גילוי וכיסוי בלשונו של ויניקוט

תמר טלמור כהן | 24/6/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

קריאה במאמרו של ויניקוט 'עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב'

קריאה בכתביו של ויניקוט מזמנת חוויה לקורא שהיא מעבר להבנה הקוגניטיבית. בחלקים רבים מיצירתו עובר הקורא חוויה תוך קריאה בדומה לחוייה שחווים בקריאת שירה. אוגדן הראה כבר במאמרו 'לקרוא את ויניקוט' עד כמה הצורה בכתביו של ויניקוט משמעותית וקשורה בקשר הדוק לתוכן.

תאוריית תגובת הקורא עוסקת באופן בו אדם מממש בדמיונו את הטקסט הספרותי בעת הקריאה, כשם שנגן מממש בנגינתו תוך קריאת התווים את יצירת המלחין. העובדה שיצירה ספרותית בדיונית, שלא כידיעה עתונאית למשל, היא אוטונומית ביחס למציאות, מאלצת את הקורא להשלים בדמיונו פערים ואזורים לא מוגדרים בטקסט. כך למשל לא ניתן לדעת איך נראת דמות מסויימת אם הדבר לא מסופר ביצירה, הקורא לא יכול לחפש על הדמות אינפורמציה בגוגל או תמונות שלה, כפי שהוא יכול ביחס לדמות עליה כתוב בעיתון, ובאופן טבעי ולגמרי לא מודע הוא משלים פרטים אלה בדמיונו.

כאן אני מבקשת לממש בקריאתי פיסקה מתוך יצירתו הידועה של ויניקוט  'עצמי אמיתי עצמי כוזב'. מדובר בפיסקה 'שירית' במיוחד, בה הצורה והתוכן שלובים באופן בל יינתק:

"את המושג 'עצמי כוזב' יש לאזן על ידי ניסוח של מה שנכון יהיה לכנות 'העצמי האמיתי'. בשלב המוקדם ביותר העצמי האמיתי הוא המצב התיאורטי שממנו באים המחווה הספונטנית והרעיון האישי. המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה. רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק העצמי האמיתי יכול להרגיש ממשי. בעוד שהעצמי האמיתי חש ממשי, קיומו של עצמי כוזב מוביל להרגשה של חוסר ממשות או לתחושת חוסר תוחלת. העצמי הכוזב, אם הוא נוחל הצלחה בתפקודו, מסתיר את העצמי האמיתי, או שהוא מוצא דרך לאפשר לעצמי האמיתי להתחיל לחיות."

עצמי כוזב הוא כוזב לא במובן של שקר, אלא של נחל אכזב. כלומר הוא לא מחובר למקור החיות הגופנית והנפשית, הוא קליפה, תגובה למשהו. אם הוא יקבל הזנה מההוויה הוא יהיה איתן, חי. במובן של נחל איתן.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

ויניקוט כותב על העצמי האמיתי, ואני בעודי מממשת בקריאתי את הטקסט שכתב, אני יוצרת אותו מחדש ומגיעה אל תחושת הממשות בתוכי. כך מתאפשר לי לא רק 'לקרוא על' עצמי אמיתי.

עתה אפרק את הפיסקה ואראה כיצד ויניקוט חוצב בה את דרכו בסלע אל מקור הנביעה:   

את המושג 'עצמי כוזב' יש לאזן על ידי ניסוח של מה שנכון יהיה לכנות 'העצמי האמיתי'. בשלב המוקדם ביותר העצמי האמיתי הוא המצב התיאורטי שממנו באים המחווה הספונטנית והרעיון האישי.

ממשפטים מורכבים ואף מסורבלים אלה הוא מגיע אל הביטוי הפשוט והמזוקק של העצמי האמיתי:

המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה.

משפט זה בנוי בצורת משוואה פשוטה. ממנו ויניקוט ממשיך במשפט חד משמעי ונחרץ:

רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק העצמי האמיתי יכול להרגיש ממשי.

זהו משפט חזק וברור של חיות, לא משפט של אם חרדה וספקנית.  נוצרת תחושת ממשות.

במשפט הפותח את הפסקה הבאה ויניקוט מסכם וגם רומז לרעיון על הזדמנות להתחלה חדשה:

העצמי הכוזב, אם הוא נוחל הצלחה בתפקודו, מסתיר את העצמי האמיתי, או שהוא מוצא דרך לאפשר לעצמי האמיתי להתחיל לחיות.

העצמי הכוזב מטפס אל נקודת ההתחלה ומוצא דרך אל מקור הנביעה, אל החיות, אל מקום ההיות.   

העצמי האמיתי בא מהחיות... אין טעם רב בניסוח רעיון על עצמי אמיתי אלא לצורך הניסיון להבין את העצמי הכוזב, משום שכל מעשהו אינו אלא לקבץ את פרטיה של חוויית החיות.

משפט יפיפה. עתה ויניקוט מבטל באופן אירוני את ניסיון ההגדרה שלו לעצמי האמיתי בניסוח שאכן יצא מסורבל (כזכור הוא כתב: "את המושג 'עצמי כוזב' יש לאזן על ידי ניסוח של מה שנכון יהיה לכנות..."), משום שכל מעשהו אינו אלא... זה פשוט. ראשוני. המילה החוזרת ומקשרת בין שתי הפסקאות 'ניסוח' היא במקור באנגלית formulation יצירת צורה.

There is but little point in formulating a True Self idea… because it does no more than collect… 

נרמז כאן שאין טעם לעסוק בפורמלי ולנסות ליצור צורה במקום היולי של קיבוץ פרטי חוויית החיות. או כמו שמסבירה שרה קולקר, "העצמי האמיתי הוא חווית החיות עצמה. ואי אפשר להגיד עליו יותר מזה."   

בהמשך כותב ויניקוט:

העצמי האמיתי נעשה למציאות חיה בזכות ההתאמה הטובה דיה של האם לצורכי החיים של התינוק. 

עכשיו דמיינו אדם שבילדותו אמו הדכאונית והחרדה לא נענתה לצרכי החיים שלו והוא מגיע לטיפול פסיכולוגי עם תחושת מוות פנימית, ריקות, אי קיום ופחד מהתמוטטות. נקרא לו יוסי. המטפלת של יוסי לאורך זמן רב נענית לכל מחווה וביטוי הנובעים מתוכו ואוספת ממנו כל תנועת חיים. לאט לאט מתהווה משהו ביוסי, והוא מתחיל להיות במגע עם מקורות החיות והיצירה שבו, עם העצמי האמיתי, אך הוא חש שם פגיעות וסכנה. וכך במהלך הטיפול יוסי מתקרב אל אזורים עדינים אלו ומתרחק מהם הלוך ושוב. עד שלבסוף הוא מוצא דרך לאפשר לעצמי האמיתי להתחיל לחיות.

תנועת המטוטלת בין אימה והתרחקות מאזור ההתמוטטות כדי לא לחוות אותה, לבין כמיהה אל אזור זה של אי קיום, מוות וריקות כדי להרפא ולחיות, תנועה בתוכה יוסי כמעט נקרע ומוסיף לנוע וחי, מקבלת ביטוי רב עוצמה בשירה של ספי שפר מתוך 'מות האיל', 'חצייה'. עם שיר זה אסיים.

חצייה

הנה איש נפתח אל המגמה
הנה איש הולך להיות עולם,
להיאסף כמו
להתהלך את האלים 

אחר כך ישוב אל ילדיו
נקי מאוד
ושביר מאוד ועצוב 

כי לא יראה אדם ערגה כזו וחי.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

רשימה ביבליוגרפית

אוגדן, תומס (2001). לקרוא את ויניקוט, בתוך על אי היכולת לחלום, עמ' 196-216, תל אביב: עם עובד, 2011.

ויניקוט, דונלד ו' (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב, בתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב, עמ' 202-214 תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, דונלד ו' (1963). פחד מהתמוטטות, בתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב, עמ' 291-301, תל אביב: עם עובד, 2009.

שפר, ספי, חצייה, בתוך מות האיל, עמ' 27, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.