הנפשי הוא חברתי, או: איך איבדנו את חופש התנועה?
רננה אלרן | 10/11/2013 | הרשמו כמנויים
אנחנו עומדים על ספו של שינוי היסטורי במערכת בריאות הנפש בישראל. איכשהו אירוע זה, שהולך וקרב אל פתחנו בצעדי ענק, לא מצליח לעורר יותר מדיון ציבורי מנומנם. אין זה מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שהדיון סובב סביב המודחק של החברה. המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות, התחנות לבריאות הנפש שמטפלות בכל אדם ובמצוקות אנושיות קשות, אינן נמצאות במרכז השיח. ולא במקרה, שכן הן מייצגות את כל אותם דברים שאנו כחברה מעדיפים שלא לראות – עוני, הגירה, התעללות, פגיעה מינית, אפליה וייאוש. אנו מעדיפים כחברה לראות בהפרעות נפשיות תוצר של ביולוגיה שהשתבשה ושל גנטיקה לא מוצלחת במקום להידרש לדיון ציבורי נוקב על המשמעויות החברתיות של החולי הנפשי.
מה שכן בכל זאת משך מעט תשומת לב, שלא לומר פאניקה, לפחות בקרב הפסיכולוגים הקליניים, הוא מסמך הדן בשינוי אופי ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. המסמך עורר גלים והביא לכינוס אסיפה בנוכחות הפסיכולוגים הראשיים במקומות ההתמחות, אלא שלמרבה ההפתעה רוב הדיונים באסיפה זו עסקו בלומר שוב ושוב את מה שכבר נאמר או לדון בקוצו של יוד. כך למשל, הוקדש זמן רב לדיון במיקומו ובמשמעותו של פסיק באחד המשפטים במסמך, וזאת על חשבון אפשרות לתת, למשל, לוועד המתמחים (המייצג לא רק את הקליניים אלא גם את כל שאר ההתמחויות בפסיכולוגיה) לעלות ולדבר. והרי מדובר על ההכשרה של המתמחים בסופו של דבר...
ההתנהלות באסיפה זו לא הייתה מפתיעה במיוחד מכיוון שהיא בסופו של דבר רק שיעתקה בדיוק את מה שהוכשרנו לעשות – להתבונן על נימי הנימים, לשאול שאלות, לשהות, לתהות. אבל מה לגבי התמונה הגדולה? מה לגבי אופני פעולה? מה לגבי תנועה מעבר לעיקרון העונג ואל עיקרון המציאות? האם להתעמק בקוצו של יוד זה באמת מה שנדרשת לעשות דיסציפלינה שחשה תחת איום קיומי? http://www.haaretz.co.i...um-1.2156648
אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בביקורת החריפה שמתחה פרופ' אווה אילוז על מקומה של הפסיכולוגיה בחברה המודרנית ועל האופן שבו היא רואה את השיח הפסיכולוגי כמסרס את האקטיביזם החברתי והפוליטי. http://www.haaretz.co.i...ge/1.1731183
הביקורת של אווה אילוז עוררה אף היא גלים בביצה המקומית שבאו לידי ביטוי בסדרה של תגובות שהתפרסמו בעיתון "הארץ". אך כמו אבן שנזרקת אל מימי האגם השלווים, היא אמנם יוצרת גלים אך גם הם שוככים במהרה והסדר חוזר על כנו... קשה שלא להצביע על כך שהביקורת של אווה אילוז נוטה לשפוך את התינוק יחד עם מימי האמבט. שהרי הפסיכולוגיה המודרנית איננה קונספירציה א-לה-פוקו שמטרתה למשמע את הפרט ולחנוך אותו אל תוך הסדר החברתי. בין השאר, הפסיכולוגיה מנסה להבין את נפש האדם ומצוקותיה ולתת מוצא ומענה לסבל אנושי. יחד עם זאת, אולי בכל זאת אפשר גם להקשיב לביקורת של פרופ' אילוז ולתהות מדוע היא מעוררת בנו התנגדות? על איזה נקודות רגישות היא לוחצת? האומנם היא מציבה בפנינו מראה?
נדמה לי שהמראה הזאת מראה לנו שסע שהולך ומחריף בין האקדמיה לבין השדה הקליני. מן העבר האחד, הפסיכולוגיה האקדמית עסוקה בלפרוט את הנפש, או שמא יש לומר את התודעה, הקוגניציה, הרגשות וכ"ו, למשתנים אופרטיביים שניתן לתפעל ולמדוד. "אני נמדד משמע אני קיים". ומן העבר השני, הפסיכולוגיה הקלינית כמהה לשוב אל הסטינג המוגדר של 50 דקות, ארבע קירות, שתי ספות, מטפל ומטופל. וכל מה שחורג מהסטינג הזה נתפס כ"לא טיפול". מתמחים בפסיכולוגיה בשנה האחרונה של ההתמחות, שבדרך כלל מתקיימת במסגרת אשפוזית, רק עסוקים בלהוריד את הראש ולשרוד ובינתיים מתלוננים על כך שהם לא עושים את מה שלימדו אותם לעשות. בקבוצות ההדרכה עולים כל התסכולים על כך שהופכים אותנו לפקידים של פסיכיאטרים או לעובדים סוציאליים סוג ב' ולא מאפשרים לנו לעסוק במקצוע שלנו. אין פלא שמתמחים רק מחכים לסיים את שנות הרעב המפרכות של ההתמחות ולפתוח את הקליניקה הנכספת שתאפשר להם להתפרנס בכבוד, כפי שמגיע לכל אדם. אבל האם באמת לשם כך פנינו לעסוק במקצוע שלנו? האם השירות הציבורי נשאר בגדר טירונות שצריך לעבור ואחר כך לא להביט לאחור (עד ההסמכה להדרכה)?
ואם נעז ללכת עוד צעד נוסף בכיוון זה נוכל לשאול האם המקצוע שלנו באמת כה מוגבל שהוא מוגדר על ידי מפגש בארבע עיניים, בין ארבע קירות? מהם הדברים הגרעיניים שמגדירים מהו טיפול? האם לא יכול להיות שגם משחק פינג-פונג במחלקה הסגורה, או לשתול יחד עם מטופל שתיל של נענע בעציץ בלובי המחלקה, או חיתוך סלט במטבחון של הצוות יחד עם אחת האחיות, גם הם חלק מהמרחב הטיפולי שאנו נעים בתוכו? האם יתכן שאיבדנו את חופש התנועה? והאם לא הגיע הזמן לצאת מבין ארבעת הקירות של הקליניקה ולהכריז על הרלוונטיות של הפסיכולוגיה לשיח הציבורי?
אם נתבונן אחורה אל האב הקדמון של הפסיכואנליזה נגלה שם את אותו חופש התנועה שנדמה שאבד לנו כדיסציפלינה בשנים האחרונות. הרי היה זה פרויד שידע לדלג במשיחות מכחול עזות בין נימי הנימים של הלוקלי והפרטיקולארי אל פסגות הגלובלי והאוניברסאלי. היה זה פרויד שידע לתאר בכישרון של סופר מחונן את פרטי הפרטים של חלום יחיד ולשקוע פנימה, פנימה בעקבות שרשרת של אסוציאציות עד לטבורו של החלום, ועמוד אחד אחר כך לנוע בזינוק אדיר אל תיאור עבודת החלום כתופעה אנושית. היה זה פרויד שביד אחת הנחית את המכה השלישית על הנרקסיזם האנושי כאשר אמר לאדם שהוא אינו אדון בביתו ושתודעתו איננה כספר פתוח בפניו. אך ביד השנייה הוא שלח את האדם אל העולם עם הציווי הסוקראטי "דע את עצמך", כאשר גבולות העצמי הם גבולות העולם. פרויד שרטט ביד אומן מרחב שכולל בתוכו את החלום, המשאלה, הסימפטום והמשחק אך גם את התרבות, הספרות, האומנות והדת. הגבולות ששרטט פרויד מצביעים בבירור על כך שהנפשי הוא חברתי, והחברתי הוא נפשי.
"הנפשי הוא חברתי" הוא משפט המהדהד את אחת התובנות החשובות ביותר שייצר השיח הפמיניסטי - "האישי הוא הפוליטי". מאבק הנשים על זכויות לימד את החברה לחדד את נקודת המבט ולראות גם את הסמוי מן העין. לכאורה, ניתן היה לומר שאין לנשים חלק במרחב הציבורי – הן המרחב הביתי בהתגלמותו. הן אינן בוחרות, אינן מהוות חלק מהשיח הציבורי, אינן מתמודדות על תפקידים פוליטיים. אלא שכאשר ניתן היה לראות את מה שמתרחש במרחב האישי – בתוך הבית פנימה ובתוך המשפחה – כאקט פוליטי בעל השלכות חברתיות – ניתן היה להתחיל להתיר את הכבלים ולהבין את יחסי הגומלין ההדוקים שבין הציבורי והאישי.
נדמה שהיום יש צורך במהלך דומה גם בקרב עולם הפסיכולוגיה. הגיע הזמן שנבין שמקומה של הפסיכולוגיה לא יכול להמשיך להצטמצם לארבע קירות חדר הטיפולים. שנות ההכשרה הרבות שאנו משקיעים בלימוד נימי הנימים של נפש האדם ותחלואיה יכולות לאפשר לנו להפנות את המבט לא רק פנימה, אל הנפשי, אלא גם החוצה, אל החברתי. אנו עובדים בתוך מערכת בריאות חולה, ומסביבנו חוליים חברתיים אינספור. הגיע הזמן לשבור את תקרת הזכוכית של חדר הטיפולים ולהפוך להיות רלוונטיים לשיח הציבורי על עתיד מערכת בריאות הנפש בארץ. להיות או לחדול?
