'עריצותה הבולענית' של הטראומה
נעמה בר-שדה | 23/1/2019 | הרשמו כמנויים
איך ובמה מתחילים?
בחירה קשה... חשבתי שבמקום לעסוק בהתלבטויות בחירה, נכון שאלך עם מה ש'מנקר' בנפש ובראש. עם מה ש'מסתובב בבטן'. עם מה ש'מזמזם בראש'. התכתבות עם המתרחש בקליניקה ומחוצה לה ואיך הדברים מיתרגמים בתוכי.
אעסוק הפעם ב 'עריצותה הבולענית' של הטראומה...
השף יונתן רושפלד מספר לראשונה ב-13 בדצמבר 2018 בראיון ל"ידיעות אחרונות" על אירוע חד-פעמי של התעללות מינית קבוצתית אותו עבר בהיותו כבן 12: "הרגשתי נבגד, הרגשתי לבד, שום דבר לא מכין אותך לזה שבסביבה הכי קרובה שלך יתקפו אותך...לא הסכמתי לספר לאף אחד. הרגשתי פצוע, מבולבל...כשמגיעים אלי למגע פיזי קרוב, זה מיד מחזיר אותי למקום שאני לא יכול לספוג אותו, וזה לא ישנה כמה אני אטפל בזה"(1).
כשקראתי את דבריו חשתי את יונתן הילד, כמו גם את יונתן המבוגר ואת חוסר-האונים, הכאב, הבלבול והכעס שלו מול כוח עוצמתי, שלא ניתן לעמוד מולו. יונתן מביא תחושות, ריח, מראות ואוירה מוכרים. השפה שלו מהדהדת כזיכרונות הדה-ז'ה-וו אותם אני פוגשת שוב ושוב בקליניקה. אלא שהפעם, יתכן שמתוך מרחק מסוים שהתאפשר, המראות והתחושות נבנו בתוכי להמשגה של 'עריצות בולענית'. לקח לי זמן, עד שנזכרתי בהקשר זה בספור ילדים טיפולי שכתבתי וגנזתי (לו קראתי תחילה 'השֵדָה טְרָאוּ-מָה' ואח"כ 'השֵדָה מָה'), ובו תיארתי את השֵדָה במונחים דומים. עריצות זו מוכרת לי ממטופלים פוסט-טראומטיים אחרים, אך באופן מכאיב וציני, מזכירה לי גם את עריצותה הבולענית של הפרוורסיה.
אזכיר אותה בקצרה ואמשיך לפוסט-טראומה.
הסטייה (פרוורסיה) מוכרת ב'עריצותה הבולענית' לפרוורט ולקורבן כאחת, גם אם לא נקראה כך בספרות. אופייה כופה, חזרתי, חודרני וחסר גבולות. הפרוורט מחולל הטראומה פוגע שוב ושוב בקורבנותיו, לעיתים באותם קורבנות ולעיתים בקורבנות מזדמנים שונים. הוא מתקשה מאוד להפסיק להיעתר לדחף הפרוורטי. סיכון להיתפס לא רק שאינו מרתיע אותו, אלא מהווה לעיתים חלק מן הבולענות העריצה והדלק המניע. ענישה גם היא, לא בהכרח מהווה גורם הרתעתי. העריצות כה בולענית, עד כי יש המדברים על פרוורסיה במונחים של התמכרות ומציגים בכך את הפרוורט, כמשולל יכולת התנגדות לאקט הפרוורטי.
מנגד-הנפגעים ממחולל הטראומה, נתונים לעריצות בולענית הנגזרת מהעריצות הפרוורטית. מרגע שהתחוללה הטראומה, היא משליטה סוג של טרור בחייהם. אלה נצבעים בצבעה של הטראומה. הטראומה נמצאת בכל מקום. צבעה, ריחה, קולה, תחושותיה צצים ועולים ומשתחזרים בכל חוויה ואירוע של הנפגעים.
..."השֵדָה מָה הצמידה אליה את הנפגעים, כאילו היא והם היו אחד ולא שניים נפרדים... היא גורמת לבני האדם להרגיש בושה ואשמה ועוד תחושות דומות שבגללן ...המילים נשארות רק במחשבות"...(2)
מה שמצטייר לאחר כנאיבי, ניטרלי, יומיומי ולא קשור בעליל לאירוע הטראומטי, עלול להיות מקושר במובהק לטראומה, על ידי הפוסט-טראומטי. מקטע שולי כמו גוון של בגד, ריח גוף, טון דיבור, חלק משפט, או שפת-גוף מתקשרים אסוציאטיבית לאירוע הטראומטי ונחווים כאירוע עצמו. הקישור נראה לעומד מן הצד בלתי מובן עד הזוי אולי אפילו הפרעה בשיפוט, אך חוויתו של הפוסט-טראומטי ממשית, כואבת, צורבת וחיה. הוא נמצא "שם" ברגע הטראומה. אדם או מצב מיטיב עלולים להחוות בהרף עין כמסוכנים, פוגעניים, אביוסיביים (abusive), על אף שאובייקטיבית אינם כאלה ואין סכנה שיהפכו להיות. האוהב הופך בין רגע לאויב. ברגע זה של ה'עריצות הבולענית' של הטראומה מתרחשים עיוותי חשיבה קשים, דמויי גלישות פסיכוטיות.
כך מתנהלים חייהם של הפוסט-טראומטיים באשר הם לאורך שנים ארוכות. כדי להתמודד עם ההשלכות האינטנסיביות, הפולשניות, בעלות האופי הטורדני-מצמית של הטראומה, הם נזקקים מניסיוני לליווי טיפולי מאפשר רגרסיה, ממושך ואינטנסיבי. כשמדובר בטראומה מינית, הטיפול מהול לעיתים באכזבות, תחושות נטישה וחוסר-אמון מהסביבה האנושית המשמעותית, ובכללה מן המטפלים. האחרונים מתבקשים להיות חזקים, שורדים, ומכילים את גילויי עריצות הטראומה. גם הם הופכים לרגעים בעיני המטופלים, לחלק בלתי נפרד ממחוללי הטראומה. הם נחווים בעת אחת שנואים, מפחידים, אפילו מתעללים...ובאחרת נתפסים מכילים, מגוננים, היחידים שניתן לבטוח בהם. ספינת הטיפול, כמו חייו של הפוסט-טראומטי, מטלטלת בחוסר יציבות בים סוער מאוד, לעיתים מתקיף ועוין, עם מעט רגעי שקט ושלווה. המטפל המנווט ספינה זו, נזקק לא פעם לגייס את האינטואיציה ההישרדותית, את הידע הלא-מודע לצד המודע, את ההכלה הטוטאלית (כדי מושקעות אימהית ראשונית), על מנת לעבור יחד את הגלים הסוערים והמטלטלים רגרסיבית, לייצב את הספינה לזמן מה, ולקבל את פני התפרצות הסערה הבאה.
פניה "התעוותו והחשיכו, יופייה ורכותה נעלמו והלכו, שערה הגולש נע כמו זרועות תמנון ענק, והיא הפכה מפחידה עד מחנק... המחשבות הלא צפויות והמבהילות, והשאלות הבלתי רגילות, נדחפו לתוכו בכוח והוא לא מצליח לברוח...השֵדָה 'אספנית הזיכרונות' שזוכרת היטב את כל מה שאירע ברגעי האימה, היא לאלון כמו אחות תאומה. לפעמים כבר נהיה לו קשה להפריד ולזהות של מי הרגשות והמחשבות. האם הן שלו או של השֵדָה שבלי הפסקה, מחפשת עוד ועוד הרפתקה"...(2)
(1) נבו זיו, הסוד של רושפלד. ידיעות אחרונות, 13.12.2018.
