גופו של המטפל - סיכום סמינר קליני ב"מרפאת חוץ אברבנאל"
ד"ר ניצה ירום | 30/3/2017 | הרשמו כמנויים
גופו של המטפל סיכום סמינר קליני ב"מרפאת חוץ אברבנאל".
בדרך כלל מועלים על הבמות המקצועיות שלנו טקסטים המתכתבים עם הספרות המקצועית הקלסית, מביאים חוויות אישיות ונוהלים מעולם המטפלים, ומתייחסים לעולם התרבותי הכללי. ברצוני להביא הפעם התנסות ייחודית שבה מטפלים במסגרת סמינר קליני הביאו קשיים שהם פוגשים דרך חוויות שלהם עם מטופלים שונים, ודנו בהן במשותף. אני מביאה את סיכומו של הסמינר של משתתפים אמיצים כדי שיוכל לשמש דגם ללמידה טיפולית דומה במקומות נוספים.
מטרתו של הסמינר הייתה להתבונן בחוויות הגוף של המטפלים כדי לאפשר להם הרחבת יכולת ההכלה והתובנה לגבי עצמם ומטופליהם. בסמינר עסקנו בהדהוד הנפשי של מגוון תופעות גופניות שהמטפלים הכירו בחווייתם האישית ובהתנסות שלהם עם מטופלים שונים. הנכונות של המשתתפים לשתף בתחושות שהטרידו אותם בחדר הטיפול ומחוצה לו הייתה מעוררת כבוד, ונראה היה שנפתח מרחב נפשי לתופעות וחוויות שכיחות בחדר הטיפול, שהיו חסרות מילים ומעוררות בושה עד כה; נראה היה שאלה הופכות מבעיה טורדת לנכס אישי וטיפולי מאפשר.
לסמינר בן 8 המפגשים היו שני חלקים: הראשון הוקדש לגוף בהעברה הנגדית, והשני – לגוף ומיניות בתהליך הטיפולי.
במפגש הראשון נעשתה היכרות עם מילון מושגים בסיסי: עם העובדה שאנחנו יחידה נפשית-גופנית אחת, שהפיצול וההפקדה של תחושות נפשיות בגוף היא צורת התגוננות, ושפה שצריך להכירה. האיחוד בין הגופני לנפשי הוא אתגר טיפולי כי הוא מחייב התעניינות בסיפורי הגוף שהמטפל מכיר תחילה מעצמו, ועומדת לרשותו כשהוא נמצא עם המטופל בחוויות המוכרות לו. הוא יוכל להשתתף אתו בצמצום לענייני גוף קונקרטיים, ולהרחיב את השתתפותו להיבטים של רגשות ויחסים. במפגש זה הכרנו את סיפורי הגוף הבסיסיים: לאכול, לשתות ולהירדם. הועלו תופעות הקשורות באכילה; למשל, "אנחנו אוכלים בריא" – גם כהפרעת אכילה סמויה וכמקלט גוף. מפני מה מסתתרים? בעיקר מלפגוש רגשות על ידי התעסקות באוכל ובתזונה נכונה. דובר על האפשרות ש'לא נרדמים בלילה' לא בהכרח כבעיה רפואית.
המפגש השני "כואב לי" הוקדש להתבוננות בסיפורי הכאב והמצוקה הנפשיים שבאים לידי ביטוי בכאבי ראש, בטן, גב וכאבים אחרים. דובר על ההקשר לכאב הגופני כמקום לרגשות לא מבוררים - כהפניה של כעס אל עצמי, למשל, כאשר ילד מפחד לבטאו כלפי הורה שהוא תלוי בו, וכהעמסת חובות יתר כשאנו לא ערים למגבלות שלנו. ראינו איך דרך התעניינות בכאב הגופני ניתן להגיע אל המסר הנפשי, כביטוי לדאגה עצמית דרך הגוף. דברנו על מגרנות אצל מטפל עם מטופל שקשה לשאת אותו, בעיקר כי הוא לא נותן לדבר, וגורם למטפל להרגיש מיותר בחדר; דובר על האפשרות התקשורתית של המיגרנה של המטפל – כך המטופל מספר לו על הכאב שלו וכך יכול המטפל להתחבר לחוויות של התעלמות ממנו שאולי לא זכו אצלו ללגיטימיות. ראינו איך כאב דרך הגוף/הגב איפשר לשים לב לתהליך נפשי שהתעלמו ממנו.
במפגש השלישי הכרנו קשיי נשימה דרך דוגמה של מטופלת שאמרה:"אנשים לא צריכים לחשוב על הנשימה, אני כן" – ומתקשה לשאוף אויר, כשפירוש הדבר עבורה הוא הצורך לסנן ולשלוט בדברים הנכנסים אליה מן החוץ, וכיצד עצם השיח על הקושי הזה והרחבתו לשליטה הכללית במה שנכנס פנימה - הרפו את הקושי הכפול אצלה. במפגש יכולנו לראות איך פיהוק ושעמום בחדר הטיפול יכולים לנמנם אפשרות לשיח בין מטופל צעיר ומטפלת וגם לבטא נטייה אישית מצד המטפל למאמץ מוגבר – מה שמחליש אותו ממילא. המושגים המוצעים בספרי, שהם: 'סיפורי גוף' – הסיפור שהגוף שלנו מספר עלינו (דרך הקושי לנשום, דרך הפגנת איבר גוף מסוים, דרך כאב או רעב), 'מקלטי הגוף' – מפלט זמני, שלא יעיל לאורך זמן ונוטה להפוך לחולי, ו'שפות הגוף' – היצרית, הדיאדית, והבין-סובייקטיבית – לוו את הסמינר כדי ליצור שפה חווייתית במקביל לאבחנות המקובלות.
המפגש הרביעי הוקדש למקלטי תחושה ותנועה, תוך התמקדות בתנועה ספונטנית בחדר הטיפול ובתנועה מדומה כפעילות-יתר, המזמינה 'לעצור' (ולהתבונן). סביב הנושא הזה עלתה שאלת העבודה הטיפולית כשהמטופל בא עם בעיה גופנית, וחוזר על התלונות הגופניות, ובמישור הנפשי - מצוי דיכאון. הרחבנו את הבנת העבודה הדינמית לא כהתעלמות מן הסימפטום אלא כמרחב שבו אפשר להחזיק אצלנו (במיינד) את המחשבות והתחושות שלנו לגביו – כמחשבות על כאב נפשי ודאגה מתמדת של המטופל להורים או ליחסים עם בעל (למשל עם מטופלים הבאים עם פיברומיאלגיה או עם טינטון). כשמטופל כזה מעלה כבר את רגשותיו - אפשר להרגיש שמתכווצים מבפנים, מחשש לו; אבל אם הוא אומר שיפסיק כי 'חבל עלינו' – זוהי התקדמות, וההתכווצות הפנימית שלנו היא הד לפחד רווח של אנשים שאם יכירו בצרות שלהם – הם 'יתפוצצו' . הסימפטום הגופני מסתיר, וכמטפלים אנו מלווים אותו – בהתעניינות ישירה, בהקשבה, בשימת לב לתחושות שלנו בזמן אמת. נידונה היכולת שלנו לא רק 'לרוץ' עם המטופל, אלא לעצור במחשבה וגם להציע אותה. וכשאנו מרגישים 'תקיעות' עם המטופל, למשל, בכאב הפיזי או ברעשים באוזניים – התקיעות מדברת.
במפגש החמישי הרחבנו את הכלת הגוף לתחומי המיניות בתהליך הטיפולי – כשמקלטי הגוף פוגשים את המיניות. דרך המוטיב "מגעיל אותי" עלו ביטויי מיניות והתלבטויות לגביהם במהלך טיפול. דרך זיכרון ילדות של אחד המשתתפים "כאב הוא כמו מים, חודר איפה שיש סדקים" - אפשר היה למצות את בחירת מקלטי הגוף; דרך מוטיב המפגש אפשר היה להכיר ריח מגעיל של צואה ובושם זול של מטופל כשהופיע בדמות מיגדרית מסוימת שלו. ההכרה הייתה :"למה ריח לא מעניין?!". התייחסנו למין (גם כשנחווה כדוחה) כמרגיע כאב וכהזדמנות לאדם המרגיש לא רצוי; עלתה האפשרות ש"אני חרא' יבטא גועל עצמי והלקאה עצמית, ומקהלה של רגשות ותפקידים, למשל: שתרגישי מה שאני מרגיש. עלתה האפשרות לראות ריח 'מגעיל' כביטוי של תוקפנות שרק כך אפשר להביאה לחדר, וגם ראיית הריח כגבול למטופל שיכול לדאוג לצרכיו, ולא כל דבר חייב המטפל להכיל.
במפגש השישי ההתמקדות הייתה במבוכות וניתוקים מול מופעי המיניות. הכרנו מרחב שבין לשאול ישירות אם יש או אין מין בחיי המטופל, לבין המחשבה על טראומות מיניות כדורשות זהירות. נוכח הזהירות מהתייחסות למין, עלתה ההבחנה ש"המטופלים לא מבוהלים אם אנחנו לא מבוהלים". ניתן לומר שבאומץ עלה נושא 'המבוכות המיניות' שלנו בחדר הטיפול: מול מבעי התפעלות של מטופל או מטופלת מיופייה של מטפלת, מהצעה מינית של מטופלת למטפלה, מהכרה ברגשות חמים שלנו עם מטופלים אחדים (מן המין השני ומן המין שלנו). הנכונות לחשוף רגשות אלה בסמינר נראתה כמקלה על לבטים שלוו מטפלים במשך זמן לא מועט ושאפשר ליצור תובנות ומרחב נפשי לגבי תחושות שמעוררות אי-נוחות.
המפגש השביעי והשמיני התמקדו ברצף שבין התאהבות ומשיכה בחדר הטיפול לבין מקלט החולי כמקור לעונג (מיני). נראה היה שההשתתפות גברה מתוך צורך להתחלק בסוגית הרגשות 'האסורים' שעולים בטיפול, בעיקר נוכח מצבים של התפעלות הדדית. מחשבות עלו סביב האפשרות שעצם הפנייה הישירה של המטופל לגבי המראה שלנו ('את נורא יפה') – מביכה, 'מורידה לנו את ההגנות' כאילו שבהתייחסות לנראות המיגדרית שלנו כגבר או כאישה יש משום 'פגיעה במקצועיות' (או פיתוי לנרקיסיזם שלנו). עיבדנו את האפשרות שהנראות שלנו היא חלק בלתי נפרד ממפגש אנושי ושהיכולת שלנו להתייחס אליה ולקבל אותה מקלה על ההרגשה; התאפשר דיון באפיונים 'מושכים' שמקנה מודעות ומונע מעשים. דובר ביכולת לראות את רגשות התפעלות שלנו כאפשרות להתאהבות/התרגשות ממשהו ראוי במטופל, משהו בעל ערך.
לסיכום, חשוב לי לומר כעת ונאמר מצידי גם בסמינר עצמו – שהוא הייה חוויה מרגשת , מפרקת חומרי נפש קשים ומאיימים, והמשתתפים גילו אומץ לב ומצאו קול לתחושות מעיקות.
ההשתתפות הפעילה של מנהל המרפאה ד"ר ירון גילת עזרה, לדעתי, לתחושת הנינוחות והאמון של המשתתפים שאין במה להתבייש; ולהפך – ההבעה והעיבוד הפכו את המעיק והמבייש – למרחב טיפולי גמיש.
