הפרעות אכילה

הפרעות אכילה הן אוסף של מצבים שמאופיינים בהפרעות בגישה ובהתנהגות שנוגעות לאכילה, וכן בהפרעות בדימוי ובתפיסת הגוף. לרוב הן שכיחות בקרב נערות וצעירות, אך הן קיימות גם בגיל מבוגר יותר, ובשנים האחרונות ישנה עליה בשיעור האבחנה של גברים בהפרעות. הפרעות אלה לרוב מופיעות סביב גיל ההתבגרות, והגורמים האפשריים להופעתן הם גנטיים, משפחתיים, פסיכולוגיים ותרבותיים. הפרעת אכילה מלווה פעמים רבות גם בהפרעה נפשית נוספת, כמו למשל דיכאון וחרדה.​​​​​​​

אילו הפרעות אכילה ישנן?

אנורקסיה נרבוזה

אנורקסיה נרבוזה (שAnorexia nervosa) היא הפרעת אכילה שמאופיינת בהימנעות מאכילה וירידה משמעותית במשקל. לפי מחקרים, בין 0.3-1.5% מהנשים, ו-0.1-0.5% מהגברים יסבלו מההפרעה במהלך חייהם. לרוב ההפרעה מופיעה בין גיל 15-25, אך בשנים האחרונות ממוצע הגילאים הולך ויורד.

התסמינים הפסיכולוגים של ההפרעה כוולים הימנעות מאכילה או הגבלה משמעותית של המזון הנכנס לגוף; פחד עוצמתי מהשמנה, אפילו כאשר משקל הגוף נמוך ביותר; ועיוות הנוגע לדימוי ולתפיסה העצמית של מבנה הגוף שאינו תואם את המציאות. לתסמינים נפשיים אלה לרוב יצטרפו גם תסמינים פיזיולוגיים, שנובעים ממצב ההרעבה ותת המשקל, כגון מראה שדוף, עייפות, אינסומניה, סחרחורת ועילפון, היעדר וסת בקרב נשים, לחץ דם נמוך, עור יבש או צהבהב, נשירת שיער ועוד.

אנורקסיה נרבוזה נחשבת למחלה מסכנת חיים, ושיעור המוות מההפרעה לפי המחקר הוא 5.9%.

טיפול באנורקסיה נרבוזה

הטיפול באנורקסיה לרוב כולל כמה היבטים: טיפול פסיכולוגי פרטני, שיכול להיות במגוון גישות, נועד למסייע למטופלת להבין את המצוקה הרגשית שלה ולבטא אותה באופנים אחרים; טיפול פסיכולוגי משפחתי, שמסייע להורים להבין את המצוקה של בתם ולתקשר עמה, ולסייע לה באופן מעשי להתמודד עם ההפרעה, וכן להבין את השפעתה על יתר בני המשפחה; טיפול תרופתי, שיכול לסייע להקל על סימפטומים נוספים שמלווים את ההפרעה, כמו דיכאון וחרדה; טיפול תזונתי, שמסייע למטופלת לפתח הרגלי אכילה תקינים ולתפריט מזין; וטיפול רפואי במידת הצורך, לצורך טיפול בתסמינים הפיזיולוגיים של ההפרעה. כאשר ההפרעה במצב מתקדם ומסכן חיים או מזיק ביותר, אפשר לטפל באנורקסיה במסגרת אשפוזית, חלקית או מלאה, שבה מוצעים מגוון השירותים שלעיל באופן מחזיק ואינטנסיבי שמאפשר להשגיח על הרגלי האכילה של המטופלת כדי למנוע ממנה להוסיף ולרדת במשקל.

בולמיה נרבוזה

בולמיה נרבוזה (Bulimia nervosa) היא הפרעת אכילה שמתאפיינת בבולמוסי אכילה ולאחריהם נסיונות לריקון מכוון של מערכת העיכול, באמצעות הקאה או שימוש במשלשלים, זאת על מנת לנסות ולהימנע מעלייה במשקל בעקבות האכילה הבולמוסית. ההפרעה מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות, כאשר הגיל הממוצע הוא 18. בין 0.9 ל-2.1% מהנשים ו-0.1-1.1% מהגברים יפתחו את ההפרעה במהלך חייהם.

לעומת אנורקסיה נרבוזה, שלרוב מובילה למשקל גוף נמוך, לרוב הסובלים מבולימיה הם בעלי משקל גוף תקין, ועל כן גם הסיכוי לתמותה כתוצאה מהרעבה נמוך יותר. יחד עם זאת, על אף שההפרעה אינה מסכנת חיים, היא עשויה לגרום לסיבוכים פיזיולוגיים משמעותיים, כגון בעיות בחלל הפה, כתוצאה מהקאות חוזרות ונשנות, סיבוכים ופגיעה קבועה במערכת העיכול, הפרעות בקצב הלב, הפרעות הורמונליות ולבעיות נוספות.

התסמינים האופייניים של ההפרעה הם אכילה לעיתים תכופות, בפרק זמן קצר של כמויות מזון גדולות ביחס לאדם הממוצע, וחוויה של חוסר שליטה בעת התקף האכילה. לאחר התקף האכילה, ישנה התנהגות שנועדה ״לפצות״ על האכילה כדי לווסת את המשקל, למשל באמצעות הקאה, שימוש במשלשלים, צום, פעילות גופנית ועוד.

טיפול בבולימיה נרבוזה​​​​​​​

לרוב הטיפול בבולימיה כולל כמה היבטים: טיפול פסיכולוגי אישי, שיכול להיות במגוון גישות, אשר מטרתו לסייע למטופלת לזהות את מצוקותיה, ולאפשר להן ביטוי שאינו דרך ההפרעה, וכן לזהות דפוסי חשיבה והתנהגות שאינם מועילים ולנסות לשנותם; טיפול פסיכולוגי משפחתי, כאשר המטופלת בגיל ההתבגרות, מסייע להורים להבין את מצוקותיה ולסייע לה להתמודד עם ההפרעה, וכן להבין את ההשפעה שלה על יתר בני המשפחה; טיפול תרופתי, שעשוי להפחית את תדירות התקפי האכילה ולהקל על החוויה הרגשית שמתלווה להפרעה; טיפול תזונתי, שיסייע למטופלת להקנות ולסגל לעצמה הרגלי אכילה בריאים. בניגוד לאנורקסיה, לרוב הטיפול בבולימיה לא מתבצע במסגרת אשפוז, למעט כאשר ישנם סיבוכים חמורים.

הפרעת אכילה התקפית

הפרעת אכילה התקפית (Binge eating Disorder) היא הפרעה נפשית שמאופיינת בהתקפים קבועים של אכילה מופרזת ביחס לאדם הממוצע. ההתקפים נחווים כבלתי נשלטים, כאוטיים וגורמים לאדם למצוקה גדולה. בטרם ההתקף האדם אינו בהכרח רעב, והוא עשוי להפסיק לאכול הרבה אחרי שהוא מרגיש שבע, גם כאשר הדבר גורם לו לאי-נוחות פיזית משמעותית. לרוב האדם יאכל בהחבא, ולאחר מכן נפוץ שהתחושות כוללות בושה, גועל ומצב רוח ירוד. למעשה, הפרעת אכילה התקפית דומה לאכילה ההתקפית שמופיעה בבולימיה נרבוזה, אך היא חסרה את ההיבט של ההתנהגות המפצה בבולימיה, שמבקש להיטהר מהמזון שנכנס אל הגוף.

מההפרעה יסבלו לאורך החיים כ-3.5 אחוזים מהנשים ו-2% מהגברים. ההפרעה עצמה אינה מסכנת חיים כשלעצמה, אך עשויה להוביל לעלייה משמעותית במשקל עד לרמה מסכנת חיים, שמובילה לסיבוכים הנפוצים של עודף משקל קיצוני, כמו סכרת, כולסטרול גבוה, מחלות לב ועוד. כשני שלישים מהאנשים שמתמודדים עם הפרעת אכילה כפייתית הם בעלי עודף משקל קיצוני.

טיפול בהפרעת אכילה התקפית

הטיפול בהפרעת אכילה התקפית הוא בעל מספר היבטים: טיפול פסיכולוגי שיסייע לאדם לזהות את הטריגרים שמובילים להתקפי האכילה ולשנותם, וכן להבין מהם הגורמים העמוקים יותר להתקפים ולהתמודד עמם; טיפול תזנותי, שיסייע לאדם לסגל לעצמו תפריט מאוזן ומסודר שיעזור לו להתמודד עם התקפי האכילה; טיפול תרופתי יינתן במקרה שהפרעת האכילה מלווה גם בהפרעה נפשית נוספת, כמו דיכאון או חרדה, שעשויה להחמיר את ההתקפים; טיפול רפואי נועד לסייע לאדם להתמודד עם ההשלכות הפיזיולוגיות של התקפי האכילה, כמו השמנת יתר.

הפרעת אכילה לא ספציפית

הפרעת אכילה לא ספציפית (Eating Disorder Not Otherwise Specified) היא מצב שבו מופיעים חלק מהתסמינים של הפרעות האכילה האחרות, אך לא כולם. למשל, כאשר ישנם תסמינים של אנורקסיה, כמו הגבלה של כמות המזון ודימוי גוף מעוות, אך משקל הגוף נותר תקין. מצב זה מכונה אנורקסיה נרבוזה לא אופיינית (Atypical Anorexia Nervosa).

גורמי סיכון להתפתחות הפרעת אכילה

• גנטיקה. מי שיש להם קרובי משפחה מדרגה-ראשונה שסובלים מהפרעת אכילה הם בעלי סיכוי גבוה יותר לפתח גם הם את ההפרעה
• דיאטה. דיאטות קיצוניות גם הן מהוות גורם סיכון, מכיוון שיש ממצאים שמראים שהרעבה משפיעה על המוח וגורמת לשינויים במצב רוח, חשיבה נוקשה, חרדה והפחתה של התיאבון. לכן, הרעבה וירידה במשקל יכולים להשפיע על המוח ולהוביל לכך שלאדם יהיה קשה לשוב להרגלי אכילה נורמליים.
• חרדה. אנשים שסבלו בעבר או בהווה מחרדה הם בעלי סיכוי גבוה יותר ללקות בהפרעת אכילה.
• פרפקציוניזם. רבים מהסובלים מהפרעת אכילה נוטים לפרפקציוניזם שמופנה כלפי עצמם, ומאופיין בהצבת קריטריונים לא אפשריים.
• בריונות. רבים מהסובלים מהפרעת אכילה מדווחים שהיו בעבר קורבנות לבריונות ולהצקות, ושאלה תרמו להתפתחות הפרעת האכילה שלהם.
• סטיגמה בנוגע למשקל. המסר שרזון הוא טוב יותר נמצא בכל מקום בתרבות המערבית, ומחקרים מוצאים שחשיפה למסר זה מובילה לחוסר שביעות רצון מהגוף, מה שמגדיל את הסיכוי להתפתחות של הפרעת אכילה.

הפרעות אכילה ומגדר

לנשים יש סיכוי גבוה בהרבה מגברים לפתח את כל הפרעות האכילה למעט הפרעת אכילה התקפית, שבה אחוזי השכיחות דומים. יחד עם זאת, בשנים האחרונות עולה השיעור של גברים ונערים שמאובחנים בהפרעות אכילה נוספות. בנוסף, במחקר נמצא שאנשים טרנסג׳נדרים נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעת אכילה מאשר אנשים סיסג׳נדרים (אנשים שיש התאמה בין המגדר למין הביולוגי שלהם). ככלל, להט״בים הם בעלי סיכון גבוה יותר לפתח הפרעת אכילה ביחס לאוכלוסיה הכללית.

אמביוולנטיות בנוגע לטיפול בהפרעות אכילה

אחד המאפיינים העיקריים בטיפול בהפרעות אכילה, הינו אמביוולנטיות גדולה כלפי הטיפול. לעיתים קרובות, בהפרעות אכילה, המצוקה אינה מורגשת, מודעת או נגישה למטופל עצמו. באנורקסיה נרבוזה המטופלת עשויה להרגיש נשכרת מההפרעה, מזוהה איתה וגאה בהישגי המאמץ שלה להיות רזה. היא מרגישה שהפרעת האכילה מסייעת לה בחיים, ולכן יש לה צורך עז לשמר אותה, במיוחד לאור אי שביעות הרצון הנמשכת מהמראה החיצוני. כלומר, המטופלת מרגישה שהיא אינה מספיק רזה, ולכן היא דבקה בשיטה שעזרה לה עד כה לרדת במשקל, וזאת על מנת שתוכל להמשיך בתהליך. מטופלות רבות חשות שהן אינן מאושרות משום שאינן מרוצות ממראה גופן, וכי הן תוכלנה להיות מאושרות לאחר ירידה נוספת במשקל. הדבר נעשה מסוכן כשהמחשבה ממשיכה להיות דומיננטית, גם לאחר ירידה משמעותית במשקל והימצאות במצב של תת-משקל. מטופלות אלו אינן מצליחות להחזיק את המחשבה שהירידה במשקל לא סיפקה להן אושר, ולפיכך מעוניינות להמשיך ולרדת במשקל. במצבים קיצוניים, רמת הכאב, השנאה העצמית והאכזבה מגופן, מובילה לתחושה שהן אינן רוצות להמשיך ולהתקיים בכלל. בתהליך ההפרעה, מקור הסיפוק העיקרי הוא הירידה במשקל, ודברים אחרים מאבדים ממשמעותם. כאשר מטופלות אלו מגיעות לטיפול, , בידיעה שמטרתו של האחרון היא עליה במשקל, האמביוולנטיות עולה לשיאים. הן יודעות ומבינות שמצבן חמור ואולי אפילו מסוכן, אך עדין חשות בעוצמה רבה שרק ירידה במשקל תוכל לשפר את מצבן. הכוחות המנוגדים הללו הפועלים בתוכן, מותרים אותן במצב מבלבל מאוד. במקרים קשים, הרצון לרדת במשקל הופך לדחף בלתי נשלט שאינו שומע את קול ההיגיון. מצב זה יוצר מעגל המקשה מאוד על שיתוף פעולה בטיפול. המטופלת הסובלת מאנורקסיה מגיעה לטיפול רק כשמתחילה להרגיש מותשת מההתנהגות או לחלופין בעזרת סביבתה שמרגישה חסרת אונים (בדומה להפרעה טורדנית-כפייתית למשל). לעיתים ההגעה לטיפול נעשית רק לאחר כשל גופני כלשהו (התעלפות או הפסקת וסת למשל). בבולמיה נרבוזה המצוקה גבוהה יותר, אך לא תמיד מעצם הסימפטומים, אלא מהתסכול הנובע מכישלון לרדת במשקל ולשלוט באכילה. בולמיות רבות שפגשתי הביעו משאלה להיות אנורקסיות, ללא דחפים, ללא התקפי אכילה, עם איפוק אופטימאלי ורזון קיצוני. לרוב הן מוכנות לשתף פעולה בטיפול יותר מאנורקסיות, בעיקר בשל גורמים אלו, אך אכילה תקינה ומסודרת נדחית מצידן לעיתים קרובות, מאחר והיא סותרת את הרצון להגיע לרזון המבוקש או מתוך "סירוב" להרגיש שזה בסדר או ש"מגיע לה" לאכול רגיל. במקרים של אכילה התקפית ועודף משקל, המוטיבציה לטיפול כביכול גבוהה מאוד. מטופלות אלו מוכנות להשקיע זמן רב וכסף על מנת לרדת במשקל, אך אין להן מוטיבציה ליצור שינוי משמעותי בדפוסי החשיבה שלהן. גם הן שואפות, לרוב, לרדת במשקל, ומבחינתן כל שיטה שתוביל למטרה זו – טובה. לרוב הן יגיעו לאחר שניסו מגוון של דיאטות שונות ומשונות שכשלו.

כאמור, הקושי העיקרי בטיפול הינו המוטיבציה ליצור שינוי. מטופלות רבות נושרות בשלבים שונים של הטיפול; חלק גדול מסרבות להגיע מלכתחילה, אחרות נושרות לאחר ההיכרות הראשונית בפגישת האינטייק, בה הן מבינות שהמטרה היא בעצם לייצר שינוי. נשירה נוספת מתרחשת דווקא בשלב בו מתחילה החלמה גופנית והתייצבות משקל ואכילה – מצב זה מעורר כל כך הרבה חרדה, עד שמזמין לנסיגה להרגלים הישנים. למרבה הצער, מטופלות רבות מפסיקות את הטיפול בשלב זה בשל תחושת הקלה של עצמן ושל המשפחה, וירידה במוטיבציה להשקיע משאבים רגשיים, כלכליים וטכניים בטיפול.

חסון רוזנשטיין, מ. (2015). הפרעות אכילה ו(חוסר) שיתוף פעולה בטיפול. פסיכולוגיה עברית.