובעת ההדגשה על הקשר הליבידינלי, שבא לידי ביטוי גם בכעס, תסכול ודחייה, אך גם בניסיון מתמשך לקבל אהבה. כך, התיאוריה של פיירברן משקפת את המתח המתמיד בין החלקים השונים של העצמי, ואת הצורך של הילד ליצור מערכת פנימית של יחסי אובייקט על מנת לשרוד את המציאות הרגשית הקשה של חוויות האהבה והדחייה.

לחבר את החלקים: הנהגה עצמית

בספר המפורסם "נרשם בגוף" (ואן דר קולק, 2014), בפרק שבעה-עשר שנקרא "לחבר את החלקים: הנהגה עצמית" (עמ' 355-378), ואן דר קולק כותב על מודל ה-IFS:

"מודל ה-IFS עזר לי להבין שדיסוציאציה מתרחשת על קו רצף. מערכת העצמי מתפרקת בטראומה, וחלקים מן העצמי הופכים מקוטבים ומתחילים להילחם זה בזה. תיעוב עצמי חי לצד האדרה עצמית (גרנדיוזיות), ובה בעת נלחם בה; אכפתיות ואהבה מתקיימות לצד שנאה; קהות חושים ופסיביות לצד זעם ותוקפנות. חלקי עצמי קיצוניים אלה נושאים על גבם את נטל הטראומה" (שם, עמ' 360).

מודל המערכות המשפחתיות הפנימיות (Internal Family Systems - IFS) הוא מודל טיפולי עמוק וחדשני שמציע מבט פנימי ייחודי על הנפש האנושית, בעזרת הבנה של החלקים השונים המרכיבים את הפסיכולוגיה של האדם (Anderson, Sweezy & Schwartz, 2017). המודל רואה את הנפש כמערכת של "חלקים" או תתי-אישיות, כל אחת עם מאפיינים, זיכרונות ותחומי עניין משלה, וליבה פנימית המכונה "העצמי", שהיא חלקו הבריא והשלם שבאדם, שפיירברן מכנה "האגו המרכזי".

החלקים השונים במודל:

1. גולים – מייצגים חוויות טראומטיות וכאבים רגשיים, במיוחד כאלו שמקורם בילדות. הם נוטים להיות מבודדים ושומרים על רגשות עמוקים של כאב ופחד. כאשר הם מופעלים, הם יכולים לגרום לערעור פנימי.
2. מנהלים – תפקידם לשמור על המערכת מאוזנת ולהגן על האדם מפני חוויות כואבות. הם עושים זאת באמצעות שליטה והתנהלות מחושבת במטרה למנוע מהגולים להתפרץ.
3. כבאים – חלקים אלה מגיבים באופן אינטנסיבי כשחוויות הכאב של הגולים מתפרצות. הם עושים זאת על ידי הסחת הדעת של האדם, לעיתים קרובות באמצעות התנהגויות לא בריאות כמו אכילת יתר, שימוש בסמים, או עיסוק יתר בפעילויות מסיחות דעת.

מטרת הטיפול ב-IFS היא להביא לאיזון והרמוניה פנימית על ידי יצירת קשר בריא ומרפא בין העצמי לחלקים השונים. בשלב הראשון, המטפל מסייע למטופל לגשת אל העצמי ולזהות את החלקים השונים שמנהלים את ההתנהגות שלו. משם, מתחיל תהליך של יצירת קשר ותקשורת עם החלקים הללו, במטרה לשחרר את העומסים שהם נושאים ולהשיב להם תפקידים בריאים יותר.

העקרונות המרכזיים:

1. העצמי כמרפא: העצמי, על פי המודל, הוא הסוכן העיקרי של הריפוי. המטרה היא להגיע למקום שבו העצמי יכול להוביל את המערכת, במקום שהחלקים המגנים ינהלו את העניינים.
2. עומסים ושחרור: החלקים נושאים עומסים רגשיים, כמו כאב או בושה, שנטענו בעקבות אירועי עבר. בעזרת הטיפול, ניתן "לפרוק" עומסים אלו ולהשיב לחלקים את תפקידם הבריא.
3. הגנה ועבודה עם חלקים: אין לעבוד ישירות עם גולים מבלי לקבל אישור מהמגנים. עקרון זה הופך את השיטה לבטוחה ומאפשר עבודה זהירה עם חלקים שעברו טראומה.

"משימתו של המטפל היא לעזור למטופלים להפריד את התערובת המבלבלת הזו לישויות נפרדות, כך שיוכלו לומר: 'החלק הזה שלי הוא כמו ילד קטן, והחלק הזה בוגר יותר, אבל הוא מרגיש כמו קורבן'. יתכן שלא יאהבו רבים מחלקיהם, אך אם יזהו אותם, הם ייעשו פחות מאיימים או מציפים" (ואן דר קולק, 2014, עמ' 364).

בשנת 2022 התפרסם מחקר שעסק ביעילות של מודל המערכות המשפחתיות הפנימיות (IFS) בטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) בקרב נפגעי טראומה מרובה בילדות (Hodgdon, Anderson, Southwell, Hrubec & Schwartz, 2022). המחקר שנערך היה מחקר פיילוט שבדק את האפקטיביות של 16 מפגשי IFS בני 90 דקות עם מטפלים מנוסים בקהילה. המחקר התמקד באנשים עם היסטוריה של טראומות ילדות מרובות, ובדק מגוון של תסמינים כמו דיכאון, דיסוציאציה, סומטיזציה, הפרעות ויסות רגשי, ותפיסת עצמי פגומה (בושה ואשמה).

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

הממצאים המרכזיים:

1. נצפו הפחתות משמעותיות בעוצמת תסמיני PTSD במשתתפים במהלך המחקר, עם ירידה מובהקת במספרם של אלו שעמדו בקריטריונים לאבחון PTSD לאחר הטיפול.
2. התוצאות הראו שיפור גם בתסמינים נלווים כמו דיכאון, דיסוציאציה והפרעות בוויסות רגשי, מה שמצביע על הפוטנציאל של שיטת IFS בטיפול בתסמונות מורכבות הקשורות לטראומות ילדות.

בלב המודל של IFS עומד ה"עצמי" (Self), שמייצג את ה"אני האמיתי". זהו חלק יציב ומרפא בנפש, בעל מאפיינים כמו חמלה, רוגע, סבלנות וסקרנות. התהליך הטיפולי במודל שואף לאפשר לחלקים הפגועים (הגולים) לבטא את כאבם ולשחרר את המטען הרגשי, כך שכל שאר החלקים ילמדו לבטוח ב"עצמי" ויאפשרו לו להנהיג את המערכת.

המודל שמציג ד"ר פרנק אנדרסון בראיון המצורף ביוטיוב עם לואיס הווס, מבוסס על עקרונות ה-IFS ומשלב אותם עם גישתו האישית והאוטוביוגרפית (Anderson, 2024) לריפוי טראומות. אנדרסון מציין ארבעה שלבים מרכזיים בתהליך הריפוי:

שלב ראשון: הודיה

אנדרסון מסביר שהתסמינים של טראומה, כמו קהות חושים, דיכאון או אפילו מחשבות אובדניות, הם חלקים מגינים שנועדו להגן עלינו מהכאב. המפתח הראשון הוא להכיר תודה לתגובות הטראומה, ולהבין שהן לא מנסות לפגוע בנו אלא לשמור עלינו. הוא מביא את הדוגמה של מחשבות אובדניות כמנגנון שנועד "לעצור את הכאב", ולא כרצון אמיתי להפסיק את החיים. התהליך כולל התבוננות פנימית, כמו במדיטציה, והקשבה סקרנית לחלקים אלו כדי להבין איך הם עוזרים לנו להתמודד.

"חשוב על התאבדות לרגע, החלק האובדני לא רוצה למות, הוא רוצה להפסיק את הכאב. הוא המגיב האחרון לטראומה. אם זה יעשה גרוע מדיי אז אני אוכל להגן על כולנו באמצעות עצירת הכאב. לכן, יש להודות לחלק האובדני על הרצון והנכונות שלו לעזור. כל התסמינים של הטראומה הם למעשה ממשפחת 'המגינים' ויש להכיר להם תודה על כך" (שם, דקה 24).

שלב שני: אמון

האמון העצמי הוא קריטי. אנדרסון מדגיש את החשיבות ביכולת של האדם לתת בעצמו אמון ולהתחבר לעצמי האמיתי שלו. העצמי נחשב לחלק המרפא בנפש, ואנדרסון מאמין שאין צורך במורים חיצוניים כדי לאשר את הדרך שלנו. ההתחברות לחוכמה הפנימית ולכוחות העצמיים היא חיונית לריפוי.

שלב שלישי: טרנספורמציה

שלב זה כולל שלושה תת-שלבים עיקריים:

1. עדות: יש לתת עדות לחוויה הטראומטית בכל הרמות - במחשבות, ברגשות ובתחושות הגוף. יש לאפשר לחלק שמחזיק את הטראומה להרגיש שהוא נשמע, בלי להציף מחדש את הטראומה, אלא להיות עמו בנוכחות.
2. חוויה מתקנת: בשלב זה, יש לשנות את המסקנות שנלמדו מהטראומה. עלינו ליצור לעצמנו חוויות חדשות שמספקות את מה שהיה חסר לנו באותו הזמן ומערערות את ההנחות הכואבות שנטלנו על עצמנו.
3. שחרור אנרגטי: לאחר שהתמודדנו עם החוויה והתחברנו מחדש לחלקים הפנימיים שלנו, מגיע שלב השחרור. זהו שלב בו משחררים את האנרגיה הכבדה שקשורה לטראומה, בדמיון או במדיטציה.

שלב רביעי: החזרת הכוח לעצמי האמיתי

בשלב הסופי, תהליך השחרור מאפשר לאדם לקחת מחדש את הכוח לידיו. כל פעם שמשחררים אנרגיה של טראומה, העצמי מקבל מחדש שליטה וכוח. זהו שלב של התחזקות והתעצמות, בו האדם מחזיר לעצמו את הביטחון והשליטה הפנימית.

דרך האמת לשלמות פנימית

מרתה בק, כותבת בספרה דרך האמת לשלמות פנימית, מה קורה כשאנחנו מתחילים לשקר לעצמנו, ואיך הנפש שלנו מתפרקת מזה (בק, 2021). הספר עוסק במסע לחיים של שלמות פנימית (Integrity) ומבוסס על המבנה של "הקומדיה האלוהית" של דנטה. בק מתארת ארבעה שלבים במסע הזה:

1. "היער האפל של הטעות" - המצב בו אנו מרגישים אבודים, מנותקים מהאמת הפנימית שלנו בגלל לחצים תרבותיים וחברתיים.
2. "התופת" - שלב בו אנו מתמודדים עם האמונות והשקרים שגורמים לנו סבל. כאן אנו לומדים לזהות ולשחרר אמונות מגבילות.
3. "הטוהר" - שלב בו אנחנו מתחילים ליישם שינויים התנהגותיים שתואמים את האמת הפנימית שלנו, למרות התנגדות מהסביבה.
4. "גן העדן" - המצב של שלמות פנימית מלאה, בו אנו חיים בהרמוניה עם האמת שלנו ומרגישים מחוברים לעצמנו ולעולם.

בק מדגישה שהמסע הזה אינו קל אך הוא הכרחי כדי להגיע לאושר אמיתי. היא מספקת תרגילים מעשיים וכלים לזיהוי חוסר יושרה בחיינו ומציעה דרכים לתיקון. הספר משלב תובנות מתחומי הפסיכולוגיה, המדע והרוחניות, ומשתמש בסיפורים אישיים של המחברת ומטופליה להדגמת העקרונות. נקודה מרכזית בספר היא שחוסר יושרה - כלומר פיצול בין האמת הפנימית שלנו להתנהגות החיצונית - הוא המקור העיקרי לסבל. לעומת זאת, חיים של שלמות פנימית מובילים לשלווה, בריאות ומערכות יחסים טובות יותר.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

"המשוואה פשוטה: אם לא תצעדו בדרך האמת, לא תמצאו את האנשים שבאמת מתאימים לכם. תמצאו את עצמכם במקומות שאתם לא אוהבים, תלמדו מיומנויות שלא מביאות אתכם להגשמה, תאמצו ערכים ומנהגים שלא עולים בקנה אחד עם התחושות שלכם" (שם, גרסה דיגיטלית, 126).

המעבר בגיהנום הוא בעצם המאבק בין התרבות לטבע, ובמונחים של גורדייף, המאבק הוא זה שמייצר את המצפון. במילים אחרות, המסע חשוב יותר מהמטרה שלו, ולמעשה, ללא המסע לא הייתה נוצרת אותה אמת פנימית, ואותו מצפון שמאיר לאדם את דרכו בשעתו החשוכה ביותר. גם גורדייף יצר שפה שמאפשרת לראות את המורכבויות הבלתי-נראות של הנפש, את המאבק הפנימי בין "התרבות" (קו ההתפתחות של הידע) לבין "הטבע" (קו ההתפתחות של ההוויה). חשוב לשים לב שהשפה לא תבלבל אותנו. מאחר והאובייקטים של השפה הפסיכולוגית הם בלתי נראים, הם דומים לאותו פיל, שארבעה חכמים הודים עיוורים ממששים אותו, וכל אחד מתאר חלק אחר בו.

"באמצעות השוואת תהליכי הקמת-המבנה בילדות עם אלה המקבילים להם באנליזה, יותר לי לשוב לדוגמה של הקמת מבנה בילדות בריאה שהעליתי במאמר קודם... כשרציתי להציג את היחס בין תסכול אופטימלי לבין מיצוק האיזור הנפשי שאז השוויתי עם האני-העליון, אך מאוחר יותר המשגתי כקוטב המואדר של העצמי. כתבתי 'שקר של ילד נותר מבלי שיחפשוהו, וכך אובד היבט אחד של האובייקט המואדר הכול-יודע. אולם ידיעת הכול מופנמת כהיבט דק... העין הכול-רואה, כל-ידיעתו של האני-העליון'... בעוד ששקרים שלא נחשפו עשויים בהחלט להקנות חוויה של הקמת-מבנה – 'תסכול אופטימלי' – לילד, אשר באמצעות שקר שלא נחשף הוא מגלה כי הוריו אינם כול-יודעים, ובמיוחד כי אין הם מסוגלים לחדור לתוך מחשבתו, הרי עתה ברור ששקר שלא נחשף אין לו אותה פונקציה ואותה חשיבות באנליזה של מבוגרים עם הפרעות עצמי הניתנות לאנליזה. את מקומו של השקר שלא נחשף תופס הגילוי של המטופל, כי הבנתו שלו את מצביו הנפשיים ואת עמדותיו המנטליות טובה לעיתים מזו של האנליטיקאי, כי האנליטיקאי אינו כול-יודע, כי האמפתיה שלו עשויה להיות לוקה, וכי האמפתיה של המטופל עם עצמו, ובכלל זה, במידה שאין למעלה הימנה, האמפתיה שלו כלפי חוויות ילדותו, היא לעיתים קרובות עדיפה" (קוהוט, 1984, עמ' 133-134).

המצפון הוא היכולת להתבונן בעצמנו בכנות ובבהירות, מבלי להסתיר חלקים מעצמנו ב"צל", האיזור הלא-מודע בנפש. זוהי העין הרואה הכל שנותרת בילד אפילו לאחר שהשקר לא התגלה. הילד יודע את האמת, אבל אם יתחיל לשקר לעצמו, ההונאה העצמית תפצל אותו, עד שלא יוכל להיות מחובר לעצמי האמיתי שלו, ויאלץ להסתפק בהשתקפויות מאחרים כאספקה נרקיסיסטית שלעולם לא תשביע את הרעב לדבר האמיתי. בסופו של דבר, האמפתיה של אדם עם עצמו עולה על זו של כל אדם אחר, משום שיש לאדם, כשהוא לא משקר לעצמו, גישה פריבילגית לתכני הנפש שלו, שאין לאף אחד אחר.

רסיסים דיוניסיים ואינטגרציה אפולונית

"אתם אולי זוכרים את הסיפור על השטן והחבר שלו, שהלכו ברחוב, כשראו לפניהם אדם מתכופף ומרים משהו מהאדמה, מסתכל עליו ומכניס אותו לכיס. 'מה האיש הזה הרים?' אומר החבר לשטן, 'הוא הרים פיסת אמת', עונה השטן. 'אז זה עסק רע מאוד בשבילך', אומר החבר. 'אה, בכלל לא, אני אתן לו לארגן את זה' עונה השטן" (תרגום המחברת: Krishnamurti, 1929).

הזיכרונות שלנו מעובדים בשתי צורות בסיסיות: דרך הרשמים החושיים (בעיקר בגזע המוח ובמערכת הלימבית) ודרך המושגים השכליים (בעיקר בקורטקס הפרה פרונטלי). קאנט (1788) תיאר את הרשמים החושיים כ"עיוורים" משום שללא המשגה מילולית, אנחנו אפילו לא יודעים על מה בדיוק אנחנו מסתכלים. ביון כינה את הרשמים החושיים "רכיבי ביתא". למשל, כשיש לנו זכרונות הכוללים צלילים, טעמים, ריחות, תמונות ויזואליות ותחושות גוף – מדובר ברשמים חושיים "עיוורים" או רכיבי ביתא "שבורים". כאשר מדובר בזיכרון טראומטי במיוחד, ההיבטים התחושתיים שלו מאוחסנים לעתים קרובות בנפרד מהרכיבים השכליים, ונשלטים על ידי מבנים במערכת הלימבית במוח, ובעיקר על ידי האמיגדלה. מסיבה זו, אנשים שמשחזרים זיכרונות טראומטיים מודחקים, לרוב מתחילים לזכור אותם ברסיסים, וזו הסיבה שזה יכול להיות כל כך מבלבל לעבור תהליכי שחזור זיכרונות טראומטיים.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

האם זה מעשה שטן להרכיב מרסיסי זכרונות החושים סיפור שכלי מאחד? יתכן. אבל בכל הנוגע לנפש האדם, לחוות זכרונות טראומטיים בצורתם הגולמית, ללא סיפור מאחד, זהו הגיהנום כשלעצמו. הריפוי המוחי הוא למעשה העברת המידע הטראומטי מעיבוד לימבי לעיבוד פרה-פרונטלי. ובמונחים של ניטשה, מדובר למעשה באינטגרציה של רסיסי יצרים דיוניסיים לכדי סיפור אפולוני מאחד בשכל.

ניתן לראות דיסוציאציה וטראומה על ספקטרום. בקצה המתון ביותר של הדיסוציאציה, אדם יכול לחלום בהקיץ במקום להתמקד במה שהוא עושה או חווה ברגע זה. בקצה החמור של ספקטרום הדיסוציאציה והטראומה, אדם עלול להתנתק לחלוטין מהמציאות ולהתחיל לחוות פרקי זמן שבהם הוא מאבד את תחושת הזהות או יוצר זהויות חדשות. במובן מסוים, כל טראומה יוצרת זהות חדשה עם טריגרים המאפיינים אותה.

למשל, אם יש לאדם טריגר טראומטי של חוסר הבנה מצד אחרים אז בכל פעם שתעלה תחושה של חוסר הבנה בשיחה – הסטרס יעלה במהירות ועימו תגובת כעס "לא-מותאמת-לסיטואציה" לכאורה. למעשה, מדובר בתגובה מותאמת לתשתית הנפשית, שמאפשרת לנו בסופו של דבר לזהות את הזכרונות שיצרו אותה.

על ידי ניתוק מהחוויה, האדם מפצל אותה מהמודעות שלו כך שהוא לא יצטרך לסבול את הכאב או אי-הנוחות של הרגשות הקשורים לאירוע. זה משרת את הנפש מכיוון שהפיצול נותן עדיפות לדחף ההישרדות. לא רק ההישרדות הפיזית, אלא גם ובעיקר ההישרדות הנפשית והרגשית. אם בתור ילד קטן, האדם היה תלוי במישהו שהתעלל בו, לא הייתה לו ברירה אלא להישאר מחובר לאותו אדם. בדומה, אם בתור מבוגר, האדם נמצא בתוך מערכת מתעללת, שהוא תלוי בה לשם פרנסתו או התקדמותו המקצועית, זה ישרת אותו לחוות דיסוציאציה מאירועים טראומטיים בהווה.

בעיקרו של דבר, הדיסוננס הקוגניטיבי הקשור ל"לחיות עם המפלצת" הוא כל כך גדול שלמעשה לא ניתן להמשיך לתפקד באווירה זו של אימה. לכן, על ידי דיכוי זיכרון ההתעללות, אנחנו שומרים על ההיקשרות שלנו למבוגר או לבעל הסמכות שמתעלל בנו, ובכך אנחנו מבטיחים את הישרדותנו.

לסיכום, כאשר אדם חווה אירוע שהוא טראומטי מבחינה רגשית, לפעמים אין לו כל דרך לשלב את האירוע בחייו המודעים. כאשר זה קורה, למען ההישרדות הרגשית שלו, האדם לעתים קרובות מדכא לחלוטין את הזיכרון. לאחר מכן הזיכרון מנותק מהעצמי ומאוחסן בצורה מקוטעת.

תהליך ההשלמה של טיל סוואן

הספר של טיל סוואן המתאר את "תהליך ההשלמה" (Swan, 2016) מציג שיטה לריפוי רגשי של אירועים טראומטיים בעבר. המוקד של התהליך הוא על עבודה עם "הילד הפנימי" (החלק הרגשי) ואינטגרציה של חלקים מודחקים בנפש באמצעות התערבות דמיונית בזיכרון של "המבוגר האחראי" (החלק השכלי). הגישה היא חווייתית במהותה, ומורכבת מ-18 שלבים שנועדו לעזור לאנשים להתחבר מחדש לזיכרונות טראומטיים ולעבד אותם באופן שיספק להם פתרון ותחושה של השלמה.

השלבים כוללים:

1. יצירת מקום בטוח בדמיון שבו ניתן לחוות רגשות מבלי להרגיש מאוימים.
2. התחברות לתחושות גופניות ורגשות הקשורים לחוויות העבר.
3. שחזור של הזיכרון הטראומטי, תוך דגש על תיקונו בדמיון.

המטרה המרכזית היא אינטגרציה של חלקים נפשיים מנותקים ותחושת שלמות פנימית. במקום להימנע מרגשות, להדחיק או לדכא אותם, יש כאן דגש על נוכחות מלאה ועל תיקוף רגשי. הסיפורים המובאים בספר מציגים הצלחות רבות, כמו התמודדות עם דיכאון, חרדה, טראומה והתמכרויות, תוך שיפור משמעותי באיכות החיים.

צעד ראשון: יצירת מקום מנטלי בטוח

שלב יצירת המקום הבטוח בתהליך ההשלמה של טיל סוואן מהווה את הבסיס הקריטי לתהליך הריפוי. המטרה של המקום הבטוח היא לספק למטופל מרחב פנימי מוגן ויציב, שמאפשר תחושת ביטחון ושליטה. זהו מקלט מנטלי המיועד לחלקים הפגועים של העצמי, ומאפשר גישה לרגשות ולחוויות קשות בצורה מבוקרת.

בשלב זה, המטופל מודרך תחילה להרפיה באמצעות נשימות איטיות ועמוקות. לאחר מכן, נעשית הנחיה לדמיין מסע אל מקום סודי ובטוח, שניתן להיכנס אליו דרך פתח או שער מיוחד המותאם למטופל בלבד. המקום הבטוח יכול להיות דמיוני לחלוטין או מבוסס על מקום אמיתי שהמטופל מכיר ואוהב, כאשר הוא מותאם לצרכים ולהעדפות אישיות.

המקום כולל אלמנטים חשובים כמו מקור מים מרפא, מקומות מנוחה, ודמויות תומכות כמו מלאך שומר או חיה מגוננת. כמו כן, קיימת חשיבות רבה ליצירת גבולות ברורים למקום כדי להגן עליו מפני חדירה חיצונית, כגון שימוש בסיסמה או תנועה מיוחדת. גמישות המקום מאפשרת לו להשתנות ולהתפתח בהתאם לצרכי המטופל לאורך הזמן.

סוואן ממליצה על תרגול קבוע של הכניסה למקום הבטוח כדי להפנים אותו ככלי פנימי, ובכך לאפשר כניסה אליו בזמנים של מצוקה. מעבר לתהליך ההשלמה עצמו, המקום הבטוח יכול לשמש גם כטכניקת הרגעה ביום-יום או כבסיס לתרגול מיינדפולנס.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

המפתח להצלחת שלב זה הוא התאמה אישית והשקעה בפרטים המדויקים ובחוויה חושית מלאה, כך שהמקום הבטוח יהפוך לכלי רב-עוצמה עבור המטופל, המלווה אותו גם מעבר לתהליך הטיפולי. אפשר לומר שיצירת המקום הבטוח היא שלב הכניסה לתוך המצב ההיפנוטי אותו תיארתי במאמר קודם.

צעד שני: ויפאסנה רגשית

הויפאסנה הרגשית היא טכניקה מרכזית בתהליך ההשלמה של טיל סוואן, המתמקדת בפיתוח מודעות עמוקה לחוויה הרגשית תוך קבלה וחמלה כלפי עצמנו. טכניקה זו מהווה התאמה של מדיטציית ויפאסנה המסורתית, אך שמה דגש מיוחד על רגשות ועל חוויות פנימיות מבלי לשפוט או להתערב בהן.

בשלב הראשון, התרגול מתחיל בישיבה נוחה ובעצימת עיניים, תוך התמקדות בנשימה להרגעת הגוף והתודעה. בהמשך, המטופל פונה פנימה, להתבונן בחוויות הרגשיות שעולות ברגע הנוכחי. סוואן מכנה את איכות הרגש בשם "טעם רגשי", ומטרת התהליך היא להתוודע לטעם הייחודי של כל רגש, מבלי לנסות לשנות אותו.

בטכניקה זו, יש דגש על התבוננות ברגשות מבלי להיסחף איתם מחד או להתנגד להם מאידך. במקום להימנע מרגשות קשים, המטופל לומד להיות נוכח עם הרגש ולשים לב לתחושות הגופניות שהוא מעורר. תהליך זה כולל זיהוי האזור בגוף שבו הרגש מורגש, מתן שם לרגש, והתבוננות במחשבות כמו בבועות שעולות וחולפות.

כמו כן, אחד ההיבטים המרכזיים הוא זיהוי "רגשות כיסוי" – רגשות שמסתירים רגשות עמוקים יותר. לדוגמה, כעס יכול להסתיר כאב או פחד. דרך התבוננות וסקרנות, המטופל לומד לחקור מה נמצא מתחת לרגש הראשוני ולהיות פתוח לחוות את מה שעולה.

הויפאסנה הרגשית אינה עוסקת בהגעה למצב של רוגע או שליטה מוחלטת, אלא ביכולת להכיל את כל מה שעולה – גם רגשות קשים או תחושות גופניות חזקות. התרגול גם מתמודד עם תופעות של הימנעות או קהות רגשית, ומדגיש את הצורך להתבונן במצבים אלו כחלק מהחוויה האנושית.

בסופו של דבר, המטרה של הטכניקה היא לפתח חמלה עצמית כלפי כל הרגשות ולחוות אותם במלואם, מתוך הבנה שהם חלק טבעי מהחוויה שלנו. סוואן מזכירה שהמטרה אינה להרגיש טוב יותר, אלא להיות מסוגל להרגיש באופן מלא יותר, תוך פיתוח גישה של קבלה וסובלנות כלפי עצמנו.

זיהוי רגשות כיסוי

במסגרת תהליך ההשלמה של טיל סוואן, "רגשות כיסוי" הם מושג מרכזי המסייע בזיהוי וטיפול בשורשי הטראומה. רגשות כיסוי הם רגשות המסתירים מתחתיהם רגשות עמוקים יותר, לרוב כואבים או מאיימים. הם מתפקדים כמנגנוני הגנה, ומשמשים כמסכה המונעת מאיתנו גישה לרגשות האמיתיים והבסיסיים יותר.

מאפייני רגשות כיסוי כוללים את העובדה שהם נוטים להיות חזקים, מיידיים ומקובלים יותר מבחינה חברתית. לדוגמה, כעס עשוי להסתיר פחד או כאב, ואילו אדישות עשויה להסתיר עצב עמוק. לעיתים, רגשות כיסוי מופיעים כחלק מדפוסים כרוניים של תגובה למצבים דומים, כאשר הם מתפקדים כתגובה אוטומטית למצבים מאיימים או מכאיבים.

כדי לזהות רגשות כיסוי נחוצה התבוננות פנימית, שבמהלכה המטופל שואל את עצמו שאלות כמו "מה מסתתר מתחת לרגש הזה?". חשוב לשים לב לדפוסי תגובה חוזרים ולעוצמת הרגש, וכן להיות קשובים לתחושות גופניות המתלוות לרגש, שכן אלו עשויות לשקף רגש עמוק יותר המסתתר מתחת לפני השטח. החדירה מבעד לרגשות הכיסוי מתבצעת דרך זיהוי וקבלה של הרגש הראשוני, ולאחר מכן חקירה עדינה של השאלה "מפני מה הרגש הזה מנסה להגן עליי?". הקשבה לגוף ולשינויים פיזיים עשויה לסייע, וכך גם סבלנות ומתן זמן מספק לרגשות העמוקים יותר לעלות בהדרגה.

עבודה עם רגשות כיסוי אינה פשוטה, והיא עלולה להיתקל בהתנגדות פנימית ופחד מהצפה רגשית. קושי נוסף הוא בזיהוי רגשות כיסוי שהפכו להרגלים מושרשים לאורך זמן. עם זאת, זיהוי רגשות כיסוי הוא קריטי בתהליך הריפוי מכיוון שהוא מאפשר גישה לרגשות האמיתיים, שמסתתרים מאחורי הכיסוי ולצרכים לא מסופקים.

במסגרת תהליך ההשלמה, זיהוי רגשות הכיסוי הוא חלק חשוב מהשלב הראשוני של התחברות לרגש. העבודה מתבצעת לעיתים תוך שימוש בטכניקות ויזואליזציה ועם התמקדות בקשר עם הילד הפנימי, כדי לחשוף את הרגשות האמיתיים הנמצאים מאחורי רגשות הכיסוי. העבודה עם רגשות כיסוי מאפשרת גישה עמוקה יותר לשורשי הטראומה, ובכך מקדמת ריפוי עמוק ומשמעותי יותר.

חוויות גופניות אבנורמליות

תהליך הריפוי הרגשי שתואר כאן מציג גישה עמוקה לתהליך של עבודה פנימית רגשית, תוך דגש על קבלה עצמית, נוכחות וסבלנות. גישה זו מדגישה את הצורך להיות נוכחים עם כל תחושה שעולה, גם כאשר מדובר בתחושות גופניות חזקות, הלוצינציות מפתיעות, או תחושת קהות רגשית.

תחושות גופניות עזות, שמתעוררות במהלך התהליך, כמו תחושת חום או עקצוץ, הן חלק מהתגובה הפיזיולוגית לרגשות ולטראומות שהיו מודחקות. התחושות הללו, אף שהן עשויות להיות מפתיעות, מעידות על כך שתהליך הריפוי בעיצומו. ההמלצה כאן היא לנשום עמוק במהלך חוויית התחושות הגופניות ולהתמקד בקבלה שלהן.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

הלוצינציות תחושתיות ותחושות מעוותות, כגון תחושת גדלות או קטנות, הן תגובות של המערכת הרגשית והפיזיולוגית לאינטגרציה פנימית עמוקה. החוויות הללו מתרחשות לעיתים כתגובה לשחרור רגשות מודחקים או עבודה רגשית אינטנסיבית, והן נחשבות לתגובות נורמליות.

תחושת קהות רגשית או שינה, שמתרחשת במהלך התהליך עשויה להצביע על מנגנון הגנה נפשי, שמטרתו להגן מפני הצפה רגשית. במקרים כאלו, הגישה היא לחוות את הקהות כשלעצמה, ולקבל אותה כחלק מהתהליך הרגשי. גם רגשות כמו תסכול וחוסר תקווה, כאשר התחושות נעלמות, דורשות קבלה והכלה. קבלת כל החוויות מהווה את המפתח לתהליך הריפוי. גישה זו מציעה לראות בכל תחושה שעולה, גם אם היא כואבת או מפחידה, חלק חשוב מהריפוי ומהשחרור הרגשי.

בסיכומו של דבר, הגישה המוצעת כאן מבוססת על נוכחות מודעת והתמסרות לתהליך הרגשי, ללא שיפוט או התנגדות. היא מדגישה את החשיבות של הקשבה פנימית, קבלה עצמית, ונכונות להתעמת עם רגשות מודחקים. תהליך זה, שמותאם אישית לכל אדם, דורש סבלנות ואומץ, ומספק מסגרת יציבה לריפוי רגשי מעמיק ולצמיחה אישית.

רגשות ותחושות גוף

בשנת 2014 התפרסם מאמר שחקר את הקשר בין רגשות לתחושות גופניות ספציפיות והציע תובנות משמעותיות לגבי האופן שבו רגשות נחווים בגוף (Nummenmaa et al., 2014). החוקרים פיתחו כלי בשם "embody", שאיפשר למשתתפים למפות במדויק את האזורים בגופם שבהם הם חווים תחושות שונות בהתאם לרגשות. המחקר כלל חמישה ניסויים עם למעלה מ-700 משתתפים ממגוון תרבויות, מה שמחזק את התוקף התרבותי של הממצאים.

הממצאים המרכזיים מצביעים על כך שרגשות שונים קשורים לדפוסים גופניים מובחנים ועקביים, שהיו דומים בין תרבויות שונות (פינית, שוודית וטייוואנית). כך, לדוגמה, "שמחה" נמצאה קשורה לתחושות חזקות בכל הגוף, בעוד ש"עצב" אופיין בתחושות מופחתות בגפיים. רגשות בסיסיים כמו כעס, פחד, גועל, שמחה, עצב והפתעה – הציגו מפות תחושה גופנית ברורות ומובחנות.

המפות הגופניות נשארו עקביות גם כאשר הרגשות התעוררו באמצעים שונים, כמו מילים, סיפורים, סרטים והבעות פנים. יתר על כן, דפוסי התחושות הגופניות היו מדויקים דיים כדי לאפשר סיווג סטטיסטי של רגשות, והמשתתפים הצליחו לזהות רגשות בהתבסס על מפות תחושה אנונימיות.

החוקרים מציעים שהקשרים הספציפיים בין רגשות לתחושות גופניות עשויים לשמש כסמנים ביולוגיים לחוויות רגשיות מודעות ולהפרעות רגשיות. ממצאים אלו תומכים בתיאוריות המדגישות את חשיבות התחושות הגופניות בעיבוד רגשי, ומדגישים את הרעיון שהגוף ממלא תפקיד מכריע בחוויות רגשיות. הבנה מעמיקה זו של הבסיס הפיזיולוגי של רגשות עשויה להוות תשתית לפיתוח גישות טיפוליות חדשות לטיפול בהפרעות רגשיות. באופן מיוחד, יש במחקרים האלה כדי לתמוך במושג הויפאסנה הרגשית של טיל סוואן, המשמש מושג מפתח בתהליך ההשלמה עם זכרונות טראומטיים.

להלן הרשימה של הרגשות המוזכרים במאמר יחד עם התחושות הגופניות המלוות אותם, ככל שפורטו:

1. כעס (Anger): פעילות מוגברת באזור החזה העליון, בראש ובגפיים העליונות.
2. פחד (Fear): פעילות מוגברת באזור החזה העליון ובראש.
3. גועל (Disgust): תחושות במערכת העיכול ובאזור הגרון.
4. שמחה (Happiness): תחושות מוגברות בכל הגוף.
5. עצב (Sadness): פעילות מופחתת בגפיים.
6. הפתעה (Surprise): לא צוינו תחושות ספציפיות.
7. חרדה (Anxiety): דומה לפחד, אך לא פורטו תחושות ספציפיות.
8. אהבה (Love): לא פורטו תחושות ספציפיות, אך צוין כרגש חיובי.
9. דיכאון (Depression): דומה לעצב, אך לא פורטו תחושות ספציפיות.
10. בוז (Contempt): לא פורטו תחושות ספציפיות.
11. גאווה (Pride): לא פורטו תחושות ספציפיות, אך צוין כרגש חיובי.
12. בושה (Shame): לא פורטו תחושות ספציפיות.
13. קנאה (Envy): לא פורטו תחושות ספציפיות.
14. מצב רגשי ניטרלי (Neutral): לא מלווה בתחושות גופניות מובהקות.

עבור חלק מהרגשות, המאמר לא פירט תחושות גופניות ספציפיות, אלא התמקד בעיקר ברגשות הבסיסיים (1-6 ברשימה), וסיפק פחות פרטים על הרגשות המורכבים יותר. הממצאים הללו שוחזרו במספר מחקרים עוקבים (Hietanen et., 2016; Volynets et al., 2020; Schino et al., 2024).

צעד שלישי: שיום, תיקוף והכלה

שלב זה מתמקד במתן תוקף מלא לרגשות שלנו. אנו מעבירים מסר לרגש או לתחושה שאנו נמצאים איתם באופן מלא, רואים אותם כתקפים, אכפת לנו מהם, ואנו מוכנים להקשיב ולקבל את מה שיש להם לומר. זוהי צורה של אהבה בלתי מותנית שרבים מאיתנו לא קיבלו בילדותם, לרוב מכיוון שהסובבים אותנו לא ידעו כיצד להעניק אותה. זו גישה שהיא ההיפוך של הנטישה העצמית שחווינו. היא מאפשרת לרגש העז להציף את הזיכרון אליו הוא מחובר, ומספקת לתת-מודע שלנו את הביטחון הנדרש כדי להעלות את הזיכרון המקורי של הרגש למודעות. זהו צעד חיוני בתהליך הריפוי הרגשי.

שימוש במנטרות חיוביות מאפשר להעמיק את היכולת לתת תוקף אמיתי לרגש. דוגמאות למנטרות כאלה כוללות:

• "אני לגמרי כאן איתך ברגע הזה".
• "אני איתך בזה, לא משנה מה יקרה".
• "אני פתוחה ומוכנה להרגיש את זה".
• "אני מקבלת את הרגש הזה בברכה".

חזרה על משפטים כאלה או אחרים, בין אם בשקט לעצמנו או בקול רם, יכולה לסייע בשמירה על רוגע ומיקוד. הרעיון המרכזי הוא שהרגש הוא תקף, שיש לו סיבה, יש לו משמעות, והוא חלק מאיתנו. השיטה הזו יעילה במיוחד בהתמודדות עם רגשות עזים או טראומות מהעבר, והיא מאפשרת לנו ליצור מרחב בטוח לחקירה עצמית ולריפוי, תוך כדי טיפוח יחס חומל ומקבל כלפי עצמנו.

אימוץ גישה זו של תיקוף עצמי יכול להוביל לשינויים משמעותיים באיכות החיים. היא מסייעת בבניית ביטחון עצמי, שיפור היחסים הבינאישיים, והגברת היכולת להתמודד עם אתגרים רגשיים בעתיד. חשוב לציין כי תהליך זה דורש תרגול ועקביות. עבור אנשים רבים, זוהי מיומנות חדשה שיש ללמוד ולפתח.

שיום רגשות

התמודדות עם רגשות שיוצאים משליטה, במיוחד בהקשר של קשיי ויסות רגשי, היא אתגר נפוץ שמופיע אצל רבים. בראייה הפסיכולוגית המודרנית, ויסות רגשי מתאר את היכולת של האדם לזהות רגשות, לתקף אותם באופן עצמאי, ולהחזיר את עצמו למצב רגשי מאוזן. בקצה "הבריא" של הסקאלה, אנשים מצליחים לזהות את הרגש ולהגיב אליו באופן מאוזן, בעוד שבקצה השני, אנשים מתקשים בתהליך זה ופונים לאסטרטגיות הרגעה לא יעילות כמו התנהגויות ממכרות או התקפי זעם. למרות שלכאורה היכולת לזהות רגשות היא "נורמלית", אנשים רבים מדווחים שהם מתקשים לשים לב למצבם הרגשי, עד שאדם אחר מציין אותם בפניהם, ומפנה את תשומת לבם לרגשותיהם (Mikulincer et al., 2015).

אחד הכלים היעילים ביותר בתהליך הוויסות הרגשי הוא שיום הרגשות. מתן שם לרגש מסייע בהפחתת עוצמתו ובהפיכתו למוחשי יותר, מה שמאפשר התמודדות מושכלת יותר. ניהול יומן רגשות, בו מתעדים את החוויות הרגשיות היומיומיות וההקשר שלהן, יכול להעמיק את המודעות העצמית ולסייע בזיהוי דפוסים רגשיים ובהבנת הטריגרים המעוררים רגשות עזים.

הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי (DBT) מציע גישה מקיפה להתמודדות עם קשיי ויסות רגשי. שיטה זו כוללת מספר מודולות, ביניהן "עמידות במצוקה", "מיומנויות בינאישיות" ו"מודעות קשובה", המספקות ארגז כלים מגוון להתמודדות עם אתגרים רגשיים. הגישה ההוליסטית של ה-DBT מאפשרת פיתוח מיומנויות רבות הנחוצות לוויסות רגשי יעיל.

מושג מרכזי בגישות טיפוליות עכשוויות הוא "להיות עם" הרגשות במקום להילחם בהם. רעיון זה, הקשור ל"קבלה רדיקלית" ב-DBT, מדגיש את חשיבות קבלת המציאות הרגשית כפי שהיא, כולל רגשות קשים ולא נעימים. גישה זו, המנוגדת לאינסטינקט הטבעי להדחיק רגשות לא רצויים, מאפשרת התמודדות בריאה יותר ומפחיתה את הסבל הנלווה למאבק הפנימי.

חמלה עצמית היא מרכיב חיוני נוסף בתהליך הוויסות הרגשי. היא כוללת את היכולת להיות סלחניים כלפי עצמנו בעת קושי, ולהבין שאתגרים רגשיים הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. פיתוח חמלה עצמית מאפשר התמודדות בריאה יותר עם כישלונות ואתגרים, וראייתם כהזדמנויות ללמידה וצמיחה.

לבסוף, השימוש במטאפורות יכול להיות כלי יעיל בהבנת תהליכים רגשיים מורכבים. מטאפורות מאפשרות ראייה חדשה של רגשות ופיתוח גישה יצירתית להתמודדות עמם. הן יכולות לשמש ככלי טיפולי ואמצעי להבנה עצמית עמוקה יותר.

גישה זו דורשת נכונות לקבל את הרגשות שלנו, גם כשהם קשים ולא נעימים, ולהבין שהם חלק טבעי מהחוויה האנושית. ההקשבה לרגשות היא עבודה יומיומית שדורשת זמן ותרגול, ולעתים גם עזרה מאחרים. מדובר ביכולת לפתח חמלה עצמית ולהיות בנוכחות עם רגשות מבלי לשפוט אותם או להילחם בהם. הספר "דרקון אין דבר כזה" (קנט, 2011) ממחיש את העיקרון הזה בצורה פשוטה ונוגעת ללב. הסיפור מתאר כיצד התעלמות מהדרקון הופכת אותו לבלתי נשלט. באופן דומה, כאשר אנחנו מתעלמים מרגשות, הם עלולים לגדול למימדים מפלצתיים. הכרה ברגשות והקשבה להם מאפשרות להתמודד איתם בצורה מאוזנת ובריאה יותר. מדובר בעבודה מתמשכת של קבלה עצמית, סליחה כלפי עצמנו, וההבנה שגם אם לעיתים אנחנו מאבדים שליטה, זה חלק מהתהליך האנושי והלימודי שלנו.

גלגל הרגשות

גלגל הרגשות הוא כלי מרכזי בפיתוח אוריינות רגשית, המאפשר לאנשים לזהות, להבין ולתקשר את רגשותיהם בצורה מדויקת. כלי זה מסייע בפיתוח מודעות עצמית וחברתית ומהווה בסיס להתמודדות יעילה יותר עם מצבים של עומס רגשי. מבנה גלגל הרגשות מורכב ממעגלים קונצנטריים (מעגלים ממוקדים סביב מרכז משותף). במרכז נמצאים הרגשות הבסיסיים והעוצמתיים ביותר, בעוד שבמעגלים החיצוניים מופיעים רגשות עדינים ומדויקים יותר, שמספקים תובנה מעמיקה על המורכבות הרגשית האנושית. גלגל הרגשות של פלוצ'יק (Plutchik, 2001) הוא אחת הגרסאות המוכרות ביותר, שפיתח הפסיכולוג רוברט פלוצ'יק. בגלגל זה מוצגים שמונה רגשות ליבה, המאורגנים בזוגות מנוגדים:

1. עצב ושמחה
2. כעס ופחד
3. ציפייה והפתעה
4. קבלה ודחייה (גועל)

גלגל הרגשות הוא כלי רב-עוצמה לפיתוח אינטליגנציה רגשית, המציע יתרונות משמעותיים בהבנה ובתקשורת של רגשות. הוא מרחיב את אוצר המילים הרגשי, מעמיק את המודעות העצמית, ומאפשר זיהוי של "קוקטיילים רגשיים" מורכבים. השימוש בגלגל משפר את התקשורת הבינאישית ומספק בסיס לוויסות רגשי יעיל. יישומיו הפרקטיים מגוונים, החל מטיפול פסיכולוגי וחינוך רגשי ועד לשיפור התקשורת בקשרים אישיים ומקצועיים. ככלי לניהול עצמי, הוא מסייע בזיהוי דפוסים רגשיים ובמעקב אחר שינויים לאורך זמן. בסופו של דבר, גלגל הרגשות מהווה אמצעי חיוני להעמקת ההבנה של עולמנו הרגשי ולפיתוח תפקוד רגשי בריא יותר.

מתוך סדנא לעיבוד רגשי בכלים ויזואליים של עינת להב.

סיכום תהליך ההשלמה

תהליך הריפוי הרגשי המתואר כ"תהליך ההשלמה" של טיל סוואן הוא גישה מקיפה ורב-שלבית לעבודה עם טראומות וזיכרונות כואבים. התהליך משלב אלמנטים של פסיכותרפיה, דמיון מודרך, ועבודה עם ה"ילד הפנימי". להלן סיכום ופרשנות של התהליך:

1. שחזור הזיכרון: מתמקד בחיבור מחדש לחוויה הרגשית המקורית, תוך שימת דגש על פרטים חושיים. זה מאפשר גישה עמוקה יותר לזיכרון הטראומטי.
2. תיקוף רגשות: מדגיש את חשיבות קבלת הרגשות ללא שיפוט, צעד חיוני בתהליך הריפוי.
3. נוכחות מבוגרת ותמיכה רגשית: מייצגים את הרעיון של "הורות עצמית", שבו העצמי הבוגר מספק את התמיכה והאמפתיה שחסרו בעבר.
4. איחוד היבטים מפוצלים: מתייחס לתיאוריות של פיצול מצבי עצמי כתוצאה מטראומה, ומציע דרך לאיחוד מחדש.
5. מענה לצרכים ובחירה: מאפשרים לעצמי הפגוע להרגיש שליטה ואוטונומיה, תוך מתן מענה לצרכים שלא סופקו בעבר.
6. יצירת מרחב בטוח, טיהור וריפוי: השימוש בדמיון מודרך ככלי טיפולי, מייצר חוויה מתקנת וסימבולית של ריפוי.
7. אפשרות למיזוג וסיום: מציעים אינטגרציה של החלקים השונים באישיות, תוך כיבוד הבחירה האישית של כל חלקי העצמי.

התהליך מדגיש גמישות, כבוד לקצב האישי, והימנעות מכפייה. הוא דורש תרגול עקבי לאורך זמן, מה שמרמז על תפיסתו כתהליך ארוך טווח של שינוי וריפוי. גישה זו משלבת אלמנטים מגישות טיפוליות שונות, כולל טיפול ממוקד טראומה, עבודה עם מצבי עצמי, ותרפיית דמיון מודרך. היא מציעה מסגרת מובנית לעבודה עם זיכרונות טראומטיים, תוך שמירה על גמישות ורגישות לצרכים האינדיבידואליים של המטופל. חשוב לציין כי למרות שהתהליך מוצג כמובנה, הוא דורש התאמה אישית ויתכן שיהיה יעיל יותר בליווי מטפל מקצועי, במיוחד עבור אנשים המתמודדים עם טראומות מורכבות או קשות.

י"ח שלבים לתהליך ההשלמה

רשימת סעיפים מקוצרת של 18 השלבים של תהליך ההשלמה:

1. יצירת מקלט בטוח: יצירת מקום בטוח בדמיון שבו ניתן לחוות רגשות בצורה מוגנת ובטוחה. זהו תהליך שמתבצע פעם אחת בתחילת התהליך.
2. ויפאסנה רגשית: חקירת הרגש או הטריגר באמצעות התבוננות רגועה ומודעת במחשבות וברגשות שעולים.
3. מתן תיקוף לרגש: זיהוי, שיום והכרת הרגש. הכרה בתחושות ובהבנה של מקורן.
4. הזמנת הזיכרון: קריאה לזיכרון טראומטי או משמעותי להגיע למודעות ברגע הזה.
5. חווית הזיכרון מנקודת מבט של הילדה כניסה לזיכרון מנקודת המבט של "הילדה הפנימית", מתוך ראייה ראשונה של החוויה.
6. תיקוף התחושה בתוך הזיכרון: מתן הכרה והבנה לרגשות ולתחושות שעולות בזיכרון.
7. מעבר לפרספקטיבה של מבוגרת: מעבר מנקודת המבט הפסיבית לדמיון אקטיבי, שבו המבוגרת משקיפה על הזיכרון ומגיבה.
8. תיקוף רגשות הילדה: הכרה בתחושות ובחוויות של הילדה מהפרספקטיבה של המבוגרת, תוך חיזוק והכלה.
9. המתנה להקלה: מתן זמן לרגשות להרפות וליצור תחושת שחרור.
10. תקשורת עם היבטים מפוצלים אחרים: זיהוי היבטים נוספים של העצמי הנמצאים בזיכרון ויצירת קשר איתם.
11. מענה על צרכים של הילדה: מילוי הצרכים הרגשיים והפיזיים של הילדה כפי שעולים בזיכרון.
12. בחירה בין מקלט לזיכרון המותאם: מתן אפשרות לילדה להישאר בזיכרון המותאם שהשתנה או לחזור למקלט הבטוח.
13. חזרה על שלבים קודמים לפי הצורך: אם הילדה בוחרת להישאר בזיכרון, יש לחזור על שלבים 10-12 במידת הצורך כדי לסגור תהליכים (השלמה).
14. סגירת הזיכרון (השלמה): אם הילדה בוחרת לחזור למקלט הבטוח, יש להיכנס עמה למקלט ולסגור את הזיכרון כמו בלון שמתכווץ במהירות.
15. טקס טיהור וריפוי: יצירת מרחק מהעבר על ידי טקס טיהור במקלט הבטוח עם מקור מים ודמות תומכת.
16. מענה על צרכים במקלט הבטוח: התמקדות בצרכים הנוכחיים של הילדה בתוך המקלט.
17. בחירה בין הישארות למיזוג: הצעת אפשרות לילדה להישאר במקלט או להתמזג עם העצמי המבוגר.
18. חזרה לפרספקטיבה מודעת: יציאה הדרגתית מהדמיון וחזרה להווה.

שלבים אלו בתהליך ההשלמה יוצרים מסגרת להתמודדות עם זיכרונות טראומטיים, תוך מתן הכרה, תיקוף והתייחסות לכל חלקי העצמי הפנימיים. המטרה היא ליצור איחוד רגשי ופנימי דרך אינטגרציה של החוויות הקשות, ולאפשר תהליך ריפוי מעמיק.

אֲנִי מַרְשֶׁה לְךְ / אפרת ליה שחף

 

אֲנִי מַרְשֶׁה לְךְ לַחֲזֹר

כִּדְמוּת מְצֻיֶּרֶת בְּזִכְרוֹנִי

 

אֶל אוֹתוֹ רֶגַע כּוֹאֵב וּלְתַקֵּן

אֶת הַבִּלְתִּי נִתָּן לְתִקּוּן

 

כְּפִי שֶׁהָרָצוֹן מְבַקֵּשׁ

אֶת הַבִּלְתִּי-נִתָּן לְהַשָּׂגָה

 

כִּי רַק כָּךְ הוּא מִשְׁתַּחְרֵר

מֵהַמֻּשָּׂג, מֵהַמְּצִיאוּת, מֵהַצּוֹרֵר

 

כִּי רַק בְּבִלְתִּי אֶפְשָׁרִי אֶפְשָׁר

שֶׁהָרָצוֹן יִהְיֶה חָפְשִׁי

בַּהֲזָיָה, בָּאֵינְסוֹפִי, בָּאֵל

תיאור מקרה אור (שם בדוי)

המטופלת, אור (שם בדוי), עמה נפגשתי בפעם הראשונה כחמישה חודשים קודם לפגישה הנוכחית, הגיעה לאחר הכנה שכללה קריאת חומרים, תרגול מדיטציה ויצירת מקום בטוח בדמיון. אור הגיעה לטיפול כשהיא מוטרדת מחרדות הקשורות לביצועים לימודיים של בתה. במהלך הפגישה התברר כי חרדות אלו מהדהדות חוויות ילדות של חוסר-ערך ואי-עמידה-בסטנדרטים מול דרישות אביה.

שלב ראשון: התחברות לגוף ולרגש

התהליך החל בהנחיה להימנע מזיכרונות מוכנים מראש, במטרה לאפשר עלייה ספונטנית של תכנים. באמצעות מדיטציה וסריקת גוף, המטופלת זיהתה כאב בחלק העליון של כף הרגל ומתח באזור החזה. מאחר ולא עלו רגשות, ביקשתי ממנה להתבונן במחשבות מעוררות מתח, התבוננות שהובילה לחרדות הקשורות בעומס צפוי בעבודה ובבית ובדאגה לביצועי בתה בלימודים.

שלב שני: חשיפת הטראומה

כאשר המטפלת העמיקה בחקירת תחושת ה"לא מספיקה" ביחס לבת, התגלה דפוס מוכר מילדותה של המטופלת מול אביה. למרות הקושי לזכור אירוע ספציפי, עלו זיכרונות של עונשים הכוללים עמידה בפינה וחוויות של השפלה.

שלב שלישי: עבודה עם הילדה הפנימית

מאחר ולא עלה זיכרון ספציפי, תופעה המאפיינת טראומה מורכבת וממושכת מילדות, נעשתה עבודה עם דימוי של ילדה בסיטואציה של ענישה בעמידה בפינה. סימבול שנוצר ככל הנראה מהרכבה של מספר זכרונות מעמידה בפינה. המטופלת התחברה לרגשות של השפלה, חוסר אונים ותחושת נחיתות. נקודת מפנה משמעותית הייתה כאשר המטופלת התקשתה לומר "אני אוהבת אותך" לילדה הפנימית, וחשפה אמונה עמוקה שאולי הייתה "ילדה מעצבנת" - אמונה שהתחזקה מסיפור חוזר של אמה על רופאת שיניים שתיארה אותה כ"ילדה חמוצה".

שלב רביעי: יצירת מרחב מרפא

התהליך המשיך ביצירת מרחב בטוח בדמיון, שם הילדה הפנימית יכלה לשחק, לשחות ולהיות חופשיה. במרחב זה, המטופלת הצליחה לראשונה לבטא אהבה כלפי הילדה הפנימית. כאשר הגיע זמן החזרה למציאות, המטופלת בחרה להשאיר את הילדה במרחב הבטוח עם דמות שומרת - החתול האהוב שנפטר לפני ארבע שנים - במקום למזג אותה עם האני המבוגר.

תובנות קליניות

1. תהליך הריפוי ההדרגתי: הבחירה להשאיר את הילדה במרחב הבטוח, במקום למזג אותה מיד עם העצמי המבוגר, מדגימה את החשיבות של מתן זמן וכבוד לתהליכי ריפוי פנימיים.
2. הכרה בצרכי הילד הפנימי: המטופלת זיהתה באופן אינטואיטיבי שהמבוגרת צריכה להתמזג עם הילדה (ולא להפך), מה שמרמז על הצורך בריכוך והתחברות לאיכויות הילדיות במקום "לחנך" את הילד הפנימי.
3. העברה בין-דורית: הקשר בין חרדות המטופלת לגבי ביצועי בתה לבין חוויות הילדות שלה מדגים את מנגנון ההעברה הבין-דורית של דפוסי התקשרות והערכה עצמית.
4. בחירת דמות השומר: הבחירה בחיית המחמד (החתול האהוב) כדמות שומרת מצביעה על החשיבות של זיכרונות של אהבה בלתי מותנית בתהליך הריפוי.

תיאור המקרה מדגים את היעילות של גישה המשלבת מודעות גופנית, עבודה עם הילדה הפנימית ויצירת מרחב בטוח בטיפול בטראומות ילדות. במקרה זה, התהליך אפשר למטופלת להתחבר מחדש לחלקים פגועים בעצמי הילדי שלה ולהתחיל תהליך של ריפוי באמצעות יצירת נרטיב חדש של הגנה ואהבה עצמית. חשוב לשים לב שמדובר כאן במעין "היפנוזה" באמצעות דימיון מודרך ושכנוע עצמי.

עבודה קוגניטיבית עם אמונות מגבילות

שילוב של גישות שונות (דמיון מודרך, עבודה עם הגוף, דיאלוג סוקרטי והעבודה של ביירון קייטי) יכול להעמיק את התהליך הטיפולי. לכן, בהמשך הפגישה, נעשתה עבודה עם השיטה של ביירון קייטי על האמונה המגבילה "אני ילדה מעצבנת". התהליך כלל:

בחינה לוגית:

• חקירת מידת הוודאות באמונה
• שימוש בדיאלוג סוקרטי להטלת ספק באמת המוחלטת של האמונה
• הבנה שרוב האמונות שלנו על עצמנו אינן אמיתות מוחלטות

בחינה רגשית-פרגמטית:

• זיהוי ההשפעה הרגשית של האמונה (תחושת השפלה)
• דמיון החיים ללא האמונה המגבילה (תחושת שחרור)

עבודת היפוכים:

• יצירת היפוך חיובי ("אני ילדה נעימה")
• מציאת 3 הצדקות לאמונה החדשה
• שימוש בהומור להיפוך נוסף (אולי אמא היא המעצבנת?)

העבודה הקוגניטיבית הזו משלימה את העבודה הרגשית והגופנית הקודמת, ומדגימה כיצד שילוב גישות יכול לתרום לשינוי עמוק יותר.

מקורות

Anderson, Frank. (2024). To Be Loved: A Story of Truth, Trauma, and Transformation. Washington, DC: Bridge City Books.

Anderson, F. G., Sweezy, M., & Schwartz, R. C. (2017). Internal family systems skills training manual: Trauma-informed treatment for anxiety, depression, PTSD & substance abuse. Eau Claire, WI: PESI Publishing.

Bromberg, P. M. (2009). Multiple self-states, the relational mind, and dissociation: A psychoanalytic perspective. In P. F. Dell & J. A. O'Neil (Eds.), Dissociation and the dissociative disorders: DSM-V and beyond (pp. 637–652). Routledge/Taylor & Francis Group.

Descartes, R. (1641). Meditations on First Philosophy. In "The Philosophical Works of Descartes" (1911) translated by Elizabeth S. Haldane. Cambridge University Press.

Descartes, R. (1649). The passions of the soul. Jonathan Bennett (2017): InteLex.‏

Fairbairn, W. R. D. (1958). On the nature of psycho-analytical treatment. The International journal of psycho-analysis, 39, 374.

Hietanen, J. K., Glerean, E., Hari, R., & Nummenmaa, L. (2016). Bodily maps of emotions across child development. Developmental science, 19(6), 1111-1118.

Hodgdon, H. B., Anderson, F. G., Southwell, E., Hrubec, W., & Schwartz, R. (2022). Internal family systems (IFS) therapy for posttraumatic stress disorder (PTSD) among survivors of multiple childhood trauma: A pilot effectiveness study. Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma, 31(1), 22-43.‏

Krishnamurti, J. (August 3, 1929). Truth is a pathless land. Krishnamurti Foundation of America.‏

Nummenmaa, L., Glerean, E., Hari, R., & Hietanen, J. K. (2014). Bodily maps of emotions. Proceedings of the National Academy of Sciences, 111(2), 646-651.‏

Ogden, T. H. (2010). Why read Fairbairn?. The international journal of psychoanalysis, 91 (1), 101-118.

Plutchik, R. (2001). The nature of emotions: Human emotions have deep evolutionary roots, a fact that may explain their complexity and provide tools for clinical practice. American scientist, 89(4), 344-350.‏

Schino, G., van Klaveren, L. M., Gallegos González, H. G., & Cox, R. F. (2024). Applying bodily sensation maps to art-elicited emotions: An explorative study. Psychology of Aesthetics, Creativity, and the Arts, 18(3), 315.‏

Swan, T. (2016). The Completion Process: The Practice of Putting Yourself Back Together Again. Carlsbad, California: Hay House, Inc.‏

Volynets, S., Glerean, E., Hietanen, J. K., Hari, R., & Nummenmaa, L. (2020). Bodily maps of emotions are culturally universal. Emotion, 20(7), 1127.‏

בק, מרתה. (2023 [2021]). דרך האמת לשלמות פנימית. תרגום: תומר בן אהרון. גבעתיים: הוצאת הכורסא.

ואן דר קולק, בסל. (2021 [2014]). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. חיפה: פרדס הוצאה לאור.

ניטשה, פרידריך. (1976). הולדת הטרגדיה [1872]; המדע העליז [1882]. תרגם מגרמנית ישראל אלדד. ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן.

קאנט, עמנואל. (2001 [1788]). ביקורת התבונה המעשית. תרגום: שמואל הוגו ברמן ונתן רוטנשטרייך. עריכה ומבואות: שמואל הוגו ברגמן. ירושלים: הוצאת האוניברסיטה העברית והוצאת מוסד ביאליק.

קוהוט, היינץ. (2019 [1984]). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: הוצאת ספרים עם עובד.

קנט, ג'ק. (2011). דרקון אין דבר כזה. ספריית פיג'מה. תל אביב: עם עובד.

שחף, אפרת ליה. (15 באפריל 2024). עבודת הצל, כתיבה אקספרסיבית ואינטגרציה. פסיכולוגיה עברית.

שחף, אפרת ליה. (26 בפברואר 2024). המצפון, המבט והטראומה. פרק "התבוננות אנליטית והתבוננות גופנית". פסיכולוגיה עברית.