אובדנות
אובדנות הינה תופעה התנהגותית אוניברסלית, הנחשבת ייחודית למין האנושי. למרות היותה חוצת תרבויות, שיעורי ההתאבדות בתרבויות שונות ובתתי-תרבויות ייחודיות עשויים להצביע על משמעותו ועל מהותו של ההקשר התרבותי לתופעת האובדנות. בישראל, בעידן הפוסט-מודרני, סוגיית האובדנות נדונה לרוב בהקשר התרבותי הכללי (כסוגיה בתרבות המערב), אך למעשה היא קשורה גם לתתי-תרבויות המאפיינות את החברה בישראל. מתוך: סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל, מאת דינה זלזניק.
התאבדות
התאבדות הינה תופעה רחבת היקף ומדאיגה ביותר בישראל ובעולם כולו. בכל מקרה התאבדות הופך הכאב למנת חלקם של כל אותם בני המשפחה והחברים שנותרו מאחור, אשר נקראים "שארי התאבדות" (Suicide-Loss Survivors). מחקרים מהעת האחרונה מצביעים על כך שישנם ברחבי העולם קרוב ל-250 מיליון בני אדם המתמודדים עם האובדן שלאחר התאבדות יקירם, מתוכם יותר ממיליון ישראלים. מתוך: "ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי": תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו, מאת יוסי לוי-בלז ומור וינטר.
פגיעה עצמית
פגיעה עצמית מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות, מתוך חיקוי של התנהגות קבוצת השווים או גילוי מקרי של ההשפעות של פגיעה מסוג זה. ברקע מתקיימים מנגנוני התמודדות שליליים, ומאפיינים הקיימים גם בבסיס התנהגויות סיכון: היסטוריה של טראומה או התעללות בילדות, דפוסי תקשורת לקויים בסביבה המשפחתית ותחושות בידוד. הפגיעה העצמית ממלאת תפקיד בהתמודדות הנפשית של הפוגעים, בשלושה מימדים: פסיכולוגי, סביבתי וביולוגי. תיאוריות פסיכולוגיות שונות מבינות ומנסחות את המניע לפגיעה באופנים שונים, בהתאם למוקד התיאורטי שבבסיסן. המשותף לכל התיאוריות היא התפיסה כי הפניה לפגיעה עצמית משרתת את ההימנעות מכאב נפשי שלילי שנחווה כבלתי נסבל, ואולי אף כדי למנוע פגיעה או נזק חמור יותר. לא אחת שמענו מטופלות מבטאות מנגנונים אלו באמירות כגון "אני פוגעת כדי לא לעשות משהו יותר חמור", אמירה שחידדה את הבנתנו לגבי הפנייה לפגיעה לא מתוך רצון להכחיד את העצמי אלא כדי לשמרו. מתוך: לחתוך את המתח – פרוטוקול ייחודי לטיפול מתמשך בפגיעה עצמית לא אובדנית, מאת לירן רוגב.
