להיות שולה פנינים
רננה אלרן | 5/10/2013 | הרשמו כמנויים
כשהייתי ילדה קראתי המון. הייתי שוקעת אל תוך הספרים ושוכחת את העולם שסביבי. אמא שלי הייתה יכולה לעמוד מחוץ לחדר ולקרוא לי, לצעוק אפילו, ולא הייתי שומעת כלום. הייתי בעולם אחר של דמיון, של עלילות מרתקות ודמויות מרגשות. חוויית קריאה של ילד. חוויית קריאה שבה המילים הכתובות מקבלות חיים והופכות לעולמות קסומים, כמו שמיכאל אנדה הצליח להמחיש כל כך יפה בספרו "הסיפור שאינו נגמר". כמבוגרת אני מתגעגעת אל חוויית הקריאה הזו ועדיין שמורים בי הדים ממנה. גם כמבוגרים, הספרות מזמינה אותנו להשהות ולהשעות את חוסר האמונה באופן זמני ופשוט לצלול פנימה. אלא שהיום (מתוקף המקצוע שבחרתי) אני קוראת הרבה ספרות מקצועית, וזוהי קריאה מסוג אחר. זוהי קריאה שפונה של איש המקצוע, איש הטיפול, המבוגר האחראי, ומזמינה להבין, לדעת, לעשות סדר, להמשיג. אלא שההתכוונות אל ההבנה, בצירוף ריבוי המונחים המקצועיים, יוצרת מרחק מהקורא. אני נדרשת להבין, לא להאמין.
פול ריקר, בספרו Freud and Philosophy: an Essay on Interpretation, כותב על המעגל ההרמנויטי: להאמין->להבין->להאמין. קורא או פרשן שניגש אל הטקסט מוזמן להניח בצד את הספקנות והביקורתיות, (וביון היה אומר: “no memory, no desire”) ופשוט להאמין. זוהי אמונה זמנית אמנם, אך היא מאפשרת לצלול פנימה, להתעטף במילים ולהניח להן לחלחל אל תוכנו. זוהי אמונה שממנה תפציע הבנה. וההבנה בסוף תוביל לאמונה, אולי אחרת במקצת. לא במקרה האסוציאציות שעולות מתחברות אל העולם הדתי, שכן המונח הרמנויטיקה סימן את תחום פרשנות כתבי הקודש. המשמעות המילולית של המונח הרמנויטיקה היא בפשטות "פרשנות" – וזהו אחד הכלים החשובים שלנו כאנשי מקצוע וכן כקוראים.
בחזרה אל קריאה בספרות מקצועית. בספרות הפסיכואנליטית יש בכל זאת משהו אחר, כיוון שהיא עסוקה בהמשגה ובהבנה – אך הדבר שמנסים להמשיג ולהבין זה העולם הפנימי הלא-מודע, החוויה הנפשית והרגשית. זוהי הבנה שעוברת דרך הרגש, אותה ההבנה שאנחנו מנסים לחפש יחד עם מטופלינו. תיאורי המקרה, הוינייטות הקטנות שמשולבות בכתיבה התיאורטית, לא רק מדגימים תופעות נפשיות אלא גם מחברים אותנו אל המימד האנושי, אל הסיפור. ואכן יש תיאורטיקנים וקלינאים שמייצרים כתיבה תיאורטית אחרת, שלוקחת איתה את הקורא ומזמינה אותו לצלול פנימה ולחוות חוויה רגשית. זוהי כתיבה שפעמים רבות מרגישה לנו קשה להבנה. ולא במקרה – כיוון שאנחנו נדרשים לגשת אליה לא כאיש מקצוע, כמבוגר אחראי – אלא כילדים. לשים בצד את הרצון להבין, לארגן, למצוא היגיון – ולשחק קצת. להיות לרגע צוללן שקופץ אל תוך אוקיינוס עצום, עוצר את נשימתו ויוצא לשלות פנינים. אין לדעת היכן מתחבאת פנינה – מילה, משפט, רעיון שימשיכו להדהד בנו. שנוכל למשש בין האצבעות, להפוך מצד לצד, להתבונן ולהתפעל, ולקחת איתנו אל החיים שלנו ואל העבודה הטיפולית.
בשבילי העבודה עם פסיכוזה לא מאד שונה. יש רצון להבין ולתת משמעות, אבל גם הכרה בכך שאולי ההבנה תיקח זמן רב וכרגע מה שנדרש זו אמונה. אמונה בכך שאכן ישנה משמעות, ושמתחת לפסיכוזה מסתתר גרעין של אמת, כפי שפרויד אמר. אותו גרעין של אמת יכול להיות אמת רגשית, אמת ביוגרפית, אמת על העולם שבו אנחנו חיים. והאמונה הזו מאפשרת לצלול פנימה, להקשיב, לשאול, להסתקרן, ולתור אחרי פנינים של הבנה רגשית. וזה מציף בי עוד טפח ממטפורת שולה הפנינים. אותם צוללנים אינם צמודים לבלון חמצן. הם עוצרים את הנשימה וצוללים פנימה, למשך הזמן שעצירת הנשימה תאפשר. זוהי צלילה מסוכנת שעלולה להוביל לאיבוד הכרה כאשר החמצן בגוף אוזל. לכן הם גם קשורים בחבל, כדי שמי שעומד ושומר בחוץ יוכל למשוך אותם אם עבר זמן רב מדי והם עדיין לא עלו בחזרה למעלה. זה גם תהליך שיכול רוב הזמן לתסכל כי בעצם אי אפשר לדעת האם הצדפה הסגורה הזו שהעלית במאמצים רבים אכן מסתירה בתוכה פנינה. ובכל זאת, כנראה שהסקרנות, ההתרגשות, אולי גם הסכנה, מושכות שוב ושוב פנימה אל החיפוש הזה שהוא לא רק מסע אל תוך נפש המטופל אלא גם מסע אל נפשו של המטפל ואל התהומות שבה.
