דבר אלי עכשיו: דיאלוג מתמודדים-מטפלים
רננה אלרן | 24/2/2018 | הרשמו כמנויים
ביחסים בין אנשים המתמודדים עם קושי נפשי לבין המטפלים המחפשים דרך לסייע להם טמונה מורכבות רבה. מטרת מערכת היחסים הטיפולית היא לסייע להתמודד עם קושי ומשבר ולעזור לאדם למצוא את כוחות הריפוי וההחלמה שנמצאים בתוכו. עם זאת, המבנה הלא סימטרי של יחסים אלה, ויחסי הכוחות מושפעים בין השאר מכך שהמפגש עם אנשי טיפול מתקיים על פי רוב בזמנים שבהם האדם מתקשה לגייס את כוחותיו שלו. עובדה זו עשויה להביא אל תוך הקשר הטיפולי גם תלות כואבת ולעתים מפגש ממשי עם אי הבנה, ניכור ופגיעה. מי שהתנסה בטיפול בשיחות (פסיכותרפיה) יוכל להעיד שבקשר הטיפולי עצמו, שהינו בהגדרה מוגבל, אכן ישנו תסכול מובנה. הקשר עשוי לעורר צרכים ראשוניים המבקשים סיפוק ומשאלות לקרבה רבה יותר, וצרכים אלו נשארים בכוונה לא מסופקים ואף מהווים מנוע לטיפול. עם זאת, פסיכותרפיה כרוכה תמיד בבחירה חופשית של המטופל ואינה יכולה להתקיים בכפייה, וזאת בניגוד לטיפול מוסדי שעשוי לערב אלמנטים של כפייה ושל כוח. אלמנטים אלו, היוצרים חוויה שבה אדם הבא בשערי בית החולים מופשט מזהותו כאזרח ואף כאדם בשעה שהוא סובל ונזקק לסיוע, מותירים חותם בל ימחה בנפשם של מי שעברו אשפוז פסיכיאטרי.
תחושות אלו של עוול, ניכור והדרה, שעשויות להופיע במיקרוקוסמוס של יחסי מטפל מטופל, באות לידי ביטוי גם בקנה מידה גדול יותר ביחסים המתקיימים בין מערכת בריאות הנפש לבין צרכניה וניכרות בשיח הציבורי הכאוב המתקיים בתקופה האחרונה אודות מערכת בריאות הנפש בכלל והפסיכיאטריה בפרט. אכן, ישנן לא מעט רעות חולות במערכת בריאות הנפש הדורשות תיקון, אך השיח הציבורי והתקשורתי נוטה לצייר את המציאות בשחור ולבן ולשים את הדגש בעיקר על העוולות הקיימות במערכת בריאות הנפש. במציאות של שחור לבן הממסד המטפל והאנשים העובדים בו מתוארים כאטומים ופוגעניים, והמתמודדים כחסרי אונים וחסרי יכולת השפעה. תיאורים אלו חוטאים למציאות המורכבת יותר, שבה משני צדי המתרס הטיפולי ניצבים בני אדם.
לצד תהליכים של ביקורת על מערכת בריאות הנפש, אנו עדים להתחזקות קולם והשפעתם של מתמודדי נפש הן בשיח הציבורי והן בתוך מערכות בריאות הנפש. זאת דרך מעורבות ציבורית של ארגוני צרכנים ודרך הכשרה ועבודה של מתמודדים כצרכנים נותני שירות במערכת השיקום וכעמיתים מומחים בבתי חולים פסיכיאטריים (במרכזים לבריאות הנפש באר שבע ומזור בשלב הראשון). מעורבות זו מביאה נקודות מבט חדשות ועולם של ידע למערכות אלה, מעוררת דיון ציבורי ומקצועי ער ומהווה מפגש שמפחית סטיגמה ובעצמו מעודד דיאלוג. קולם של צרכני בריאות הנפש/מתמודדים/מטופלים הוא קול הכרחי בתוך השיח - "שום דבר עלינו בלעדינו" (Nothing about us without us). אך גם הוא, בהיעדר אוזן קשבת, עשוי להפוך למונולוג זועם או להתקשות להפוך לדיאלוג פורה.
תהליכים אלו, לצד שינויים הנובטים בשדה בריאות הנפש (כגון פתיחתם של מספר "בתים מאזנים"), מבליטים את צורך השעה בהרחבת הדיאלוג בין מתמודדים לבין אנשי טיפול ומערכות בריאות הנפש. דיאלוג שכזה יכול לתת מקום לקולות השונים בשדה, לסייע להבהיר את הפרספקטיבות השונות ומתוך כך להעשיר את אפשרויות מתן הסיוע הנפשי באופן מדויק ומכבד. שיח דיאלוגי, שעניינו היכרות עם נקודות המבט השונות והכרה בלגיטימיות שלהן, הוא הבסיס שיאפשר שותפות פוריה בעשייה הטיפולית ובהתמודדות עם קושי נפשי. אך דיאלוג שכזה אינו דבר פשוט. הוא מצריך את השותפים בו להיות מוכנים לפרוע את הסדר הקיים ולצאת מתוך מערך התפקידים המוגדר מראש של מטפל ומטופל. יתרונו של הסדר הקיים הוא בהיותו מוכר - איש המקצוע יכול להישאר בפרסונה של המטפל ואינו נדרש לחשוף את חולשותיו או את אותם פצעים נפשיים, שלעתים הם אלו שהיוו עבורו את המניע הראשוני לפנות לעסוק במקצוע טיפולי. ומן העבר השני, מתמודד הנפש יכול להישאר בעמדת המטופל, נמען של אבחנות פסיכיאטריות, טיפול תרופתי, טיפול פסיכותרפויטי ושירותי שיקום. מבלי לאתגר את הסדר הקיים, השיח בין מטפלים ומטופלים יישאר בתוך גבולות חדר הטיפולים ויעוצב על פי חוקי הקשר הטיפולי, ששואף לסייע לפרט הסובל אך לא לתקן את המרחב הציבורי. על מנת שהאישי יוכל להפוך לפוליטי וחברתי, צריך להתרחש דיבור אחר.
שתי שאלות מרכזיות שעולות לגבי קיומו של דיבור אחר, דיאלוגי, הן איך לקיים אותו ולמה? בנוגע לשאלת ה-"איך?", התהייה היא כיצד יוכל המפגש בין מתמודדים למטפלים להכיל את השוני האנושי, את המצוקה הנובעת משנים של הדרה, את הכעס המוצדק ואת הדעות הקדומות המוטעות? לשם כך הפרקטיקה הדיאלוגית שואבת מתוך תיאוריות של האנליזה הקבוצתית כגישה טיפולית המאמינה בתרומתם של כל משתתפי הקבוצה לטיפול ביחיד. דרך חשיבה זו נותנת חשיבות רבה למשתתפים בקבוצה כסוכני הטיפול של חבריהם יחד עם המנחה/המטפל. זוהי תפיסת סמכות שונה שמטרתה לאפשר ולקדם דיאלוג משמעותי בין שווים. בתוך קבוצה זו מטרת ההנחיה היא לאפשר את הדיאלוג ולהרחיב את הדיבור. בהקשר של דיאלוג מתמודדים- מטפלים הכרחי שהדיאלוג יתקיים בהנחיה משותפת של איש מקצוע ושל מנחה מתמודד עם ידע מניסיון, וזאת על מנת לשמור ככל האפשר על השוויוניות בשיח.
בתשובה לשאלת ה-"למה?" לקיים דיאלוג - המוטיבציה של מתמודדי נפש ומטופלים לצאת מתוך ההקשר הטיפולי ולהשמיע את קולם במרחב דיאלוגי המאפשר דיבור אחר היא כמעט מובנית מאליה. מאבקם של ארגוני צרכני בריאות הנפש לאורך השנים הוא בראש ובראשונה על הזכות להיות שותפים בהחלטות הנוגעות אליהם, והאפשרות להיות שותפים בדיאלוג שוויוני ומכבד משרת מטרה זו. אך המוטיבציה של אנשי המקצוע לצאת מתוך המרחב הטיפולי המוגן יחסית נראית ברורה פחות. כאשר מדברים על אנשי מקצוע בתחום בריאות נפש צריך להבין שמדובר בסקטורים שונים שפועלים במרחב משותף - פסיכיאטריה, סיעוד, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק ותרפיה באומנויות. סקטורים שונים אלו פועלים בתוך פרדיגמות תאורטיות שונות ולעתים אף חלוקים באופן בו הם תופסים מהו אדם ומהו טיפול. כך שהצורך בדיאלוג אינו רק בין אנשי מקצוע לבין מתמודדים, אלא אף בין אנשי המקצוע לבין עצמם. מצד אחד, ההכרות וההכרה ההדדית בקשיים של הסקטורים השונים, שחלקם מתוקף תפקידם נדרשים למלא משימות הכוללות כפייה או הפעלת סמכות, יכולות לאפשר למלא את תפקיד המטפלים באופן רגיש ואנושי יותר. מצד שני, הדיאלוג עם מטופלים מעבר לגבולות בית החולים או המרפאה יאפשר למטפלים לראות את המתמודדים באור אחר - לא רק כמטופלים בתוך ההקשר הטיפולי הצר, אלא באופן מלא ושלם יותר, כבני אדם שהם הרבה מעבר למחלתם.
