זמן שיגעון, זמן חלום
רננה אלרן | 4/9/2013 | הרשמו כמנויים
חזרתי בשבוע שעבר מכנס של ISPS בוורשה. ISPS הוא איגוד בינלאומי שמורכב מאנשי מקצועות בריאות הנפש, מתמודדים וגם בני משפחה שמקדמים יחד חשיבה פסיכולוגית וסוציאלית על פסיכוזה ובפרט מקדמים טיפול פסיכותרפויטי עם אנשים הסובלים מפסיכוזה. הכנס הבינלאומי מתקיים פעם בשנתיים ומרכז אליו אנשי מקצוע מכל העולם שמתמחים בתחום הטיפול בפסיכוזה. מדובר על כנס מאד מקצועי וגם מאד חווייתי ומעשיר. לוקח זמן לעכל את כל המידע וההון האנושי שהיו בכנס.
רציתי לכתוב על חוויה אחת שהייתה שונה ומשמעותית. בכל אחד מימי הכנס התקיימה מוקדם בבוקר פגישה שנקראת "מטריצת החלום". מדובר על מפגש קבוצתי שבו המשתתפים מספרים על חלומות שחלמו, חדשים וישנים. ההנחה העומדת בבסיס העבודה היא שהחלום שמסופר בקבוצה כבר איננו שייך לפרט שחלם אותו אלא לקבוצה וללא-מודע הקולקטיבי שלה. הקבוצה היא זו שחלמה את החלום. וכחלק מעבודת החלום משתתפי הקבוצה נותנים אסוציאציות ופרשנויות שונות לחלומות שעולים, ובתגובה גם עולים חלומות אחרים. המשתתפים יושבים במבנה של ספירלה, כאשר מנחה הקבוצה יושב במרכז ומתערב באופן מאד מינורי בתהליך של הקבוצה וגם אז רק כדי לחדד רעיון מסויים שעולה או להצביע על מתח או קונפליקט.
מוקדם בבוקר (8:30). אנשים זרים נכנסים ומתיישבים במקומות שונים בספירלה. כמעט ולא יושבים אחד ליד השני אלא במרחקים שונים. הקבוצה נפתחת עם המון סימני שאלה. "מה אנחנו אמורים לעשות?". "אפשר לכבות את המזגן?". "אפשר בבקשה לא לצלם פה?!". זרות. משתתפת אמיצה מעיזה ומספרת חלום ראשון שחלמה בלילה הקודם ובו היא מנסה להתקשר אל חברה אבל לא מצליחה. עולים עוד כמה חלומות על קשר ותקשורת. בשלב הזה גם בקבוצה עולה שאלה לגבי האפשרות בכלל ליצור קשר. חלומות הם דבר אינטימי, והקבוצה מורכבת מאנשים זרים. האם נצליח להתקשר? הקבוצה מעוררת חרדה.
אני מספרת על חלום ישן. זה אותו החלום שהיה לי בתחילת ההתמחות שבו עומד לרדת גשם והגשם מסוכן. אנשים נוהרים לבניין גדול, מעין מחסן. צריך לאטום את הפתחים בניילון כדי שהגשם לא יכנס. בינתיים אנשים ממשיכים לנהור פנימה עד שכל הפתחים נאטמים ואי אפשר יותר להיכנס. האנשים שנלכדו בחוץ מתדפקים על הפתחים ונקלעים לגשם חומצי שממית אותם בייסורים קשים. החלום הזה גורר אחריו גל של חלומות על קטסטרופות. מסתבר שאני לא היחידה שמרגישה תחושות של סוף העולם במפגש עם הפסיכוזה. משתתף מבוגר מספר על חלום שבו מתחוללת סערה בראשיתית. בתים עפים באוויר. הוא רואה בית עם אנשים בתוכו עף ברוח, ואז הבית הזה צונח על הבית שלו ומרסק אותו. הוא לא בטוח אם הוא נשאר בחיים. משתתף אחר מספר על חלום שחלם כאשר התחיל לעסוק בפסיכיאטריה. הוא חלם שהוא נוהג ברכב ומתנגש ברכב אחר. לא נגרם לו שום נזק אבל הרכב שבו התנגש נהרס. הוא נמלט ממקום התאונה. משתתפת אחרת מספרת שהיא נמצאת עם אדם שעומד למות ויודעת שהיא צריכה להתקשר לשירותי החירום. אבל היא לא מתקשרת והאדם מת. מגיעים אנשים אחרים ורואים שקרה אסון, אבל היא מבינה שאף אחד לא יודע שהיא לא התקשרה ושהיא יכלה למנוע את האסון. היא לא מספרת. משתתפת אחרת, אחת ממארגנות הכנס הפולניות, מדברת על החרדות שלה מקטסטרופות בכנס. הקבוצה מתחילה לדבר על אסונות ועל פחד מהתמוטטות. אלא שהפחד מהתמוטטות הוא לא רק הפחד של המטופל אלא הופך להיות גם פחד של המטפל העובד עם אדם שחווה פסיכוזה בעבר או חווה זאת בהווה. המטפל שואל את עצמו האם חווית סוף העולם הסובייקטיבי "תדביק" גם אותו, תגרום לקריסה של הבית הפנימי שלו?
הנושא גולש לאט לאט ומתחבר אל המקום שבו אנחנו נמצאים. וורשה. פולין. שואה. משתתפת מספרת שהיא חלמה שהיא אמורה לקחת את אחד האורחים לסיור בבית הקברות היהודי בוורשה. אבל היא מתלבטת אם להיכנס לאוטו ולצאת לסיור או להישאר ולטפל בכל הסידורים וההכנות שיש לקראת הכנס. משתתף אחר מספר שהוא חולם שהוא נוסע באופניים בעיר, אולי זו אמסטרדם, אולי זו וורשה. הוא רואה מוזיאון ונוסע במעין מנהרה תת-קרקעית מתחתיו. במנהרה הוא רואה נערות צעירות ויפות אוספות זבל. הוא מתלהב מהנערות אבל אז מבין שהן בעצם מאד צעירות, בגיל הבנות שלו שבתיכון, ומתאכזב. הקבוצה מדברת על ישן מול חדש. על וורשה כעיר מתעתעת. היא נראית עיר לגמרי מודרנית ואירופאית. אבל מדובר על עיר שהוחרבה כמעט עד היסוד במלחמת העולם השנייה ונבנתה מחורבותיה. מדברים על הצורך לזכור את העבר ואת ההיסטוריה, כי אחרת מתרחשים דברים רעים. מתחיל דיבור על אחריות ועל הצורך לקחת אחריות ולמנוע אסון או להישאר במקום שהאסון כבר התרחש בו ולא לברוח ממנו. הדיבור על אחריות מעורר את זעמה של משתתפת גרמניה. היא מתחילה לדבר על הפסיכיאטריה כיום ופעם, ועל כך שמה שמוצג כאחראי מבחינה מקצועית יכול להפוך להיות פטרוני, כוחני ואפילו פוגעני. היא מזכירה את חולי הנפש שנרצחו על אדמת פולין בתקופת מלחמת העולם השנייה. יש תחושה של מתח וקונפליקט בקבוצה בין לזכור לבין לשכוח.
משתתפת אחרת מספרת על חלום שבו היא יוצאת לצלילה יחד עם חברה. הן אמורות לחקור מערה מתחת למים. מישהי קוטעת אותה: "אמרת cave (מערה)? אני שמעתי grave (קבר)...". היא עונה: "לא, לא אמרתי קבר - מערה". היא ממשיכה לספר. בזמן הצלילה החברה שלה מתרחקת ויש סכנה שהיא תלך לאיבוד במעמקים. היא מחפשת את החבל שיקשר ביניהן. הקבוצה מדברת על הסכנה שיש בצלילה אל תוך מעמקי הנפש. אפשר ללכת שם לאיבוד. אפשר גם למצוא אוצרות. מדברים גם על החבל - rope - שהוא אולי הקשר שנוצר בין המטפל למטופל, והוא זה ששומר עלינו בצלילה הזו אל תוך המעמקים. rope - hope. החבל שקושר אותנו הוא התקווה. אבל עולות גם אסוציאציות על חבל תלייה, על התאבדות. הקבוצה נעה בין ייאוש לתקווה, בין אסון להצלה, בין יצירת קשר להתנתקותו. ופתאם תם הזמן. נגמר החלום הקבוצתי. מתעוררים.
