פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

כתבות שטח

"אין דבר כזה כמו פסיכוטי": זמן, הקשר וסביבה בחוויית השיגעון

הכנס "פסיכוזה ופסיכואנליזה: זמן שיגעון" הזמין את המשתתפים להרחיב את תפיסת הזמן ולבחון כיצד אירועים בהיסטוריה החברתית-תרבותית והבין-דורית מהווים גורם מפתח בהבנת הפסיכוזה והטיפול בה. יעל אוהד בלנק ייחלה לשיקוי שיאפשר לה להיות בעת ובעונה אחת בכל מושבי הכנס, אך נאלצה להסתפק בטעימות עוצמתיות.

מתפרסם מ 30/1/2014 | 9,488 צפיות

תגיות: | | | |

 

"אין דבר כזה כמו פסיכוטי":  זמן, הקשר וסביבה בחוויית השיגעון

מאת יעל אוהד בלנק

 

סקירת הכנס "פסיכוזה ופסיכואנליזה: זמן שיגעון", של האיגוד הישראלי לקידום טיפול פסיכולוגי בסכיזופרניה ובפסיכוזות אחרות, בשיתוף מרכז זיגמונד פרויד, האוניברסיטה העברית ועמותת "לכל נפש". הכנס התקיים בקמפוס המסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון בין התאריכים 23-22 בדצמבר 2013.

 

את השיר "גן נעול" הקדישה רחל המשוררת לזר: "מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? [...] גן נעול. לא שביל אליו לא דרך. גן נעול – אדם". הכנס "פסיכואנליזה ופסיכוזה: זמן שיגעון" הציג טיפול פסיכואנליטי בפסיכוזה, המעז להושיט יד אל המקומות הכי זרים והכי נעולים של הסבל האנושי. בכנס מרתק זה הוצגה פסיכואנליזה עכשווית, פורצת גבולות של זמן, היסטוריה והקשר חברתי, יצירתית ואקטיבית, הן בחדר הטיפולים והן בעשייה החברתית.

בהקדמה לספרו של ויניקוט "משחק ומציאות" (2002) כותב קולקה כי ויניקוט טען כי החוויה האישית של האדם תלויה באופן מוחלט במציאות שבה הוא חי, ואמירתו המפורסמת כי אין דבר כזה כמו תינוק – כלומר, אין תינוק ללא אם – מבטאת את הפרוטוטיפ של המצב הקיומי, שבו מרגע הלידה ועד המוות אין אדם ללא מציאות, ורק אם תהא זו מציאות מחזיקה (holding), מציידת (providing) ומאפשרת מימוש (facilitating) ייווצרו התנאים להתרחשותה של החוויה האישית.

בפרפרזה על אמירה זו, וברוח הדברים שעלו בכנס, ניתן לומר כי אין דבר כזה כמו "פסיכוטי". השיגעון, כפי שהצטייר בכנס, ובפרט במושב הפתיחה, שבו הציגו פרופ' פרנסואז דבואן ופרופ' ז'אן-מקס גודילייר את עבודתם, הנו כזה התובע את השבתה של פיסת היסטוריה קטסטרופלית, חברתית, תרבותית, בין-דורית, שכאילו נותקה מרצף הזמן, ללא עדות. אחת השאלות המרתקות שעלו בכנס היא מה תפקידו של המטפל בפסיכוזה, כשהוא נפגש עם הקטיעה ברצף הזמן? עם דבר שהוא מחוץ לזמן, ללא שם, ללא נקודת אחיזה?

אבל כשהארנב ממש הוציא שעון כיס מכיס האפודה שלו, והתבונן בו, ואז נחפז לדרכו, זינקה אליס ממקומה, כי הבזיק במוחה שעד לאותו רגע, מעולם לא ראתה ארנב שיש לו כיס באפודה, וגם לא שעון שאפשר להוציא מכיס כזה. ובוערת מרוב סקרנות, חצתה בריצה את השדה בעקבותיו, ולמזלה הספיקה בדיוק לראות אותו קופץ לתוך מאורת ארנב גדולה מתחת לגדר השיחים. בן רגע קפצה גם אליס פנימה אחריו, בלי לחשוב לרגע איך היא אמורה בכלל לשוב ולצאת משם החוצה [...] או שהבור היה עמוק מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד [...] מטה, מטה, מטה, האם הנפילה הזאת לעולם לא תגיע אל סופה? (קרול, 2012)

במובן מסוים, ההשתתפות בכנס הייתה קצת כמו חלום ויקיצה בזמן אחר ובארץ אחרת. למשך יומיים הרגשתי כאילו נכנסתי למאורת הארנב והתמסרתי לנפילה שהסתיימה בארץ הפלאות: דוברים מהארץ ומהעולם; שפע של רעיונות מרתקים, מחדשים ופורצי דרך; מושבים מקבילים, שהיה קשה עד כדי בלתי אפשרי לבחור מביניהם. כנס שנדמה שהתקיים מחוץ לזמן, בסטנדרטים בין-לאומיים, ועם זאת כל כך מחובר לזמן ולאירועי השעה.

בעומדי במסדרון, מהססת באיזו הרצאה לבחור, קיוויתי לרגע למצוא שיקוי כמו של אליס, עם הכיתוב – "שתי אותי", כזה שיאפשר לי להיות בכל המושבים בו זמנית וגם לזכור את כל הרעיונות. לצערי לא היה בנמצא שיקוי כזה (אולי בכנס הבא?) ולכן אוכל להביא רק טעימות מעוצמת החוויה. מי שירצה לטעום יותר יצטרך לחכות לכנס הבא של ה-IL-ISPSS ולקפוץ למאורה בעצמו.

שיגעון כמלחמה בהכחשה

במושב הפתיחה, שנקרא "פסיכואנליזה של פסיכוזה והיסטוריה", השתתפו ד"ר אילן טרבס, פרופ' פרנסואז דבואן, ופרופ' ז'אן-מקס גודילייר. פרופ' דבואן התייחסה לכך שהרבה מהספרות הפסיכואנליטית בנוגע להעברה הפסיכוטית נכתבה במהלך מלחמת העולם הראשונה, במסגרת העבודה עם חיילים שעברו טראומה. לטענתה, הקשר בין ההעברה הפסיכוטית לטראומה נשכח או הוזנח בזמני שלום.

דבואן החזירה את הטראומה למרכז הבמה וטענה כי ההעברה הפסיכוטית היא שדה חקירה של אירועי אסון, התובעים עדות, הן מצד המטופל והן מצד המטפל. לדבריה, כל המטופלים שלה הסובלים מפסיכוזה, ללא יוצא מן הכלל, הושפעו מאירועים טראומתיים – בין שחוו אותם בעצמם במהלך חייהם ובין שהושפעו מהם דרך הדורות שקדמו להם – אירועים שהוכחשו, הודרו מהזירה הנפשית ונותרו ללא עדות, מחוץ לזמן.

דבואן רואה בשיגעון של המטופלים מלחמה נגד הכחשה ונגד קשרים חברתיים והיסטוריים מסולפים. לדבריה, מטרתו של השיגעון לשחזר ולחשוף מחדש אמיתות היסטוריות מסולפות אלו. הדלוזיות מהדהדות אירועי אסון שכאילו קפאו ברצף הזמן ודנות את המטופלים לחיי בדידות מוחלטת. תפקידו של המטפל בפסיכוזה הוא להצטרף לבדידות המוחלטת של המטופל סביב אזורי האסון, אזורי המוות הנפשי. הוא יכול לעשות זאת רק על ידי גילוי או מגע מחדש עם אזורי "מוות נפשי" שלו, ממש כאילו מצא בתוכו פיסת חרס שבורה המתאימה במידה זו או אחרת לנרטיב השבור של המטופל, באופן שמאפשר היווצרות סימבול, מתוך הרס מוחלט.

בדיון שהתקיים אחרי ההרצאה, השתמש ד"ר אילן טרבס בפרפרזה יפה על המונח "witness" כשהתייחס לקשר הטיפולי כאל with-ness, כלומר עדות במובן של להיות לגמרי נוכח עם המטופל.

להניע את מחוגי הזמן

בהתייחסה לעבודות כשל פלמן ולאוב, טענה דבואן כי יצירת העדות במפגשים הטיפוליים היא תהליך האורך זמן רב, חוצה ממדים חסרי זמן, הולך אחורה וקדימה וחוזר תמיד לנקודת האפס. החוויה של המטפל בפסיכוזה, המוצא עצמו חוזר שוב ושוב לנקודת האפס, היא פעמים רבות חוויה של תקיעות, שבה הוא חש חסר תועלת ומשולל תהליכי חשיבה. דווקא בנקודה זו, כפי שעולה מדוגמאות קליניות שהציגה דבואן, פריצת דרך יכולה להתרחש כאשר משהו עולה מהלא מודע של המטפל.

באחת הדוגמאות סיפרה דבואן כי מצאה את עצמה אומרת לפתע למטופלת: "היה פוגרום". היא תיארה בגילוי לב כיצד חשה מחד ביטחון באמירה שיצאה מפיה ומאידך בושה, כי לא הבינה מאיפה הידע הזה. אמירה זו, לדבריה, פתחה צוהר למסע היסטורי אישי שהוביל אותה עצמה לפיסת היסטוריה בחייה שעד לאותה נקודה, במשך חמישים שנה, לא הייתה ידועה לה. בד בבד, הגילוי הזה פתח צוהר לחקירתן המשותפת של המטופלת והמטפלת ולגילוי פיסת היסטוריה משמעותית בחייה של המטופלת שעד לאותו רגע הייתה מחוץ לרצף הזמן עבורה. המטופלת והמטפלת הגיעו לצומת הדרכים שבו נפגשו הסיפורים וההיסטוריה הייחודית של כל אחת מהן ואפשרו יצירת עדות לאירועים שקודם לכן נותרו ללא עד.

בהתאמה, טען גודילייר כי יש לראות במטופלים שלנו פרטנרים למחקר היסטורי. דבואן וגודילייר תיארו מטפל פסיכואנליטי השונה מאוד מהמודל הקלאסי: מטפל אקטיבי, המפלס דרכו באפלה, כזה שלעתים פותח ספר היסטוריה יחד עם המטופל בניסיון להבין מה התרחש בארצו בתקופה קריטית בחייו, כזה שלעתים האסוציאציה הלא מודעת שלו מקדימה את זו של המטופל. דבואן דימתה את זירת הטיפול ל"זירת קרב" שבה המטפל מצטרף לקרב של המטופל והם נלחמים כתף אל כתף, רדופים על ידי שדים ששבים ומגיחים מאזורי קרבות עלומים, ללא קבר וללא מצבה.

דבואן מתייחסת לזמן בפסיכוזה כאל זמן אחר, זמן שקפא, זמן שחצו אינו מכוון לעתיד או לעבר. לפיכך, לטעמה דרוש גם מטפל אחר, כזה שהכשרתו הפסיכואנליטית מכוונת ליצירת אחרות, לבניית מראה לבלתי מתקבל על הדעת, כזה המנסה לקשר מילים משובשות, הזיות של קולות ומראות, כדי להניע בחזרה את מחוגי הזמן. לדבריה, "נדע שפגשנו ב'העברה' האחרת הזו – העגולה או המהופכת, אם תרצו – כשנמצא עצמנו נהדפים מכורסת המטפל שלנו, נדחפים על ידי אירועים היסטוריים בעלי אנרגיה עצומה שלא עברה סינון, לא רק מהצד של המטופל, אלא גם מהצד שלנו, המטפלים".

מעניין אם אני אפול ישר דרך כדור הארץ החוצה! כמה מצחיק יהיה לצאת אל בין האנשים שהולכים הפוך, עם הראש למטה! האנטיפתים, נדמה לי (היא הייתה די מרוצה מכך שלא היה שם מי שיקשיב לה הפעם, כי זו ממש לא נשמעה כמו המילה הנכונה) – אבל אני אצטרך לשאול אותם איך קוראים לארץ שלהם, כמובן. "סליחה גברתי, האם פה זה ניו-זילנד או אוסטרליה?" [...] ואז היא תחשוב אותי לילדה קטנה ובורה בגלל השאלה הזאת! לא, זה ממש לא לעניין לשאול: אולי אראה את השם כתוב שם איפשהו (קרול, 2012).

פריצת גבולות הפסיכואנליזה

פריצת גבולות הזמן התבטאה בכנס גם בקריאת תיגר על גבולות הפסיכואנליזה, שהפכה במובנים רבים לפרקטיקה אליטיסטית וסגורה המיועדת בעיקר לבעלי האמצעים והיכולת. במובן זה הוצגה בכנס חשיבה ועשייה פסיכואנליטית אקטיבית הפורצת את גבולות החדר, ופועלת בחברה. מרגש במיוחד היה המושב שהציג את פועלה של היחידה למתן פסיכותרפיה פסיכואנליטית אינטנסיבית וממושכת במסגרת ציבורית. השתתפו בו ד"ר הנרי שור, ד"ר אילן אמיר, פרופ' גבי שפלר, וגב' דלית דורון.

מדובר במיזם ייחודי בתחום בריאות הנפש הציבורית בישראל, שהוקם לפני כשנתיים בשיתוף פעולה של עמותת "לכל נפש" ומרפאת המבוגרים של המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל בבת ים. היחידה מעניקה לפונים הזדמנות לתהליך טיפולי אינטנסיבי וממושך, שהנו להערכת המייסדים וכפי שהוצג בכנס, בעל יתרונות משמעותיים לאלו הנמצאים במצבים נפשיים קשים ומורכבים. יחידת הטיפול הבסיסית המוצעת למטופלים היא פסיכותרפיה פסיכואנליטית בתדירות של שתיים עד שלוש פגישות בשבוע במשך שלוש שנים. הטיפול ניתן ללא תשלום.

העבודה הטיפולית במסגרת זו היא ממושכת, קשה ומורכבת, אך כפי שעלה מהצגת המקרה המרגשת של דלית דורון, כאשר היא מצליחה, היא מתבטאת בשינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים של המטופלים. נראה כי מה שעוד מייחד את הטיפול הפסיכואנליטי הממושך והאינטנסיבי במסגרת הציבורית הוא התרומה של המערכת המספקת תמיכה חיונית הן למטפל והן לתהליך הטיפולי הארוך והסבוך באופן שמאפשר מיצוי מלוא הפוטנציאל הגלום בו.

במסגרת המושב סיפרו המטפלים על היחידה ועל דרכי העבודה, הציגו מהלך טיפולי מרתק של אחד המטופלים ביחידה, ולא פחות חשוב מכך – תוצאות ראשוניות של מחקר המלווה את עבודת היחידה, שנערך על ידי פרופ' גבי שפלר. שפלר התייחס לחשיבות המחקר ככלי שמטרתו הערכת תוצאות של פסיכותרפיה פסיכואנליטית אינטנסיבית בחולים עם הפרעות קשות במרפאה ציבורית, בהשוואה לטיפולים הרגילים שניתנים לחולים. זאת במטרה להוכיח כי טיפולים אלו עומדים במבחני עלות-תועלת. התוצאות שהוצגו בכנס היו ראשוניות מאוד והעידו על שיפור ניכר במדדים של איכות חייו של מטופל יחיד. הן עוררו עניין רב וסקרנות לגבי המחקר הצפוי העתידי.

פסיכואנליזה והמחאה החברתית

עוד הסתכלות מאירת עיניים במישור החברתי הייתה במושב "פסיכוזה בראי החברה" בהשתתפות גב' יעל סמואל, מר אילון שומרון-עטר, ומר ליאור בירן (מתדיינים: פרופ' פרנסואז דבואן ופרופ' ז'אן מקס-גודילייר). במסגרת מושב זה הציג בירן את המחאה החברתית בישראל דרך פריזמה פסיכולוגית ותרבותית, ובחן את החלק שלנו כאנשי מקצועות הטיפול ב"חולי" החברתי ואת האחריות המוטלת עלינו לטיפול בו.

בירן השתמש במיתוס של כירון, "המרפא הפצוע", כפי שמתייחס אליו יונג במשנתו; הוא טען כי בתוך המטפל קיים חלק חולה ופצוע, ובתוך המטופל חבוי מרפא. כדי שיתרחש ריפוי, שני הצדדים צריכים להיות מחוברים לחלקים הללו בתוכם. ברוח זו, לדברי בירן עלינו להבין שהמקצוע שלנו הוא חלק מהמחלה של החברה שבה אנו חיים, ויש לנו מחויבות אתית כמטפלים להיות בקשר עם החלקים "הפסיכוטיים" שלנו ושל המקצוע שבו אנו עוסקים, וכך להרחיב את תחומי האחריות שלנו כאנשי טיפול אל מעבר לטיפול בפרט.

בדיון מרתק שהתפתח לאחר ההרצאה הזמינה פרופ' דבואן לשקול את הבחירה במילה "חולי" כמילה המזמינה פסיביות וויתור מצד המטופל החולה או החברה החולה. עוד טענה דבואן כי הדרך לריפוי תלויה בעשייה האישית הצנועה. המרפא הפצוע פועל מתוך ההיסטוריה האישית שלו, ובמובן זה אולי אין בידינו כמטפלים היכולת לרפא את החברה בכללותה, אבל טרנספורמציה של אדם אחד עשויה להניע את גלגל הריפוי.

המטפל כגשר חי אל מול תהומות האימה ללא שם

מושב מעניין נוסף, בהשתתפות ד"ר אורנה אופיר וד"ר דנה אמיר, עסק בביטוי הפסיכו-סומטי. בהתבסס בין השאר על החשיבה הלאקאניאנית, הציגה ד"ר אמיר שלושה סוגים של ביטויים פסיכו-סומטיים הממוקמים על הרצף בין נוירוזה לפסיכוזה: הביטוי המטפורי, הביטוי המטונימי והביטוי הפסיכוטי. לדבריה, המייחד את הביטוי הפסיכו-סומטי הפסיכוטי הוא שמדובר בתופעה גופנית שאינה נגישה לפירוש מצד אחד, ואיננה מחיה את החוויה הטראומתית מצד אחר. מהותה היא מתקפה על כל ניסיון ייצוג ועל המשמעות באשר היא, גם במחיר הוויתור על כינון הסובייקט והסובייקטיביות. אמיר הגדירה את ההעברה הפסיכוטית כאזור שמסרב לכל סוגי החציצה, לכל מה שמנסה לתת צורה לחומר הראשוני. במצבים אלו, משמש המטפל גשר חי, עוגן החוצץ מפני תהומות האימה ללא שם.

בדיון, הציגה ד"ר אופיר נקודת מבט קלייניאנית ואת האופן שבו היא תופסת את ביקורתו ואת יחסו האמביוולנטי של לאקאן כלפי גישתה של קליין. היא פתחה את הדיון בשאלה – מה בעצם תפקידנו כמטפלים במטופל הפסיכוטי, בהתבסס על הגישות השונות? בהתייחסה לפרשנות של קליין, היא ציינה כי לאקאן כתב על יכולתה החייתית כמעט של קליין להתחבר לחרדות המטופל. אם לשאול את המטפורה היפה של אמיר – שלפיה המטפל משמש כגשר חי מפני תהומות האימה ללא שם – אמירה זו של לאקאן על קליין יכולה לטעמי לשמש גשר חי בין הגישות, בהיותה ממחישה את המסר המרכזי שעבר כחוט השני בכנס: שלא בחירת המילים היא שמחוללת את השינוי, אלא היכולת הרגשית של המטפל להיות נוכח עם המטופל אל מול תהומות האימה ללא שם.

במסגרת הצגות מקרה בקבוצות קטנות, הציגה ד"ר רננה אלרן טיפול שהתרחש בהיותה פרקטיקנטית במסגרת ציבורית. היא תיארה כיצד המטופל, שהתבשר בראשית הטיפול על הזמן המוגבל העומד לרשותם (בשל תקופת הכשרתה), ערך חישוב ומצא כי יש להם בדיוק 24 שעות, מה שהוא הגדיר "אין זמן". באחת הפגישות אתו מצאה אלרן כי היא אינה יכולה לשאת את תקתוקו של השעון בחדר, עד כדי כך שברגע אחד, באקט כמו של "שיגעון", החליטה להוציא את הבטריות מהשעון, וכך נולד זמן שהוא מחוץ לזמן ואולי גם רגע מכונן בזמן הטיפולי. בדיון שנערך לאחר מכן, אפשרה פליטת פה של פרופ' דבואן להרחיב את החשיבה על המקרה, כאשר התכוונה לומר על הטיפול שהתרחש כמו במסגרת "24 שעות ביממה" ובמקום זאת אמרה "25 שעות ביממה".

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מוליכה אל מסדרון קטן, לא גדול בהרבה ממאורת עכברוש: כרעה ברך והביטה לאורך המסדרון אל הגן הנחמד ביותר שראיתם אי פעם. כמה נכספה לצאת מהאולם החשוך הזה, ולשוטט בין ערוגות הפרחים הזוהרים והמזרקות הצוננות הללו, אבל היא לא הצליחה להכניס אפילו את ראשה מבעד לפתח הדלת [...] הלוואי שיכולתי להתקצר כמו טלסקופ! נדמה לי שאני מסוגלת לזה, אילו רק ידעתי איך להתחיל. כי תבינו, כל כך הרבה דברים יוצאים מגדר הרגיל קרו בזמן האחרון, שאליס התחילה לחשוב שמעט מאוד דברים הם באמת ובתמים בלתי אפשריים (קרול, 2012).

במקום סיום

לקראת סיום טיפול, סיפר לי מטופל על עניין מיוחד שגילה לאחרונה בשעונים לאספנים, בעלי מנגנונים מיוחדים ועיצוב עדין. הוא התפעל והתרגש במיוחד משעון מסוים שבו מנגנון הכוונון העדין היה מכוסה במכסה מיוחד. הוא הסביר לי כי מה שריגש אותו היה שהמכסה מחד הגן על המנגנון העדין מפני פגיעה ונזק, ומאידך אִפשר גישה אל המנגנון בכל פעם שרוצים לכוונו.

בעוד המנגנון המיוחד של שעונו הצית את דמיוני ואת סקרנותי, השעון בחדר שלי הראה כי זמננו תם. המטופל קם לאט מכיסאו והחל להתקדם לעבר הדלת, כשלפתע נדמה היה לי שאני שומעת את התקתוק העדין של שעונו, לא חסום ולא חשוף, כמעט לוחש סוד: אולי תיק זה תק כבר לא תיק זמן משוגע תיק תק, אולי תיק זה כבר זמן תק שיגעון?

או שהבור היה עמוק מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד, כי היה לה זמן בשפע בעודה נופלת להתבונן סביב ולתהות מה עומד לקרות עוד מעט [...] כשלפתע, בומס! בומס! צנחה לה על ערמת מקלות ועלים יבשים, ובכך תמה הנפילה [...] אליס לא נפגעה כהוא זה, והיא קפצה על רגליה בן רגע [...] לפניה השתרע עוד מסדרון ארוך, והארנב הלבן נראה שם עדין, נחפז לעבור בו. אסור היה לאבד אף רגע. כחץ מקשת טסה אליס בעקבותיו, ובדיוק הספיקה לשמוע אותו אומר, כשפנה מעבר לעיקול, "חי אזני ושפמי, כבר כל כך מאוחר!" היא הייתה ממש מאחוריו כשפנתה מעבר לעיקול, אבל הארנב שוב לא נראה בשום מקום (קרול, 2012).

הארנב נעלם, הכנס הסתיים, והחיים חזרו למסלולם. השעון ממשיך לתקתק 24 שעות ביממה, אבל אם מקשיבים היטב לתקתוקו האינסופי והבנאלי של השעון, החוזר תמיד לנקודת ההתחלה, יש רגעים שבהם המחוג מחליק כהרף עין ועובר לשעה ה-25. הרגעים האלה הם זמן שיגעון.

 

מקורות

בלובשטיין, ר' (1935). שירת רחל. תל אביב: הוצאת דבר. 

ויניקוט, ד"ו (2002). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.

קרול, ל' (2012). הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות. בית ניר: הוצאת מודן.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אוהד בלנק, י. (2014). "אין דבר כזה כמו פסיכוטי": זמן, הקשר וסביבה בחוויית השיגעון. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3089

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צחי כהןצחי כהן31/1/2014

אוי ווי.