מה צריך בסך הכול בן אדם בשביל לחיות: צרכים

מה צריך בסך הכול בן אדם בשביל לחיות: צרכים

תמר פויכטונגר

פרק מתוך הספר 'חלון פתוח: מבט קרוב על אובדנות והחלמה' מאת תמר פויכטונגר, בהוצאת רסלינג הוצאת ספרים.

בבסיס הנטייה האובדנית עומד כאב שנובע מצרכים בסיסיים מתוסכלים¹. מהם אותם צרכים שהיעדר מענה להם כואב עד כדי ההכרח לוותר על החיים? האם הצרכים המתוסכלים שהובילו לנטייה האובדנית, והצרכים שסיפוקם יעורר מחדש את הרצון והיכולת לדבוק בחיים, חד הם? ומה לגבי אותם צרכים התפתחותיים שחלון ההזדמנויות עבורם התפוגג, או שאינם בני מימוש במציאות? האם ישנה דרך להכיל תסכול? לחיות עמו בשלום?

חוויות של היעדר מובילות לתחושות של בדידות וחוסר שייכות, חוסר טעם בחיים, קהות רגשית וניתוק. על אף טבען חסר התחושה לכאורה, חוויות של קהות חושים או ניתוק רגשי מלוות במטען רגשי שלילי; סתמיות, ריקנות וחוסר משמעות אינם נתפסים כסתמיים וניטרליים, אלא כהרגשה רעה וכחוויה שלילית. הדבר דומה לתחושת רעב פיזית, שבאה לידי ביטוי בתחושות גופניות לא נעימות: להבדיל ממאכל ערב לחך שמעורר תחושה חיובית, וממאכל דוחה שיוצר תחושה שלילית, למחסור באוכל אין טעם - אך הוא אינו נטול תחושה. רעב מורגש באופן מובהק כשלילי. דבר זה נכון גם לצורך פסיכולוגי: אי־סיפוקו של צורך פירושו חסך, והוא מייצר סבל וכאב, ולא רק את העדרן של תחושות חיוביות. וכפי שהצרכים הפיזיולוגיים חיוניים להישרדות, כך גם הצרכים הפסיכולוגיים: מחקרים שערך רנה שפיץ (Spitz) בבתי יתומים בהם הושארו תינוקות מלידתם, חשפו את חיוניותם של סיפוק צרכים רגשיים לעצם ההישרדות². נמצא שתינוקות שזכו להזנה ולטיפול פיזי ורפואי נאות, אך לא זכו לטיפוח רגשי, לליטוף או להתקשרות עם דמות קבועה מיטיבה - לא שרדו. שליש מהם מתו עד תום שנתם השנייה, ללא הסבר רפואי הקשור בבעיות בריאות או חסכים בתזונה. התינוקות ששרדו סבלו כולם מדיכאון והפגינו פיגור התפתחותי. מות הפעוטות בבתי היתומים המחיש עד כמה המענה לצרכים הרגשיים של התינוקות - מגע אנושי, חום ויחס אישי של דמות קבועה - הוא קריטי להישרדותם. הדבר נכון, אף שבאופן פחות ישיר, גם בכל הנוגע לבני נוער ומבוגרים: צרכים פסיכולוגיים שאינם מקבלים מענה מובילים לחסכים רגשיים, ועלולים להוביל לאובדנות.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

הדינמיקה של הצרכים המתוסכלים

חסך שמוביל לאובדנות שונה במהותו מצורך מתוסכל שאפשר לחיות אתו ולהגיב אליו באופן מתון יותר או תוך הסתגלות. כדי להבין כיצד, יש להתבונן בדינמיקה שנוצרת סביב החסך.

אנשים שונים משתייכים למעגלים חברתיים שונים, ובאופן טבעי מרביתם פועל בסביבות שאינן עונות על הצרכים הפסיכולוגיים שלהם במלואם. מקומות מגורים, קהילות, מקומות עבודה, בני משפחה ומעגלים נוספים אינם מותאמים באופן מלא לצרכי הפרט, כך שעליו להתמודד עם תסכולים וחסכים. כחלק מההתמודדות עשויים להתעורר רגשות שליליים כעצב, כעס ותסכול, וכתוצאה מכך עשוי האדם לנקוט באסטרטגיות שונות כדי להיטיב את מצבו. הוא עשוי לבקש או לדרוש את מבוקשו, לקבול על העדר מענה לצרכיו או להילחם בכך; הוא עשוי לקבל את המגבלות, לעקוף את הצורך או לדאוג לעצמו למילוי מפצה של הצורך בהקשרים אחרים. במקרים קיצוניים, ישאף האדם להתרחק ולהחליף את הסביבה המזיקה על ידי גירושין, התפטרות, מעבר דירה וכדומה. המשותף לכל האפשרויות העומדות בפניו הוא האיכות המסתגלת שלהן, שמקדמת את האפשרות להתקיים במציאות ולהתמקם בה בעמדה משופרת, או לפחות נסבלת.

בשונה מהן, הדינמיקה המובילה לאובדנות מרחיקה את האדם מעמדה של קבלת מענה מספק לצרכיו, ומחמירה את מצוקתו. מצב זה נוצר כאשר תסכול הצורך בהווה מעורר ומשחזר דינמיקה הרסנית קדומה שהופנמה. לדוגמה: ילד, התלוי בהוריו לצרכי קיומו הפיזי והתפתחותו הרגשית, נבהל ובטחונו מתערער כתוצאה מרעש פתאומי מאופנוע חולף. הילד מבטא את הצורך שלו בביטחון על ידי היצמדות לאביו והיאחזות בו בחזקה. אם האב מחבק את בנו ומרגיע אותו, הילד מפנים יחס של הכרה והיענות כלפי הצורך שלו, ויחס אל עצמו כראוי לתמיכה וכבעל מסוגלות להשיג סיוע וסיפוק לצרכיו. לעומת זאת, אם האב מרחיק את בנו מגופו ודורש ממנו שלא להתנהג "כמו תינוק", תתרחש הפנמה מסוג שונה - ובייחוד כאשר תגובה זו חוזרת על עצמה ותופסת מקום דומיננטי ביחסים הראשוניים עם הדמויות המשמעותיות. הילד יפנים יחס משפיל ומזלזל כלפי הצורך בביטחון, יחס ביקורתי ובושה כלפי החלק הנזקק שבו, ותפיסה של העולם כמתסכל. כאשר יחוש חוסר ביטחון בבגרותו, אדם שהפנים ייצוגים כאלו יתמלא בושה ותחושה של השפלה על עצם הצורך בביטחון ותמיכה, והדבר יקשה עליו לפעול להשגתם. ייתכן והלמידה מתוך התנסויות העבר שלו תנחה אותו להשתיק את הצורך ולהימנע מלבטא אותו; ייתכן שהוא יסיק שכדי להימנע מההשפלה והבושה שכרוכה בחשיפת הפחד עליו להפגין חוסן ועוצמה, במיוחד כאשר הוא חסר ביטחון. יישום הלקח הזה יפחית עוד יותר את סיכוייו לקבל סיוע, שכן כאשר הוא מרגיש חלש ונזקק הוא משדר כלפי חוץ דווקא כוח ועצמאות שאינם מגייסים את סובביו. כך, המגננה מפני הרגשות הקשים, שהיו כרוכים בביטוי הצורך בעבר, חותרת תחת הגשמתו בהווה. היא אמנם מונעת את המפגש המכאיב עם הצורך בטווח המיידי, אך מחבלת ביכולת ההתפתחות והסיפוק של הצורך לטווח ארוך. ההתנהגות הגלויה של האדם תרחיק אותו בפועל מקבלת מענה לצורך הפנימי הראשוני שלו, ותחזק את תפיסתו בדבר חוסר היכולת של העולם להיענות לצרכיו. ייתכן שבשלב מסוים, כאשר יתייאש מתקוותו להשיג מענה, או כאשר תתרחב ההימנעות מהביטוי של הצורך, הוא כלל לא יחוש יותר את הצורך והרצון בו. האיום וחוסר התוחלת המיוחסים לתחושת הנזקקות ישתקו את התחושה עוד טרם נחוותה. תהליך זה הוא מתכון בטוח לכישלון במילוי הצורך, גם בהזדמנויות שבהן קיימת אפשרות לכך. הדפוס המופנם ביחס לצורך מעמיק את הבור הרגשי, והדינמיקה שמתפתחת סביב הצורך מובילה להסלמה ולהתרחקות מהתקווה לקבל מענה. כאשר דפוס ההתמודדות הנרכש מול צורך בלתי מסופק כולל מרכיבים של צמצום נוכחות, העלמות, ענישה עצמית והרס עצמי - או לחלופין, ניתוק מתחושות הצורך המלווה בוויתור על החיוניות והכמיהה לקבלת מענה לצורך - נסללת הדרך אל ההתנהגות האובדנית. ככל שהחסך מעמיק, כך גוברת התגובה ההגנתית ההרסנית. כאבו של מי שניתק מגע עם הצורך הוא כאב כפול: מצוקת החסך הרגשי, ובנוסף, כאב כריתתו של רכיב העצמי שהמגע אתו נגדע מפאת הכאב הראשוני. אלו הם למעשה שני סוגים של מיתות פנימיות, המטרימות את ההתאבדות האקטיבית, והתרחשותן מאפשרת ומזמנת את הצעד הסופי.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

תפיסות טיפוליות ותיאוריות פסיכולוגיות שונות מתארות במגוון מונחים את אותה הדינמיקה של צרכים מתוסכלים. סכמה תרפיה (Schema Therapy), למשל, מזהה ומתארת תבניות התייחסות של רגשות, תפיסות וציפיות סביב צרכים רגשיים מוקדמים והחוויה שבה היה כרוך החסך בהם, ומשיימת את הסכמות האופייניות שהתקבעות שלהן מנציחה את החסך בהמשך החיים. מטרתה המרכזית של תרפיה זו היא לסייע לאדם בפעולתו למען סיפוק צרכיו הרגשיים, ובמיוחד הצרכים אשר מחסך שלהם הוא סובל, ואשר מפעילים סכמות מובנות של רגשות, מחשבות והתנהגויות המשבשות את דרכו להשגת מבוקשו³. שיטת האקומי, המבוססת על מיינדפולנס, מכנה את החסכים הרגשיים שהתרחשו בינקות "סבל ראשוני", בעוד ה"סבל המשני" הוא הדפוסים ההגנתיים שהתפתחו כדי להימנע מהסבל הראשוני והתקבעו לכדי הרגלים - דפוסים שיישומם התרחב והוכלל מעבר להקשר המקורי⁴. ויניקוט (Winnicott) משתמש במונחים "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב" כדי להבחין בין החלק האותנטי של האישיות, למבנה נפשי שהתפתח כתוצאה מחסך התפתחותי. הפגיעה הראשונית בהתפתחות, כתוצאה מחסך בהורות טובה דיה וביכולתה להיענות לצורכי התינוק, יוצרת מבנה נפשי שאינו אותנטי ומטרתו להגן מפני הכאב שנוצר מעצם החשיפה של הצרכים, הוא העצמי הכוזב⁵. פסיכולוגיית העצמי של קוהוט (Kohut) מכוונת את הטיפול להכרה וחיבור של המטופל לצרכים הבסיסיים שלו - חיבור שהותקף ונותק על ידי התגובות הסביבתיות שלא תיקפו את הצרכים האלו או סיפקו להם מענה. שיקוף ופרשנות של הצורך, ולעיתים גם סיפוק חלקי שלו, הם הדרך להעלותו למודעות ולהתנעתו מחדש. עירור והפעלה של המנגנון הפועל להשגת צרכיה הקיומיים של הנפש מהווים את השלב הראשון בהנעת הדינמיקה לכיוון בונה ומקדם, ההפוך מהכיוון המתסכל וההרסני⁶.

הצרכים הפסיכולוגיים החיוניים

החוקרים המייחסים את הכאב הנפשי שמוביל לאובדנות לתסכול צרכים פסיכולוגיים חיוניים אינם מצביעים על צרכים ספציפיים. עבור שניידמן, למשל, הצרכים הפסיכולוגיים שתסכולם עלול להוביל לאובדנות הם אינדיבידואליים, והמשקל של כל אחד מהם משתנה מאדם לאדם⁷. תפיסה זו של צרכים פותחה בשנות השלושים של המאה הקודמת על ידי הנרי מארי (Murray)⁸, אשר איתר למעלה מעשרים צרכים פסיכולוגיים בסיסיים (ביניהם הצורך בחיבה, בטיפוח, בשליטה, באוטונומיה ועוד), אשר קיימים בעוצמות משתנות ובתמהילים שונים בקרב בני אדם, ומשמשים מקורות מוטיבציה לפעילות האנושית. קיימת שונות יסודית בין בני האדם בכל הנוגע לצרכים הפסיכולוגיים ומידת החיוניות של כל צורך עבורם, ושונות זו היא היוצרת ומגדירה את ייחודיותם - כלומר, תמהיל הצרכים הייחודי של כל אדם הוא למעשה האישיות שלו. בהתאם לכך, ייתכן שחסך בצורך מסוים יהיה קריטי עבור אדם אחד, יפרק את אישיותו ויוביל אותו לאובדנות - ולא כך עבור אדם אחר, שעבורו הצורך חיוני פחות.

תיאוריית הצרכים של מאסלו (Maslow) מקבצת את הצרכים השונים לקטגוריות ומחלקת אותם לרמות על פי מידת הראשוניות והערך ההישרדותי שלהם, מתוך הנחה שההיררכיה היא אוניברסלית ואינה משתנה מאדם לאדם⁹. התיאוריה פותחה כמעין תשובה של מאסלו לתפיסת הדחפים של פרויד, הגורסת כי "עיקרון העונג", המנחה את האדם להימנע מכאב ולהפיק עונג, הוא המוטיבציה הבלעדית להתנהגותו. עבור פרויד, הדחף היצרי הוא המניע הראשוני, וכל מניע אחר הוא משני ומשרת את המוטיבציה הבסיסית¹⁰. חשיבותם של קשרים בינאישיים או הישגים אישיים, למשל, נובעת מתפקידם בהשגת פורקן הדחף היצרי. מאסלו, שתפיסתו קרובה לזו של הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, מציג תיאוריית צרכים ומניעים עשירה ומורכבת יותר. לטענתו, האדם מונע מהחתירה לסיפוק רמות שונות של צרכים, החל מהרמה הבסיסית של הנחוץ להישרדות הפיזית, וכלה ברמות הגבוהות של מיצוי והגשמה עצמית. מאסלו מציג דגם בצורת פירמידה: בסיסה הרחב כולל את הצרכים הפיזיולוגיים הקיומיים (מזון, שינה וכולי); מעליו צורכי הבטיחות והביטחון מפני סכנות; גבוה יותר ממוקמים צרכים רגשיים בסיסיים של שייכות, קבלה ואהבה; מעליהם האיכויות הרגשיות הקשורות בדימוי העצמי - הישגיות, מסוגלות, קבלת אישור והכרה חברתית; לאחר מכן הצרכים הקוגניטיביים של ידע, הבנה וחקירה; מעליהם צרכים בתחום האסתטיקה - סימטריה, סדר ויופי; והקומה העליונה והנעלה ביותר, מבחינת מאסלו, היא הצורך במיצוי עצמי - הגשמת הפוטנציאל האישי. מלבד זיהוי הצרכים, החידוש בתיאוריה של מאסלו הוא בהיררכיה המתקיימת בתוך הפירמידה: היא מייצגת את סדר החשיבות האוניברסלי של הצרכים, וכן את הקדימות הכרונולוגית בחתירה להגשמתם. כך, כל עוד עסוק הפרט בדאגה לצרכים קיומיים בסיסיים של מזון וביטחון כלכלי, אין הוא פנוי לתור אחר מילוי צרכי המיצוי העצמי, ואף החתירה לאסתטיקה היא בבחינת מותרות עבורו. כאשר אדם (או חברה) מגיעים לרמה מסוימת של רוויה וביטחון בזמינותם של הצרכים ההישרדותיים עבורם, מתעוררת בקרבם המוטיבציה להשגת הצרכים הגבוהים יותר במדרג, ואלו הופכים לחשובים יותר עבורם. כל עוד זמינותם של משאבי הרמות הנמוכות לא מובטח, המאמץ להשגתם יכוון באופן דומיננטי את ההתנהגות, וחשיבותם של הצרכים הגבוהים יותר תהיה פחותה. מאסלו מציע אבחנה חשובה בין שני סוגים של צרכים: הסוג הראשון הוא "צרכים של חסך", הנובעים מחסר. משהושלם החסר, נרגע הצורך. לעומתם, "צרכים של גדילה" אינם פוחתים עקב סיפוק רמה מסוימת של הצורך, והשאיפה להוסיף עליו ממשיכה להתקיים. הצרכים הנמוכים בהיררכיה - כגון רעב וביטחון פיזי - דוחפים את האדם למילויים עד לנקודת השובע, לאיזון זמני שבו לא יתבטא הדחף לסיפוק הצורך. ישנו הכרח במענה מדוד ומספק לצורך מסוג זה, ומחסור בו יוצר חסך וכאב. בניגוד לאלו, הצרכים בגובה הפירמידה - מימוש עצמי, הרחבת הידע וכו' - לא ידעכו ולא יחלשו עם הגשמתם, אלא יחתרו להתקדמות נוספת במימושם ולהמשך הגדילה וההתפתחות. כלומר, מימושו של צורך גדילה הוא יחסי: מינון מוגבר ממנו אינו יוצר שובע, ומחסור בו אינו מוליד חסך וכאב.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

הגותו של ויקטור פרנקל, פסיכותרפיסט ניצול שואה, הופכת את הפירמידה על כנה¹¹. ניסיון חיים גדוש בזוועות מלחמת העולם השנייה, ובייחוד כאסיר יהודי במחנות הריכוז, העניק לפרנקל נקודת מבט יוצאת דופן. הוא חזה באנשים נאבקים על חייהם בכל כוחם, ואף שורדים, גם כאשר נמנעו מהם הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר. מזונם הדל לא השביע, הסמרטוטים ששימשו אותם כבגדים לא הספיקו כדי להגן מפני הקור, וסכנת הרצח המיידית והמתמשכת לא אפשרה אפילו רמה מינימלית של ביטחון קיומי. קל להבין איך חסכים בלתי נסבלים אלו שברו את רוחם של האנשים, ואיך כוחות החיים שלהם הידלדלו. מי שעוררו את התפעמותו של פרנקל והציתו את סקרנותו, אולם, היו דווקא אלו שלא ויתרו, לא התייאשו, ונדמה היה שתשוקתם לחיים לא דעכה כלל - הם נאבקו עליהם במאמץ עילאי ובדרכים שהיו כרוכות לעיתים גם בתמרונים מחוכמים ואסטרטגיות מחושבות. כשניסה פרנקל לאתר את הגורם שייחד אותם והעניק להם את הכוח לעשות זאת, הבחין במשאב נפשי שלא היה נחלת הכול: משמעות. להבנתו, מי שהצליח לראות בחייו תכלית, ייעוד או ערך שנתנו משמעות לקיומו, היה נכון להיאבק על הישרדותו. כמאמר ניטשה - "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"¹². מתצפיותיו הסיק פרנקל שמשמעות עשויה להקדים בחשיבותה אף את הצרכים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים הבסיסיים ביותר, או לפחות להוות להם אלטרנטיבה. ייתכן, לפיכך, שהיררכיית הצרכים של מאסלו אינה כה נוקשה, ומילוי צורך אחד עשוי לחפות על חסך בצורך אחר. זו תפיסה אופטימית שמעלה על נס את כוחה של רוח האדם, וטומנת בחובה תקווה ואופק עבור מי שמתמודד עם סבל וחסך.

אך מהי המשמעות הזו, וכיצד אפשר להשיגה? ומה לגבי מי שאיבד, בנקודה כלשהי בזמן, את המשמעות בחייו? משברים נפשיים מתאפיינים פעמים רבות בדיוק במצוקה זו של אובדן משמעות: סולם הערכים מתערער והבניות פנימיות מתפרקות, פעילויות יומיומיות מאבדות מטעמן ונדמות חסרות תוחלת, עניין והנאה דועכים. כשם שתחושת משמעות עשויה להיות פתרון למשבר, היא עשויה לעיתים להיות ליבת הבעיה, או תסמין שלה.

משמעות

בסיפורי האובדנות וההחלמה של המרואיינים נראה שתחושת משמעות ממלאת תפקידים מרכזיים אך מגוונים ונבדלים זה מזה. כמה מהמרואיינים סיפרו שבעקבות המשבר האובדני חל שינוי ביחסם לעצמם ולחייהם ברמת המשמעות: הדרכים שבהן מדדו והעריכו את עצמם בעבר, שזימנו שיפוטים של כישלון או הצלחה ותחושת ערך לא יציבה, הפכו ללא רלוונטיות. עצם ההישרדות, הבחירה בחיים, בהתמודדות, בעמידות בפני המצוקות - כבר לא הייתה מובנת מאליה: היא קיבלה ערך וסיפקה משמעות בפני עצמה, ללא תלות בעשייה, בהישגים המשתנים ובשאר פרטי התוכן המתרחשים בעלילת החיים.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

הצרכים הרוחניים, והצורך במשמעות בפרט, נכללים ברשימות צרכי הליבה של תיאורטיקנים מגישות שונות. עם זאת, הם זוכים להתייחסות נפרדת כבעלי מאפיינים ייחודיים, ומעמדם שונה מזה של צרכים פסיכולוגיים אחרים. בעוד מאסלו רואה בהתעוררות הצורך במשמעות ובעיסוק בו פריווילגיה של מי ששאר הצרכים שלו מסופקים במידה רבה של ביטחון, פרנקל רואה בו צורך ראשון במעלה: הוא תחליף לצרכים בסיסיים אחרים, ויש לו פוטנציאל להחזיק קיום אנושי באופן כמעט בלעדי, גם כאשר צרכים אחרים מסופקים בקושי או בכלל לא. טיבו הרוחני של הצורך במשמעות מבחין אותו מהצרכים האחרים: בעוד צרכים פסיכולוגיים אחרים ניזונים ומושפעים מהסביבה החיצונית, האנושית והפיזית, קיומה של משמעות תלוי פחות בתנאים סביבתיים. יצירת המשמעות האישית היא אומנות שזירת נתוני המציאות לכדי תמונה בעלת פשר וכיוון, ומשום כך היא ניחנת בעצמאות ובחופש ביחס לצרכים אחרים שתלויים יותר בסביבה. ניכרים דפוסים שונים של יחסים בין הצורך במשמעות והצרכים הבסיסיים האחרים: לתחושת משמעות בחיים ישנם אזורי חפיפה עם תחושות של צרכים אחרים, כאשר הם מסופקים, ובמובן מסוים תחושת משמעות בחיים היא תוצר של מילוי הצרכים האחרים במידה מספקת. כלומר, כאשר חש אדם שהוא בעל ערך, כשהוא מקיים יחסים הדדיים עם אחרים, כשהוא מצליח במעשיו וחווה אותם כחשובים - חייו מלאי תחושת משמעות. באופן דומה, עיסוק בתחומי עניין הנאה ואתגר עונה על צורך במשחקיות ותחושת ערך, וגם מניב תחושות של משמעות. כך גם התחושה של חיבור רגשי שממלא צרכים של שייכות, נראות וקשר, והוא גם מקור לתחושת משמעות. אולם, יש ומשמעות משמשת דווקא כחלופה לצרכים האחרים, כפי שתיאר פרנקל. כאשר מציאות החיים והחוויה שמלווה אותה היא של מצוקה ותסכול, תחושת המשמעות משמשת כסוג של הבנייה קוגניטיבית ורגשית שהופכת את המציאות לנסבלת: למשל באמצעות תקווה הממקמת את סיפוקם של הצרכים בעתיד, ורואה את ההווה כדרך המובילה אליו, ובכך מאפשרת התעלות ודחיית סיפוקים. לבסוף, משמעות היא גם צורך ככל הצרכים ועומדת בשורה אחת עימם: אנשים נבדלים זה מזה במידה שבה הם זקוקים למשמעות, כפי שהם שונים במידה שבה הם הישגיים, תלותיים או זקוקים לאוטונומיה.

למושג "משמעות" שלושה רכיבים מובחנים¹³, ולשלושתם רלוונטיות לרווחה נפשית. הנדבך הראשון קשור בחוויה של מובנות, חוקיות, ופשר למתרחש. זו תחושה של קוהרנטיות, סדר ברצף האירועים, קשר ביניהם ויכולת התמצאות בתוכם, שבלעדיה נחווים החיים ככאוס. הנדבך השני של תחושת המשמעות כרוך בחוויה של ערך, ושל חשיבות לקיום האישי. הנדבך השלישי כולל מטרה או תכלית שאליה מכוון הפרט בחייו. בעת משברים חריפים, כל שלוש רמות המשמעות עלולות להיפגע.

החתירה למשמעות ברמתה הבסיסית היא פעולה אוטומטית וטבעית, ומתרחשת כחלק שגרתי מהעיבוד התפיסתי של כל בני האדם. מעצם טיבו, המוח האנושי תר תמידית אחר משמעות: הוא מחפש קשרים בין פיסות מידע שונות, מייחס קשרי סיבה ותוצאה לאירועים עוקבים כרונולוגית, ממיין ידע חדש לתבניות מוכרות, ומייצר בתפיסתו נרטיבים המארגנים את רישומיו השונים לכדי רצפים בעלי פשר ומשמעות. היכולת להבין ולהסביר את העובדות בעזרת קשרים לוגיים או אנלוגיים מאפשרת יכולת פעולה בעולם ושליטה במתרחש (או לפחות אשליה של שליטה), ובשל כך היא בעלת ערך הישרדותי. אקראיות ושרירותיות עלולות להביא לתחושה של חוסר אונים, של קיום במציאות שאיננו מבינים, ועל כן היא אינה נתונה להשפעתנו.

בעת התרחשות אסון, המצוקה והעדר המשמעות צפים לפני השטח, ובאים לידי ביטוי דרך תגובות לאסון ושאלות לגביו. אחת השאלות השכיחות המתעוררות בקרב מי שפקד אותו אסון אישי היא התביעה, "למה דווקא אני?" שאלה זו מבטאת בעוצמה את הצורך והחיפוש אחר משמעות, סיבה או הצדקה לגורל הפוקד בני אדם. גם ניסיונות ההתחקות אחר פרטי השתלשלות העניינים והנטייה לחזור עליהם בכפייתיות הניכרת, למשל, בסיפוריהם של אבלים על רגעיו האחרונים של הנפטר, מדגימים מאמץ ליצירת רצף בעל פשר שיסייע לקבל ולעכל מציאות בלתי נתפסת. זעקות על גודל העוולה, חוסר ההיגיון והצדק, היותו של האסון לא צפוי והמצב האבסורדי לעתים שנוצר בעקבותיו - מעידות כולן על הקושי לקבל מאורע חסר פשר ומשמעות. החיפוש אחר משמעות בעתות משבר, אם כן, מתייחס ל"משמעות" במובן של הסבר, פשר, רציפות והיגיון פנימי. במובן זה, הבניית המשמעות היא מנגנון קוגניטיבי הסתגלותי, אשר באמצעותו אדם מרחיב ומעצב מחדש את תפיסותיו ואמונותיו כדי שיכילו את המציאות המתגלה ויתאימו לה. בכל עת שבה אירועים יוצאי דופן (שליליים או חיוביים) חורגים מהמוכר, ולא ניתן יותר להכיל ולהסביר אותם באמצעות התפיסות הקיימות, האדם החווה אותם נאלץ להגמיש את תפיסותיו, ולהבנות מחדש תפיסה שתכיל את הבלתי נתפס.

במסע לעבר החלמה מנטייה אובדנית מתעורר מנגנון חיפוש המשמעות, ותכופות הוא שותף פעיל בתהליך ההחלמה. בתיאורים רפלקטיביים של תהליכים שעברו מתבגרים בהחלמתם מנטייה אובדנית ישנן עדויות לעיסוק בתחום הרוחני, ואף לחיפוש פעיל אחר משמעות¹⁴. בתיאוריהם בולט צורך גובר בחיבור למשמעות חיצונית ובהקניית משמעות להתנסויות ולחוויות שעוברות עליהם. יש ביניהם גם מי שחווה "הארה" רוחנית, וייחס משמעות של נס או סימן משמיים לאירוע שהפך עבורו נקודת מפנה או ציון דרך בתהליך ההחלמה. אחרים תיארו תהליך מודע ויזום של חיפוש רוחני, של דחיית אמונה דתית קודמת ובדיקה שיטתית של דתות, כתות, קבוצות אידיאולוגיות ותפיסות רוחניות, המלווה לעתים בקריאה נרחבת על נושאים אלו. חלקם מדווחים שהזדהות עם תפיסה או אמונה שהרגישה אמיתית ונכונה עבורם הקנתה להם תחושת שייכות, חיבור ומשמעות. יהיו תוצאותיו אשר יהיו, עצם החיפוש מעיד על צורך בהבניית משמעות מחדש - על השבר הרוחני שמלווה משבר נפשי, ועל התחושה שהתפיסה והמשמעות הקודמת צרות מלהכיל את ההתרחשויות הפנימיות האובדניות.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

הבניית משמעות היא בראש ובראשונה מנגנון המשרת את השמירה על הוֹמֵאוֹסְטָזִיס, שהפרתו מלווה בדחף לחתור לאיזון מחודש. עיבוד קוגניטיבי והגמשה תפיסתית מאפשרים את השבת האיזון. אולם לעיתים התוצאה עולה על המצופה, ותהליכי העיבוד מובילים לנקודת איזון חדשה שעולה באיכותה על הקודמת. זה מתרחש כאשר האיזון שהופר הפעיל מנגנוני עיבוד רגשיים־קוגניטיביים שאינם מסתפקים בתיקון השבר, אלא מניבים צמיחה והתפתחות בעקבות המשבר. התופעה של "צמיחה פוסט טראומטית" מתארת הסתגלות מיטיבה בעקבות אירוע טראומטי, שבה השבר אילץ את האדם להתגבר עליו באמצעות הרחבה והגדלה של יכולותיו וכוחותיו, ומציאת משמעות חדשה¹⁵.

משברים מערערים תפיסות קיימות של העולם ושל העצמי, והדרך להבניית משמעות חדשה כרוכה בתהליכי הטמעה (אָסִימִילַצְיָה) והתאמה (אָקוֹמוֹדַצְיָה). המושגים מוכרים מהתיאוריה ההתפתחותית של פיאז'ה (Piaget)¹⁶ כסמנים של רכישת אבני דרך התפתחויות, אך יש להם תפקיד מרכזי גם בהתמודדות עם משברים: הטמעת האירוע הטראומתי בתוך המסגרת התפיסתית הקיימת היא דרך התמודדות שמקדמת את יכולתו של החווה להכיל את האירוע ולעבד אותו בכלים העומדים לרשותו. כך, עם הזמן, יוטמע האירוע בתוך רצף החיים, הרגשות הקיצוניים שהוא עורר יתמתנו והאדם ישוב לרמה הבסיסית של עוררות, רגש ותפקוד. לעומת זאת, הבניית משמעות המשתמשת בהתאמה מחדש של הסכמות התפיסתיות הקיימות - קרי, שינוי שלהן תוך פיתוח, הרחבה, הגמשה ויצירה חדשה במסגרתן - עשויה להביא לצמיחה החורגת מהרמות הקודמות של הרגש והתפקוד, והיא האחראית, ככל הנראה, על התרחשותה של צמיחה פוסט טראומטית¹⁷.

תפיסות מעמיקות ומורכבות יותר ברמה הקוגניטיבית חיוניות להחלמה ולהישרדות, ויש להן השלכות על הרגשות המתלווים אליהן. אך לא די בכך. ברמה הרגשית, אנו זקוקים למשמעות במובן של תחושת ערך וטעם לקיום - צורך זה מצטרף לצורך בקוהרנטיות ומהווה, כאמור, את הנדבך השני של מושג המשמעות. בימים כתיקונם אין צורך בהסברים - החיים פשוטים והתחושה שיש בהם משמעות וערך מוחשית ונוכחת, אינה מוטלת בספק. הספקות והעיסוק בשאלות בנוגע לטעם החיים וערכם מתעוררים בעיקר כאשר החיים אינם מאירים לנו פנים; כאשר מלאות החיים עצמם כבר אינה מענה מספק. וכאשר מדובר ברובד הרגשי של המשמעות, של תחושת ערך וחשיבות בעצם הקיום, המענה התפיסתי־קוגניטיבי אינו מספיק. המצוקה נמצאת ברמה המיידית של החוויה, המגע עמה ישיר ואינו מתווך דרך תפיסה קוגניטיבית. כך גם המענה הדרוש: מוחשי, צמוד־חוויה, ראשוני ובלתי אמצעי. המשמעות, במובן זה, היא חיבור חוויתי ישיר לתחושות סיפוק וערך. כאשר נשאלו מרואיינים אובדניים מהם התחומים שמעניקים משמעות לחייהם כיום או עשויים היו להעניק להם משמעות, כ־70% מהם השיבו שמערכות היחסים עם הקרובים להם הן המשמעותיות ביותר (צוינו משפחת המוצא וילדים, נכדים או צאצאים פוטנציאליים, אך הוזכרו גם בני זוג, חברים, בעלי חיים וכן "אחרים" כציבור כללי). בין המקורות הנוספים לתחושת משמעות היו התחום המקצועי - קרי, עבודה ולימודים - וכן תחביבים ועיסוקים אינטלקטואליים ואחרים, להם ייחסו קרוב ל־10% מהנשאלים משמעות מרכזית. כ־2% הזכירו במקום הראשון את התחום הטרנסצנדנטלי - רוחניות, דת ואמונה¹⁸. מקורות המשמעות האלו מייצגים את הקטגוריות האוניברסליות של מקורות המשמעות עבור בני אדם במהלך חייהם, גם כאשר אינם מופרעים על ידי משברים קיצוניים: הישגים ועבודה (הגשמה עצמית), מערכות יחסים ואינטימיות (אהבה, הנאה), דת ורוחניות (ערכים, מוסר) וחריגה מהעצמי ויצירתיות (ובכללם אחריות ועשייה חברתית)¹⁹.

מערכות יחסים

ממחקרים רבים שבחנו את חוויית המתמודדים על אובדנות והמחלימים ממנה, ומתוך סיפוריהם האישיים של המרואיינים שמובאים בספר זה, עולה שמערכות יחסים וקשרים בינאישיים הם ההקשר העיקרי שבו מתרחשת החלמה מנטייה אובדנית. בין אם מדובר בסביבה המשפחתית (משפחת המוצא, צאצאים, בני ובנות זוג), בסביבה החברתית (חברויות, קהילה) או בסביבה הטיפולית (מטפלים רגשיים, צוותים רפואיים) - הגורם העיקרי הוא נוכחותן של דמויות משמעותיות שהשתתפו באינטראקציות הטיפוליות של המתמודדים. כמעט כל תהליך החלמה שתואר על ידי המרואיינים לספר ועל ידי משתתפי מחקרים בתחום היה כרוך באופן בלתי ניתן להפרדה במערכות יחסים וקשרים בינאישיים. בחלק מהמקרים, השינוי ביחסם של אנשים משמעותיים בחיי האובדני כלפיו הוא שחולל את המפנה והוליד את תהליך ההחלמה. במקרים אחרים הייתה זו היווצרותו של קשר חדש מיטיב, או קטיעתו של קשר רעיל, שאפשרו את הצמיחה. המשבר האובדני לווה כמעט תמיד בתחושות של בידוד חברתי, של חריגוּת שנבעה מהנטייה האובדנית ומעוצמת המצוקה - ואילו הגילוי של האפשרות לחלוק את התחושות האלו הצית חדוות חיים חדשה בקרב המתמודדים. התהומות הרגשיים והמחשבות האובדניות נחוו כחלק מהותי מהאותנטיות והזהות האישית בשלב המשבר, אך נתפסו כחוויה שאחרים לא יוכלו להבין ושקשה מאוד, ולפעמים גם מעורר בושה, לתקשרה. קשר שבו לא הייתה אפשרות לחשיפת הרגשות האלו יצר תחושת זיוף והיעדר אותנטיות, וחיזק את תחושת הבידוד והניתוק; לעומת זאת, קשרים שבהם החשיפה התקבלה, והתקיימה בהם תקשורת אותנטית, היו חשובים להחלמה. גם הגילוי אודות השפעתו הפוטנציאלית של המוות האישי על הסובבים הוליד מודעות ואחריות שעוררו תחושת מחויבות לחיים.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

אם כן, רוב נקודות המפנה שהובילו להחלמה התרחשו בזירה הבינאישית. גם כאשר תוארו נקודות מפנה ותהליכי החלמה שמקורם לא היה יחסים בינאישיים, תהליך ההחלמה בא לידי ביטוי בהשתלבות חברתית גוברת ונתמך בעזרת קשרים ומערכות יחסים. כאשר מעמיקים לבחון את הרכיבים המרפאים בקשרים הבינאישיים, נראה שהתהליכים המתרחשים בהם מהווים מענה לצרכים פסיכולוגיים חשובים, ופועלים במקביל ליצירת משמעות (במובן של תחושת ערך לקיום האישי).

תיאוריות התפתחותיות רבות, פסיכודינמיות ואחרות, מתארות את מקומם המרכזי של היחסים הבינאישיים בהתפתחות תקינה ובבריאות נפשית. מענה לצרכים פסיכולוגיים בסיסיים מסוגים שונים מתרחש תמיד בתוך קשר, וצרכים רבים וחשובים מגולמים בקשר עצמו או באיכות מסוימת שלו. ישנן תיאוריות המתייחסות לקשרים הבינאישיים כהקשר שבו מתרחש סיפוק של צרכים בסיסיים - קרי, המסגרת שבה הצורך מתממש. עבור פרויד, למשל, דמויות אחרות הן אובייקטים להשגת סיפוק דחפים. מערכות יחסים עשויות לספק צרכים של ביטחון (בולבי)²⁰, התפתחות האוטונומיה, היצירתיות והיוזמה (ויניקוט)²¹, ביסוס תחושת ערך עצמי, שאיפות ותכלית (קוהוט)²². התיאורטיקנים משתמשים במונחים שונים המבטאים דגשים שונים בקשר, בהתאם לתפיסות השונות לגבי הפונקציות אותן ממלא הקשר עבור הפרט: החזקה, מושקעות, הכלה, שיקוף, התפעלות ותיקוף, אידיאליזציה, תאומות (twinship), התקשרות ועוד. מענה לצרכים אלו הוא חיוני להתפתחות תקינה, וחסך שלו מייצר פסיכופתולוגיה.

לפי תיאוריות אחרות, הקשר הבינאישי עצמו הוא הצורך הפסיכולוגי החיוני, ולא רק תשתית להשגת צרכים אחרים. תיאוריות בינאישיות והתייחסותיות רואות בעצם קיום האינטראקציות הבינאישיות ומערכות היחסים צורך פסיכולוגי ראשוני בפני עצמו, ומשום כך הוא תקף לאורך חיי האדם ואינו מוגבל להשגת אבני דרך התפתחותיות טרם הבגרות²³.

כשם שקשרים בינאישיים פגועים הולידו את המצוקה, החלמה כרוכה בהתפתחותם של קשרים איכותיים ומרפאים. במחקר שבדק את תפיסותיהם של מתבגרים שהחלימו מנטייה אובדנית ביחס למקומם של קשרים בינאישיים בתהליך ההחלמה שלהם, פורטו המנגנונים שבאמצעותם אפשרו ההתקשרויות שינוי בתפיסה העצמית, העניקו משמעות לחיים וחוללו תמורות רגשיות בחיי המתבגרים²⁴. כל המשתתפים במחקר דיווחו על היווצרותה של מערכת יחסים משמעותית אחת לפחות, שהיוותה חלק מרכזי מתהליך ההחלמה שלהם. הם תיארו כיצד חוויית הקשר החדשה הובילה לשינויים בתפיסה העצמית שלהם ולהתחזקות התקווה וההחלמה. מדובר בהתקשרויות בטוחות שנוצרו בקשרים חדשים עם חברים או מבוגרים, או מערכות יחסים ותיקות שאיכותן השתפרה, כדוגמת קשרים עם הורים שקיבלו תפנית חיובית. מערכות היחסים המיטיבות התאפיינו בקרבה רגשית וחום, קבלה והבנה, זמינות, יציבות וביטחון. הקירבה והאינטימיות שאפיינו את ההתקשרויות הבטוחות היו חיוניות בהתגברות על רגשות אובדניים, ובכללן התחושה של אהבה ואכפתיות מצד האחר ויכולתו להרגיש ולהבין גם ללא מילים.

הקביעות ביחסים, שבאה לידי ביטוי באהבה ללא תנאי, בנוכחות וזמינות פיזית ורגשית לתמיכה, יצרה אמון וענתה על הצורך בביטחון; המשתתפים ציינו את האפקט שיצרו מחוות כמו מתן מספר טלפון של מטפל, הזמנה להתקשר גם לפנות בוקר, היעדר רתיעה או זעזוע אל מול גילוי רגש קשה. המרואיינים תיארו גם את התגבשותו של ייצוג פנימי של האחר המשמעותי, שאליו "פנו" בעתות מצוקה כאשר נבצר מהם ליצור קשר ישיר עם האחר, וכיצד תגובותיו של ייצוג זה עודדו וניחמו אותם. היכולת להיתמך ולהיעזר באחר הפחיתה את הצורך להתמודד על ידי שימוש לרעה בחומרים ממכרים או בפגיעה עצמית כהתמודדות עם רגשות שליליים.

המתבגרים שאבו עידוד מעצם ההתעניינות והאכפתיות של האחר, והמאמץ להכיר ולהבין אותם, אשר שידר להם שהם חשובים ומעניינים. התפיסה העצמית השלילית שלהם החלה להשתנות כתוצאה מהיחס החיובי של דמות ההתקשרות, וגם ההבחנה של האחר בכוחות ובחוזקות שראה באובדניים סייע להם להבחין בהם בעצמם ולהוקיר אותם.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

תחושת החיבור לאחרים סייעה בנטרול תחושת חוסר המותאמות. רבים מהאובדניים נטו להסתיר את הרגשות האמיתיים שלהם, וכתוצאה מכך חשו כאילו הם עוטים מסיכה אל מול החברה - מפגינים שמחה והתאמה מזויפות וכך מחצינים אני מזויף. הם חששו מניכור ומתיוג סביב חשיפת הנטייה האובדנית, או מיחס מבטל ומקטין כלפי הרגשות האובדניים. ההתקשרות הבטוחה אפשרה להם, באמצעות החיבור לאחר, חיבור עם עצמם: הם העזו לחשוף את האני האמיתי שלהם וכך להבנות מחדש זהות אותנטית יותר. הערך הטיפולי של המרחב הבטוח לחשיפת הרגשות האובדניים נבע מכך שהוא נגד את החשש מדחייה ומשיפוטיות סביב חשיפת הקשיים, שהייתה מרכזית בחוויה האובדנית אצל אחדים מהמשתתפים. האינטראקציות הקרובות גם עזרו לנרמל את תפיסתם העצמית בכך שנוכחו לדעת שגם אחרים חווים אתגרים דומים. חוויית הפתיחות והחשיפה, ללא הבושה שהייתה כרוכה בה בעבר, חיזקה וקידמה את רצונם של המתבגרים ליצור מערכות יחסים כנות נוספות ולהיפתח יותר. גם החום והקבלה שחוו האובדניים במערכות היחסים האלו יצרו תחושת שייכות, ונגדו את תחושת הניכור והבדידות שחוו. תיקוף הערך העצמי דרך חוויות חיוביות סיפק תקווה ואישור לחשיבותם, ערכם ומקומם בעולם. הקרבה והאינטימיות שאפיינו את ההתקשרויות סיפקו משמעות לחייהם של המתבגרים, ומילאו חללים של ריקנות וחוסר משמעות. במערכות היחסים האינטימיות הם חשו בעלי משמעות, והרגישו שזקוקים להם, שיתגעגעו אליהם ויחושו בחסרונם אם יעדרו.

עבור כמה מהמשתתפים, דמות ההתקשרות לא הייתה דמות בשר ודם, אלא האל. האמונה הדתית תוארה כהתקשרות בטוחה: האל שימש כבסיס בטוח בהתמודדות מול אתגרי החיים, כנוכחות זמינה וחזקה, מיטיבה ומגינה. המתבגר יכול היה להיעזר בקרבה לאל כדרך לוויסות פחד ורגשות שליליים.

ייתכן שקשרים בינאישיים ותחושת משמעות הם צרכים קרובים מאוד מבחינה מהותית. הפילוסוף שמעון אזולאי מתאר משמעות בחיים כהטבעת "עקבות" בעולם²⁵. הצורך להשפיע, להראות, להיזכר, להותיר חותם - הוא הוא הצורך במשמעות. המשוב של העולם על העקבות האלו מקנה תחושת משמעות וסיפוק באמצעות הכרה, הוקרה, הערך שהחברה או הסביבה מייחסת לעקבות שמותיר האדם עליהם. אדם נקלע למצוקת העדר משמעות כאשר הוא אינו חש שהעולם רואה אותו או מכיר ברגשותיו. כאשר הקשר נפגם, כשנחסמת הזרימה הטבעית שבין אדם לסביבתו ובחזרה אליו - אזי נחלשת תחושת המשמעות והצורך מחפש מענה. אז תר האדם אחרי עקבותיו בעולם בעצמו ומחפש משמעות. במובן זה, ישנו קשר הדוק בין משמעות לבין קשרים ומערכות יחסים. משמעות כוללת בהכרח חיבור לאחר: זהו הצורך להיות חיוני לאחר ולעולם ומורגש על ידיהם, משפיע או מחובר לערך, רעיון, אידיאל, קהילה או יקום - לדבר גדול יותר, חיצוני לאדם. כאשר האדם לא חש את השפעתו על הזולת, כאשר קיומו אינו מורגש אצל האחר, הוא חש ניכור וחוסר משמעות שלו כאדם. להבדיל מהנאה, שבה העונג מורגש באופן גופני וחושי, סיפוק ותחושת משמעות הן חוויות שבהן מוקד התודעה נודד מתוך העצמי - תחושת המלאות נובעת מחיבור לדבר מה המתקיים מחוץ לאדם.

גם מפגש מפרה בין הצרכים מתחום העצמי לבין הצרכים מהתחום החברתי יכול ליצור תחושת משמעות. רבים מהצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים ניתנים לשיוך לאחת משתי קבוצות עיקריות: צרכים הקשורים לעצמיות, וצרכים הקשורים לחברה. הקבוצה הראשונה כוללת את הצורך בערך עצמי, דימוי עצמי, ביטוי אותנטי, עצמאות, וכדומה. הקבוצה השנייה כוללת את הצורך בהתקשרות, אהבה, השתייכות, קבלה ועוד. תיאוריית ההכוונה העצמית (SDT), לדוגמה, זיהתה שלושה צרכים אנושיים בסיסיים: שייכות (חברה), מסוגלות ואוטונומיה (עצמי)²⁶. מרבית הרשימות האחרות של צרכים חיוניים²⁷ כוללות גם הן צרכים משתי הקבוצות. כאשר נרמסים הצרכים מאחת הקבוצות, או שקבוצה אחת באה על חשבון השנייה, נוצר חסך שעלול להביא לאובדנות. כאמור, התיאוריה הסוציולוגית של דורקהיים מחלקת את ההתאבדויות לכאלו שנגרמות מרגולציה חברתית חזקה מדי שמוחקת את הפרט, ולאחרות שנגרמות מרמה נמוכה מדי של לכידות חברתית שמותירה את הפרט ללא הכוונה²⁸. אדם זקוק לתחושת ייחוד כמו גם לתחושת יחד; הוא זקוק לאוטונומיה ולביטוי אותנטי לעצמיותו, וגם להשתייכות חברתית ולהתקבלות. כאשר הוא חש שהוא אינו יכול לבטא פן מהותי בעצמיות שלו, או שחשיפתו אינה מתקבלת חברתית, הוא בסיכון לאובדנות. הריפוי מתרחש כאשר נוצר חיבור בין העצמי והחברה: כאשר נוצרת תקשורת אותנטית, האדם יכול לבטא את עצמו באופן מלא, להתקבל ולהיות מוערך על תרומתו הייחודית לחברה. החיבור הזה יוצר תחושת משמעות.

כאמור, מלבד קוהרנטיות וערך, מושג המשמעות כרוך בנדבך שלישי - קיומה של מטרה או תכלית. משמעות קשורה לדבר מה שעבורו יהיה האדם מוכן לוותר או אפילו להקריב את חייו: דבר הנתפס כעולה בערכו על החיים עצמם, ואשר הקשר אליו מעניק חשיבות ותוכן לחיים. נטייה אובדנית, לפיכך, מתפתחת כאשר אדם חש עצמו מבודד, מנותק מהשפעה ומחיבור לאחר. התנעה מחדש של התלות וההזדקקות באמצעות קשר מחברת מחדש את האדם אל העולם ומאפשרת החלמה.

עם זאת, לעיתים מתרחשת התעוררות ומתחדשת התשוקה לחיים דווקא מתוך המפגש עם השפל והתהום, ולא כתוצאה מתהליכים הדרגתיים של מענה לצרכים והתמלאות ממפגשים מיטיבים ורוויי משמעות. שינוי מסוג זה מניב אף הוא חיבור לאנרגיות של משמעות, חיוניות ותשוקה לחיים, אך הורתו במפגש עמוק עם המוות ולא בטעימה מהחיים.

בסיפורו של יואב, למשל, מתרחשת הבחירה בחיים על סף המוות ממש - קנה האקדח צמוד לרקתו, והוא מדמיין את מותו ותגובת קרוביו אליו. עמירם מחליט לצאת כנגד הקולות הפוגעניים כאשר הוא נחשף לבבואת גסיסתו בראי. גם בראיונות עם ניצולי הקפיצה מגשר שער הזהב התייחסו הניצולים לכך שהעמידה על סף המוות היא שהביאה לרצון לחיות. ההשפעה הטרנספורמטיבית של הקרבה התודעתית למוות היא רעיון מרכזי בתפיסה הקיומית.

פסיכותרפיה קיומית

בהסתכלותה המפוכחת עד כאב, הפסיכותרפיה הקיומית (אקזיסטנציאליסטית) מניחה שבאופן מובנה, הצרכים הפסיכולוגיים החשובים ביותר של האדם לא ניתנים למימוש במציאות²⁹. הווה אומר, גם לו הייתה הסביבה מאפשרת וההורות מיטיבה ומסורה באופן מוחלט, הצרכים האנושיים הבסיסיים אינם ניתנים למילוי. אדם זקוק לביטחון - אך מותו צפוי ובטוח יותר מכל דבר אחר בחייו. הוא שואף לקשר וחיבור עם הזולת, אך מוצא עצמו כלוא בבדידותו הקיומית. הוא מחפש משמעות אך זו אינה קיימת במציאות. החופש המובנה במציאות מחייב אותו לבחור ללא הכוונה. הפילוסופיה הקיומית, אם כן, רואה את האתגר האנושי בקיום שבו סיפוק הצרכים האנושיים הוא בלתי אפשרי. זהו מקור הסבל האנושי בעיני הפסיכותרפיסטים הקיומיים: הקונפליקט של האדם מול עובדות הקיום, ובמרכזן המוות, החופש, הבדידות וחוסר המשמעות. הדאגה מפני המוות, שהוא עובדת חיים שאין מנוס ממנה, נמצאת בקונפליקט מול הרצון לחיות. עוד בצעירותו מודע האדם למוות, ועם התבגרותו הוא מפתח מנגנוני הגנה המבוססים על הכחשה, שמאפשרים לו להתמודד עם הפחדים שהמוות מעורר. אולם, ההגנות אינן אטומות באופן מוחלט, והמציאות החיצונית (עובדות הקיום) והפנימית (הרגשות הכרוכים בהן) חודרות דרכן ומעוררות חרדה. יתרה מזו, גם כאשר פועלות ההגנות ביעילות הן מעוותות את תפיסת המציאות, משבשות את התפקוד ואת החוויה, ומהוות, בפני עצמן, מקור לסבל.

המפתח להקלה על המצוקות הקיומיות הוא לעיתים דווקא ההכרה בעובדות החיים כפי שהן. המודעות למצב הקיומי האנושי היא השלב הראשון שמאפשר התמודדות עמה. בהתפכחות מאשליות ומקיום שאינו מודע טמון פוטנציאל לשחרור, התפתחות וצמיחה. כך, המודעות לסופיות החיים ולטיבם החד פעמי היא מודעות שמעניקה ערך לחיים, ועשויה לדרבן את האדם לניצול מיטבי של החיים, ללקיחת אחריות על הקיום ולשינוי עצמי. התעלמות מהמוות הטמון בחיים יוצרת תרדמת - אופן קיום סתמי יותר. כדבריו של ארווין יאלום (Yalom): "אף שמבחינה פיזית המוות הורס, מכלה את האדם, רעיון המוות מציל אותו"³⁰. אנשים שהיו על סף מוות וניצלו בנסיבות שונות - מחלה, תאונה ואף חשיפה לסכנת חיים של אדם קרוב - מעידים על שינוי משמעותי בגישתם לחיים, בסדרי העדיפויות, ואפילו באופן בו הם חווים ומפרשים תופעות מוכרות כגון משפחה, גוף, טבע וכולי. מחקרים שנערכו בקרב אנשים שהתכוונו למות ועשו ניסיונות אובדניים מצאו שאצל חלקם היה הניסיון האובדני עצמו נקודת מפנה ביחסם לחיים. אנשים אלו תיארו את המוחשיות של המוות כגורם שעורר או הצית מחדש את תשוקתם לחיות.

לפי הפסיכותרפיה הקיומית, הצורך במשמעות, בביטחון ובקשרים בינאישיים קשורים מהותית זה בזה. הבדידות הקיומית קשורה בעובדת המוות, שבו באה לידי ביטוי הנפרדות הטבועה בגורל האישי. הארעיות של החיים מגמדת כל משמעות פוטנציאלית ביחס לנצח; במובן זה, הצורך בחיבור ובקשר עם אחרים הוא אפיק של התמרדות כנגד גזירת הבידוד, יציקת משמעות לתוך עולם שממנו היא נעדרת ודרך להותיר חותם בעולם גם לאחר המוות האישי.

המציאות הקיומית נתונה, והיא מאופיינת בתנאים שאינם הולמים את הצרכים האנושיים הבסיסיים. האתגר האנושי, לפיכך, הוא לקבל את המציאות כפי שהיא, ליצור ולהמציא יש מאין דרכים ומקורות למימוש הצרכים, גם אם באופן חלקי או יחסי.

במחקר שנערך במטרה ללמוד על החיים שלאחר ניסיונות אובדניים בחוויית השורדים, נמצא שהמשבר האובדני הוביל לאחד משני כיווני התפתחות שונים³¹. קבוצה אחת של שורדים חשה כלואה בחיים לאחר כישלון הניסיון האובדני, חסרת מוצא ומדוכאת. המשתייכים אליה תיארו החמרה במצבם הרגשי בשל רגשות של בושה ואשמה סביב ההתנהגות האובדנית, כמו גם סטיגמה חברתית, פיקוח מוגבר על ידי הסביבה ופגיעה בחופש שלהם בשל רמת הסיכון שיוחסה להם לאחר הניסיון. לעומתם, אחרים חוו צמיחה ורווחה גוברת בחייהם לאחר המשבר האובדני. אף על פי שלא חל שינוי ניכר לטובה בנסיבות חייהם החיצוניות, המשתייכים לקבוצה השנייה חוו תמורה משמעותית בהשקפת עולמם, ביחסם לעצמם ובחוויית החיים. השפעת המשבר האובדני ליוותה את חייהם זמן רב לאחר הניסיון האובדני, ועיצבה את טיב חייהם הרגשיים והמעשיים. עבור קבוצה זו, תהליך ההחלמה קיבל משמעות של שינוי, חופש ונראות, ותפיסתם העצמית עברה התמרה: הם חשו שהניסיון האובדני וההתמודדות עם השלכותיו זימנו להם מפגש ישיר ומלא יותר עם עצמם, אשר באמצעותו נחשפו לחולשות ולכוחות שלהם באופן מציאותי. המפגש עם עצמם לווה בתחושה מועצמת לגבי היותם של החיים אמיתיים ואותנטיים, בעלי משמעות - ואף כרוכים במטרה או בייעוד שהגשמתם תלויה בקיומם. כמה מהמשתייכים לקבוצה זו חשו עצמם בעלי ערך ותפקיד, אחרים נמלאו הערכה והתפעלות כלפי מה שבעבר לא הבחינו בו או החשיבו אותו טריוויאלי. הם חוו חיים של חיבור ושייכות, הצליחו לקבל בהשלמה אי־ודאות לגבי העתיד, וסקרנות כלפי הלא ידוע החליפה את החרדה מפניו.

ממצאי המחקר מציעים שהתנהגות אובדנית, שהיא ביטוי התנהגותי גלוי לרגשות ומחשבות אובדניים, עשויה להתפתח בשני כיוונים מנוגדים. אובדנות עלולה להיות ציון דרך בתהליך הדרדרות נפשית והסלמה של המשבר והמצוקה, וכך להוביל להרעת תנאים, להחריף תחושות קשות, להחמיר בידוד מהעולם, מאיסה בחיים ותחושת חוסר אונים. לחלופין, טמון בה הפוטנציאל לתמורה אדירה בהתייחסות לעצמי, לעולם ולחיים.

לרגע שבו נחשפת הנטייה אובדנית, בין אם בהתנהגות גלויה ובין אם דרך שיתוף במחשבות ורגשות, ישנה משמעות מכריעה: זהו שלב שבו נזקקותו של האדם חשופה וגלויה, סמוכה לפני השטח ורגישה מאוד לכל השפעה. ככל הנראה, הגורם שיכריע את הכיוון שאליו יתפתח המשבר - אם לדעיכה או לצמיחה - הוא בחירה, החלטה או מודעות פנימית של האדם. אולם, להשפעתה של הסביבה משקל עצום ברגעים רגישים אלו, שבהם האדם בוחן מחדש את ערכו ומשמעות הקיום שלו ונפשו חשופה ופתוחה, מוכנה לקלוט ולספוג התייחסויות מבחוץ, צמאה למענה לצרכיה.

הסיפור של דנה

"פרש תורכי. פרש תורכי. אני חוזר: פרש תורכי".

מרגע הישמע הקוד מתחיל המרוץ. המסלול מוכר, התחנות ידועות, לפי הנוהל: האפלת הבית, דממת אלחוט, מרימים יחד את השולחן הגדול שיחסום את הדלת (אסור לגרור, כמובן), רצים (בשקט!) לחדר של דוד ואביתר ומתכופפים מתחת לקו החלונות. זהו. עכשיו נשאר רק לחכות. אין שום דבר שעוד אפשר לעשות, שום דבר שיפריע למחשבות לפוצץ את הראש. ואז ירי בשני צרורות. עוד דקה של שקט מתוח. יריות נוספות. הגוף מתכווץ חזק מתחת לשולחן. מי זה הפעם? נשמע שהיריות מגיעות מהכיוון של קליין, אבל לא ייתכן שאלה הם - שרית אמרה שהם נוסעים לסבתא שלהם לשבת. רק שזו לא הילה! בולעת שלושה קלונקס. אני לא מרגישה את הרגל, אבל לא מעזה להזיז אותה - עדיפה רגל רדומה על פני שינוי תנוחה שעלול להרעיש ולהפוך אותנו למטרה ממוקדת. מעבירים הודעה שאפשר לצאת. עוד לא כותבים מי זה. ברדיו משמיעים את דנה ברגר כחלק מפסקול הפיגועים: "עד התהום... עד הקצה... עד שניפול..."

רשת ג', בתוספת שארית החפיסה, מרדימים אותי לכל הלילה.

בבוקר לא הולכים לבית הספר, הלוויה מתקיימת עוד לפני הצהריים. בינתיים חוזרים שוב ושוב על סדר ההתרחשויות מליל אמש באוזני כל מי שמוכן לשמוע. אני ממש לא רוצה לשמוע. מספיק לי לדעת ששרה עצמה התקלחה בקומה העליונה ולא נשרטה בגופה (אבל אמא שלה ושני הקטנים היו בדיוק באמצע ארוחת הערב).

בערב מתכנסים בבית הכנסת, מבקשים להתנחם, להתחמם יחד, קוראים תהילים פסוק אחר פסוק, מתחננים: "אלוהים, אל דמי לך! אל תחרש ואל תשקט אל". אחר כך מתפרקים, מתחלקים לשבטים על פי קבוצות גיל, מסתובבים בעיניים בוהות, שותקים או בוכים, חובקים את מי שנפרדה רק אתמול משני אחיה ואמה, ועוד לא ברור אם אביה ימשיך לגדל אותה ואת שלושת אחיה הנותרים ביישוב או שיעברו לירושלים כדי להתקרב לסבים. החיים סוטים ממסלולם ושבים אליו במהירות בלתי נתפסת: רק בחודש שעבר אוריה הייתה במוקד שסביבו התקבץ השבט לאחר הירי בכביש שבו נהרג דודהּ, והיום היא כבר במעגל המנחמים החיצוני, עוטפת את שרה, שאסונה קרוב יותר, טרי ומדמם.

הנוער מקיף את מרכז היישוב במסלולים קבועים, אך מסתובב סביב עצמו עם צירים מתחלפים - אביגיל, אוריה, שרה, וכן הלאה. בכל פעם מתכנסים ומתפרקים מחדש, וממשיכים לנוע. ובלי שאף אחד מבחין, חלקים מהמעטפת מאבדים אחיזה, ניתקים מהמסלול ונותרים אבודים בחלל. במרחק מסוים ממרכז המערכת כבר אין מספיק אנרגיה לאפשר קיום חיים אנושיים.

היה כמעט בלתי אפשרי להבחין: כולם היו עסוקים ועמוסים עד מעל הראש, טרודים בטיפול באירועי חירום, עניינים של חיים ומוות, אידיאלים גדולים. לכל מבוגר היה תפקיד בכוח היישובי, בין אם בוועדה שדואגת לארוחות למשפחות לימי השבעה או בצוותים המתנדבים לתגבר את האבטחה בכביש הגישה ובשביל ההיקפי של היישוב. היה צורך להראות נוכחות בהפגנות בכיכר רבין ובכיכר ציון, למחות על המצב, לשלוח נציגים לדברר את המסרים האמוניים לאחר כל פיגוע, וגם להמשיך לבנות ולהתעצם, לא להיכנע לטרור. העולם התחלק לטובים ורעים, יהודים וערבים, ימניים ושמאלנים, החיים בתוך היישוב והסכנות מבחוץ. אף אחד לא העלה בדעתו לדאוג לי, וגם לא היה פנוי להסתכל. הייתי יקרה להוריי שציפו לי שנים רבות, בת בכורה לאחר שבע שנות עקרות. הייתי הנס שלהם, מתנה משמיים, התגשמות משאלה. קיבלתי את כל מה שרציתי. ההורים זרמו איתי, נענו לכל גחמה שלי וכיבדו את כל הבחירות שלי. לא הייתה לי שום סיבה להיות עצובה. את התפרצויות הזעם שלי הם פירשו כתקיפוּת האופיינית לבכורה מפונקת. כשהחלטתי לעזוב את הלימודים ולהצטרף להקמת הגבעה הם ראו בי אידיאליסטית אמיצה שנענית לצו השעה. הם לא ראו את התסכול המצטבר מהקשיים בלימודים שרציתי לברוח ממנו. הם ידעו אמנם שתהליך רכישת הקריאה שלי התעכב בשנתיים, ושבחשבון המשכתי להתקשות לאורך כל שנות הלימודים, אך הייתי חברותית ופעילה בכיתה והמורה זיהתה שאני חכמה, ודברים אלו הרדימו את הדאגה, אם התעוררה. "ציונים הם לא הכול בחיים", הם אמרו לי ולעצמם. לא הייתי מסוג התלמידים שזקוקים לעזרה - נחשבתי לילדה טובה מבית טוב ולא התאמתי לפרופיל התלמידים בקבוצת המתקשים שקיבלו סיוע פרטני. ולא התלוננתי. לאט לאט, התחלתי לחוש שהדבר שחוויתי עד אז כמכלול אחד ושמו דנה, הולך ומתפצל לחלקים שהופכים להיות גופים מובחנים. חלק אחד חברותי ומתפקד, שמתמיד לנוע במסלול המוכר, משתייך לקבוצה ומקיים עמה תקשורת פעילה; וחלק אחר, שהולך ומתרחק, אובד בחלל, מאבד קשר, חלק שמרוב שקשה לו לשאת את מה שמתרחש אוטם אוזניים, עוצם עיניים ותופס מרחק. חלק גלוי שמקים גבעה בכוח ובאומץ, וחלק נסתר שנכנע לתסכול המצטבר מהקשיים והכישלונות בלימודים ועוזב את בית הספר בהרמת ידיים. חלק חיצוני, אותו משבחים השכנים בפני ההורים - כמה שדנה עוזרת להם עם הילדים, כשהיא מגיעה פתאום כל האחים מסתדרים ביניהם -

וחלק פנימי, שקופא באימה בכל פעם שהבן הגדול של השכנים קורא לי לחדרו. גם החלק המושתק התחיל להתפורר: נשבר לחלקי זיכרון מקוטעים שלא מתחברים לכדי זיכרון רציף ובעל משמעות של מה שקרה לי שם, בחדר. את מה שכן זכרתי לא בדיוק הבנתי, את מה שהבנתי לא היו לי מילים לתאר - ולגבי אף אחד מהדברים לא הייתי בטוחה. אולי אני ממציאה? חלקים בגופי זכרו במלוא העוצמה והגיבו ברתיעה בכל מפגש אקראי אתו, אך רגליי המשיכו לשאת אותי בצייתנות לחדרו.

והיה גם החלק של האוזן, האוזן הקשבת המטפלת ומפייסת בין כל הצדדים, מבינה, זמינה תמיד ונכונה לשירות. והיה גם החלק של הלב, השקט והנסתר, נפש בודדה שלא מאמינה שיש מישהו בעולם שיוכל להבין אותי ואת עוצמת כאבי.

התקשיתי להיות בתוך כל החלקים שלי בו זמנית. הייתי נעה ביניהם, מיטלטלת מאחד לשני במהירות שלא אפשרה לי להתייצב, מדלגת בין שם לכאן בלי לשהות בשום מקום, נמשכת לחלק אחד או נהדפת מאחר. לפעמים התאמצתי מאוד לבצע שפגאט -

להימתח עד קצה היכולת כדי להצליח לאחוז בכולם יחד. זה נעשה קשה וכואב יותר ככל שהתרחקו החלקים זה מזה. על אחדים מהם נאלצתי לוותר וגדעתי אותם מעצמי בגסות, אך אז נולדו בי חלקים נוספים. האחד, קטן וגולמי אך רב עוצמה באופן שלא הותיר אפשרות להתעלם ממנו, התגעגע לאלו שאבדו לי, ולא הפסיק לנסות לחבר ביניהם. בד בבד עם הולדתו, נולד לו אח תאום שלחם בו - עשה הכול כדי למנוע את החיפוש ואת האיחוד, מפני שפחד מהתמונה שתתבהר ותקבל משמעות כאשר יצורפו החלקים. כל החלקים והקולות הופיעו ללא סדר וללא שליטה, התפרצו האחד לדברי השני ויצרו בליל רעש לא מובן אך מטריד מאוד. לא היה לי מנוח.

חלום אחד בלבד הקנה לי שקט, והרביתי לחזור אליו בדמיוני: משפחתי האהובה עומדת סביב מיטתי ורואה את כל הרעשים בתוכי. בני המשפחה מהנהנים ואני מבינה שהם רואים את הסבל שלי, נותנים לי הכרה ושחרור. הם שולחים אותי אל מותי עם ברכת הדרך, מעניקים לי המתת חסד. זה היה רק חלום, כמובן; במציאות נאלצתי לשלוח את עצמי למות בגפי, באופן מסוכסך, במצוותו של חלק זה או אחר. באחת הפעמים קפצתי מצוק. הייתי מונעת על ידי החלק הכועס והורס, שנמאס לו והוא לא שם על אף אחד. אבל לרוב הייתי עושה זאת מתוך הלם וכאב. הייתי בולעת חפיסת כדורים, המומה מהמכה שנחתה עליי, רועדת מפחד מפני הבאה, שאף פעם לא איחרה לבוא. אלו היו חיי: פיגוע, חדירה, פיגוע חדירה, כדור בשמשת הרכב, כדור קלונקס, לוויה, נוהל שכן, חפיסת קלונקס, אירוע רודף אירוע ללא הפוגה. לא הייתי מסוגלת לסבול את הרעש, לשאת בעומס. היום אני יודעת שהיו גם ימים של שקט, אבל הם ברחו לי בלי שהרגשתי. עוד לא הספקתי להסדיר נשימה וכבר היא נעתקה ממני, לא הצלחתי להוריד דופק וכבר התחיל הסבב הבא במחול הטירוף.

לא רציתי למות, רק רציתי קצת שקט. החיים היו עמוסים וסוערים מכדי שאוכל להתמודד איתם. וזה לא שלא ניסיתי. הקלונקס הקנה לי שעות של טשטוש וקהות בהן הכאב פחת קצת, אבל יחד אתו פחתה גם התשוקה לחיים. מצאתי את עצמי אדישה לקיומי, לא ממש היה אכפת לי אם כך או אחרת. גם האשפוזים הביאו עמם שקט זמני: יכולתי להניח לרגע לכל המשימות הבוערות, לכל החשבונות האינסופיים בראש - איך השפיע מה שאמרתי לזה ומה יכולתי לעשות אחרת לטובת ההיא. בתוך המחלקה לא היה אכפת לי מאף אחד. יכולתי לפרוק לרגע את כובד האחריות.

אבל אלו היו פתרונות זמניים וחלקיים, ובין כדור לכדור, בין אשפוז אחד למשנהו, נאלצתי להתמודד שוב עם אותם רעשים, בתוספת צרות וטרדות חדשות: תופעות לוואי של התרופות בדמות עצבים דרוכים וערפל מציק, בושה סביב הניסיונות האובדניים שכשלו, יחסים שהיה צריך לשוב לחדש ולשקם לאחר ההפסקה שנטלתי לעצמי בבית החולים. לא תמיד הפתרונות הספיקו ומדי פעם נזקקתי למשהו חזק יותר, צעד אחד נוסף - יותר כדורים, קצת יותר שקט, גם במחיר המוות.

לאחר שנולד בני, עם האחריות שהתעצמה ומתוך הטלטלה ההורמונלית של הלידה שהביאה אותי לקיצוניות בלתי נסבלת, הגעתי סופסוף לטיפול. שום דבר שם לא זרם בקלות. כבר בהתחלה החתימה אותי המטפלת על חוזה מוגנות שבו אני מתחייבת שלא לפגוע בעצמי לפחות למשך תקופת הטיפול. המטפלת, כך נכתב בחוזה, רשאית להפסיק את ההתקשרות עמי במקרה שאפר את הסעיף הזה. הרגשתי שהחוזה רשמי ונוקשה והתרעמתי על הריחוק וחוסר הקבלה שהוא מבטא. רתחתי מזעם על חוסר ההתחשבות של המטפלת, מחיתי על הדרישות והתנאים, אבל חתמתי.

מתוקף החוזה, גם למטפלת היו מחויבויות כלפיי. היה עליה להיות זמינה עבורי בכל עת שנזקקתי לה ולהגיב לפנייתי תוך פרק הזמן המוסכם. המטפלת עמדה במחויבותה בנאמנות, והייתה לכך השפעה משקמת על האמון שנתתי בה. אבל התרחש שם גם דבר נוסף. ניתנה לי האפשרות להעלות את הנושא הזה שוב ושוב, לנהל משא ומתן על החוזה, להגיד מה מפריע לי ביחסים. לא משנה כמה פעמים כבר דנו בזה, המטפלת עודדה אותי לפתוח כל דבר שעדיין מציק לי. מצאתי את עצמי מתרעמת, מטיחה בה האשמות, או מסתגרת בעצמי פגועה ושותקת, מתקשה לתת אמון. במשך פגישות רבות, באומץ ובסבלנות, דנו ביחסים בינינו, לא מניחות לאף תחושה, רגש או מחשבה להישאר מושתקים כאשר הם זועקים. זה לא היה קל, ועורר בי קולות מהעבר: עדיף להשתיק, להתעלם, לעבור הלאה. בשביל מה להכביד? כל כך כבד ועמוס גם בלי זירת ההתמודדות של הטיפול. רציתי לפחות מקום אחד של יחסים נקיים, ללא מחשבות מייסרות ונקיפות מצפון, ללא מעורבות רגשית תובענית, שקט שלא יעיר דובים מרבצם. עם הזמן וההתנסות, גיליתי שהתוצאות הפוכות לתחזיותיי: הדובים מאבדים מכוחם המאיים כשאפשר להישיר אליהם מבט, כשהם חשופים וערים, מחוץ למאורה, בגודל טבעי. גיליתי שהייתה זו דווקא ההשתקה שטענה אותם בכוח. התחלתי לבחון היכן עוד עשוי הגילוי הזה לשרת אותי, ובעזרת המטפלת חשפתי חלקים נוספים מעצמי, מאפשרת להם אור ואוויר.

הרעשים מבחוץ לא נמוגו מעצמם. העולם המשיך כמנהגו לנהוג, ולא השתדל להתעדן כלל. מדי פעם הרעימו הנסיבות ונוצרו מתחים והתנגשויות בלתי נסבלות. כך אירע, למשל, כשהבן של השכנים התחתן. רק לאחר מעשה הבנתי שבני משפחתי, שידעו כולם על הפגיעה, השתתפו בחתונה בלי לומר לי מילה על זה. כעסתי כל כך - יכולתי לקבל את ההחלטה שלהם להשתתף באירוע, אך לא את ההסתרה. הרגשתי נבגדת ומרומה, חשתי שהם זורקים אותי בכוח לתהום, וקפצתי.

קפצתי וניצלתי, בלעתי וניצלתי, שוב בלעתי ושוב ניצלתי. בפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי על הסף, צעד אחד לפני המעשה האובדני, עצרתי את עצמי. השיקול היה רציונלי, חישוב סיכונים, עלות מול תועלת. ידעתי שאם הניסיון ייכשל - כפי שבאורח פלא קרה לי בכל ניסיונות העבר - אאבד את המטפלת. לא רציתי לשאת את החיים האלו בלעדיה. זה היה מחיר יקר מדי לשלם. מאז לא ניסיתי עוד להתאבד.

משנסגרה אפשרות הבריחה הייתי לכודה בחיים. לא הייתה לי ברירה - נאלצתי לדאוג לרווחתי למרות הקושי הכרוך בכך. עשר שנות טיפול ועשר אצבעותיי נדרשו לי כדי ללמוד לדאוג לעצמי: למדתי וסיגלתי לעצמי כלים שבעזרתם, עד היום, אני מווסתת את הרגשות ואת הרעשים הפנימיים המעוררים אותם. אני כבר יודעת מה לומר לעצמי כדי להירגע, זה נעשה אוטומטי. ההתמודדות הישירה עם הרגשות, לעומת זאת, לא נעשתה אוטומטית - היא תמיד דורשת אומץ. בכל פעם מחדש אני נדרשת להתגבר על האימה, להסכים לפתוח ולראות להתייחס ולהקשיב, לתת מקום לכל מה שעולה בי, מקום לעצמי. לפעמים זה מרגיש כמו קריעת פיסות בשר מהלב, מפחיד יותר מקפיצה אל הלא נודע. הפיתוי להימנע הוא חזק כל כך! כמה מפתה להניח לזה, להתעלם, לוותר רק הפעם... התקווה, שאם בפעם הקודמת חוויתי הקלה בחשיפה אולי כך יהיה גם הפעם, רק התקווה הזו מסייעת לי לבחור בהתמודדות. נדרשו לכך אומץ, סבלנות והתמדה, בחירה והתגברות בכל יום מחדש. עבודה קשה.

אחרי תקופה ארוכה, בלי שהבחנתי בנקודה המסוימת שבה זה קרה, התחלתי להרגיש שעליתי על נתיב בטוח יותר. נתיב סלול, שרעשי החיכוך בו אחידים ורגועים יותר, מבהילים פחות, שהנסיעה בו נינוחה יותר, שבו אני יכולה לבטוח בעצם ההמשכיות של הדרך, ולהרפות מעט מהדריכות לקראת מהמורות לא צפויות ומהמאמץ לפלס את הדרך בכוחות עצמי. הכלים שהתאמצתי לרכוש ולתרגל נכנסו לשגרת שימוש עד שלעיתים לא הרגשתי כמעט כשהפעלתי אותם, תמרנתי ביניהם במיומנות וביד בוטחת. כעת יכולתי לבחור את הכיוון, ולהתאים לעצמי את דרגת הקושי ואת הסגנון.

בחרתי במסלול מותאם אישית. החלטתי לכבד את הרגישות המולדת שלי: את הדקויות שרק אני חשה בהן, את העוצמות הגבוהות שבהן אני חווה ציפיות ואכזבות, התקשרויות ואובדנים, רעשים, עומסים, ריקנות וכאב. הפסקתי לבטל את עצמי. הבנתי שזה לא עניין של מה בכך, גם לא פינוק או תובענות ובטח שלא שיגעון. זאת אני, זאת רמת הרגישות שלי, אלו הצרכים שלי. הגיע הזמן לתת להם מקום.

בחרתי לי ולבני אזור כפרי ומבודד בהודו ובו השתקעתי, הרחק מהמציאות הישראלית ההומה. התנועה פה איטית, התרחשויות באות במנות קטנות ובמרווחים גדולים ורובן כלל אינן נוגעות לי. פה אני שומעת את עצמי סופסוף בבהירות. המעבר היה כרוך בוויתורים: תהליך ממושך של היפרדות מהנטייה שלי לקחת אחריות על הקרובים לי, על שלומם, רווחתם והיחסים ביניהם, על מה שכן יכולתי לעזור בו ועל מה שלא היה בכוחי לעשות. שאבתי סיפוק ומשמעות מהמעורבות הזו, אך לא היה בה שקט. לא בקלות התרתי את הקשרים הסבוכים ושחררתי את האחריות, אך זכרתי שמנגד עומדת האחריות שלי כלפי עצמי. היה לי הרבה מאוד משלי גם בלי להעמיס על עצמי את כל העולם. פרשתי מהעולם שהכרתי וגיליתי עולם חדש - עולם שלם וגדוש. מצאתי עושר בתוכי, מלאות וסיפוק בצמצום. הבחנתי בשפע של גוונים, תגליות וממצאים - בי, בבני, במרחבי הטבע הקרובים - שרק חיכו לשקט הזה, לתשומת הלב הממוקדת שתבחין בהם בתוך הרעש של העולם.

באחד הימים, כשנהגתי בשבילים הכבושים שבין שדות האורז לבתי הכפר שלי, נזכרתי בשיר של לולה שהושמע ברדיו בין כל שירי הכאב, אי אז בתקופת הפיגועים המחרידים: "הנה הם באים, ימים של שקט. אחרי הרעש הגדול והנורא. אפשר לנוח קצת על המרפסת, ולאסוף את שברי הסערה". מתברר שהיו אז גם כאלה.

הערות

1. Shneidman, E. S. (1993). Commentary: Suicide as psychache. Journal of Nervous and Mental Disease, 181(3), 145-147
2. Spitz, Hospitalism
3. Rafaeli, E., Bernstein, D. P., and Young, J. (2010). Schema therapy: Distinctive features. Routledge
4. ברנע-אסטרוג, מ. (2014). מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3086
5. ויניקוט, ד.ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורכים: אסנת אראל, עפרה אשל, טובה יצחקי, שרה קולקר ומיכל ריק. תל אביב: עם עובד, 202-213.
6. Kohut, H., and Wolf, E. S. (1978). The disorders of the self and their treatment: An outline. International journal of Psychoanalysis, 59(4), 413-425
7. Shneidman, Suicide as psychache
8. Murray, H. (1938). Explorations in personality. New York: Oxford University Press
9. Maslow, A. H. (1954). Motivation and Personality. New York: Harper and Brothers
10. פרויד, ז..([1905] 2002) "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", בתוך: מיניות ואהבה. תל אביב: עם עובד, 88-17
11. פרנקל, ו. (1974). האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: דביר.
12. Nietzsche, F. W. (1968). Twilight of the idols. Penguin
13. Frank Martela and Michael F. Steger (2016) The three meanings of meaning in life: Distinguishing coherence, purpose, and significance, The Journal of Positive Psychology, 11:5, 531-545, DOI: 10.1080/17439760.2015.1137623
14. Alves, A. C., Cunha, I. M., Dos Santos, M. A., Miasso, A. I., Zanetti, A. C. G., Carvalho, J. C., and Vedana, K. G. G. (2022). The meaning of life after a suicide attempt. Archives of psychiatric nursing, 36, 17-23
15. Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). ”Posttraumatic growth: conceptual foundations and empirical evidence”. Psychological inquiry, 15(1), 1-18
16. Piaget, J., & Cook, M. (1952). The origins of intelligence in children (Vol. 8, No. 5, pp. 18-1952). New York: International Universities Press
17. O’Connor, M. F. (2003). Making meaning of life events: Theory, evidence, and research directions for an alternative model. OMEGA-journal of death and dying, 46(1), 51-75
18. Costanza, A., Amerio, A., Odone, A., Baertschi, M., Richard-Lepouriel, H., Weber, K., ... and Canuto, A. (2020). Suicide prevention from a public health perspective. What makes life meaningful? The opinion of some suicidal patients. Acta Bio Medica: Atenei Parmensis, 91(Suppl 3), 128
19. Emmons, R. A. (2003). Personal goals, life meaning, and virtue: wellsprings of a positive life. In C.L.M. Keyes, and J. Haidt (Eds.), Flourishing (pp. 105-128). Washington, DC:APA
20. Bowlby, J. (1978). Attachment theory and its therapeutic implications. Adolescent psychiatry
21. ויניקוט, ד. (1995 [1971]). משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד (תרגום: יוסי מילוא).
22. Kohut, H., & Wolf, E. (1978). The disorders of the self and their treatment: An outline. International Journal of Psychoanalysis, 59, 413-425
23. ארון, ל. (2013 [1996]). המפגש. תל אביב, עם עובד (תרגום: יפעת איתן-פרסיקו).
24. Bostik, K. E., and Everall, R. D. (2007). Healing from suicide: Adolescent perceptions of attachment relationships. British Journal of Guidance and Counselling, 35(1), 79-96
25. אזולאי, ש. (2010). חינוך ומשמעות החיים. הד החינוך 4: 72-76.4
26. Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2017). Self-determination theory: Basic psychological needs in motivation, development, and wellness. New York: Guilford Press
27. להרחבה ראו: Desmet, P., & Fokkinga, S. (2020). Beyond Maslow’s pyramid: Introducing a typology of thirteen fundamental needs for human-centered design. Multimodal technologies and interaction, 4(3), 38
28. Durkheim, Le suicide
29. יאלום, פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית
30. שם.
31. Roberts, A. C. (2016). Life after surviving a suicide attempt. Canterbury Christ Church University (United Kingdom)

מקורות

אורבך, י. (1999) איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה למאמרם של אליצור ועומר. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 20-22.

אזולאי, ש. (2010). חינוך ומשמעות החיים. הד החינוך, 2010, גיליון 04.

אליצור, א. ועומר, ח. (1999). מה תאמר לאדם שעל הגג? נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי,1 : 11-19.

ארון, ל. (2013 [1996]). המפגש. עם עובד, תל אביב (תרגום: י. איתן־פרסיקו).

ביאליק, ח.נ. (1935). "דברים שבעל פה". דביר, תל אביב. https://benyehuda.org/read/1903

ברגמן ז. עם צוות המכון לטיפול במשפחה, ירושלים (2019). איך נדבר עם האדם שעל הגג? תגובה לאליצור ועומר. הדף - במה ליצירה עצמאית.

ברנע־אסטרוג, מ. (2014). מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3086

בן מתיתיהו, י. (1923). תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים. שטיבל, תל אביב (תרגום: י.נ. שמחוני).

דוח שנתי 70ב', משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, התפרסם ב 4/5/2020. https://www.mevaker.gov...kieSupport=1

ויניקוט, ד. (1995 [1971]). משחק ומציאות. עם עובד, תל אביב(תרגום: י. מילוא).

ויניקוט, ד.ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורכים: אסנת אראל, עפרה אשל, טובה יצחקי, שרה קולקר ומיכל ריק. עם עובד, תל אביב, עמודים 202-213.

טולסטוי, ל. נ. 1976 [1877]. אנה קרנינה. שוקן, תל אביב (תרגום: י. שנהר).

משרד הבריאות, אגף המידע (2021).

יאלום, א. 2011 [1980]: פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית. כנרת, זמורה־ביתן, דביר בשיתוף הוצאת מאגנס. ירושלים.

מוייס, ג'. 2014 [2012]: ללכת בדרכך. ידיעות ספרים, תל אביב (תרגום: ק. בנוביץ).

פלובר, ג. 1991 [1856]: מאדאם בובארי. הספריה החדשה, תל אביב (תרגום: א. עקרבי).

פרויד, ז. .([1905] 2002)שלוש מסות על התיאוריה של המיניות. בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד, תל אביב (תרגום: א. טננבאום וד. זינגר).עמ' 88-17.

פרויד, ז. (2021 [1920]). מעבר לעקרון העונג. רסלינג, ת"א (תרגום: ר. גינזבורג).

פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עם עובד, תל אביב (תרגום: ר. בר חיים). עמודים 170-173.

פרנקל, ו. (1974). האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה. דביר, ת"א (תרגום: ח. איזק).

קאנט, ע. (2003 [1785]). הנחות יסוד למטפיסיקה של המידות. מאגנס, ירושלים (תרגום: מ. שפי), עמ' 79-80.

קאמי, א. (1978 [1942]). המיתוס של סיזיפוס. עם עובד, תל אביב (תרגום: צבי ארד).

שופנהאואר, א. 2004 [1818]: העולם כרצון וכדימוי. י. גולן, תל אביב (תרגום: י. הראבן).

שקספיר, ו. 2013 [1596]: רומיאו ויוליה. אור עם, תל אביב (תרגום: א. קומם).

Ainsworth M.D.S. Individual Differences in Strange-Situational Behaviour of One-Year-Olds. In: Foss B.M., editor. Determinants of Infant Behavior. Wiley; New York, NY, USA: 1969. pp. 111–136.

Alvarez M. (2021). The suicidal self in cyberspace: Discursive constructions of identity in a pro-recovery suicide forum. Front. Commun. 6:674893.doi: 10/3389qfcomm.2021.674893

Alves, A. C., Cunha, I. M., Dos Santos, M. A., Miasso, A. I., Zanetti, A. C. G., Carvalho, J. C., and Vedana, K. G. G. (2022). The meaning of life after a suicide attempt. Archives of psychiatric nursing, 36, 17-23.‏

American Psychiatric Association . Diagnostic and statistical manual of mental disorders, fifth edition, text revision. Washington: American Psychiatric Association, 2022.

Ansbacher, H. L. (1969). Suicide as communication: Adler’s concept and current applications. Journal of Individual Psychology, 25(2), 174.‏

Bancroft, J., Hawton, K., Simkin, S., Kingston, B., Cumming, C., and Whitwell, D. (1979). The reasons people give for taking overdoses: A further inquiry. British Journal of Medical Psychology, 52(4), 353-365.‏

Bauer, M. N., Leenaars, A. A., Berman, A. L., Jobes, D. A., Dixon, J. F., & Bibb, J. L. (1997). Late adulthood suicide: A life-span analysis of suicid enotes. Archives of suicide research, 3, 91-108.‏

Bautista, A. D., Reyes, M. E. S., and Delariarte, C. F. (2022). Bloom Where Planted: The Inflorescence Model of Suicide Recovery among Youths. North American Journal of Psychology, 24(2).‏

Beck, A. T. (2019). A 60-year evolution of cognitive theory and therapy. Perspectives on Psychological Science, 14(1), 16-20.‏

Bedrosian, R. C., and Beck, A. T. (1979, Summer). Cognitive aspects of suicidal behavior. Suicide and Life-Threatening Behavior, 9(2), 87–96.

Bennett, K. M. (2005). ‘Was life worth living?’ Older widowers and their explicit discourses of the decision to live. Mortality, 10(2), 144-154.‏

Bergmans, Y., Langley, J., Links, P., and Lavery, J. V. (2009). The perspectives of young adults on recovery from repeated suicide-related behavior. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Prevention, 30(3), 120-127.

Bommersbach, T. J., Rosenheck, R. A., Petrakis, I. L., & Rhee, T. G. (2022). Why are women more likely to attempt suicide than men? Analysis of lifetime suicide attempts among US adults in a nationally representative sample. Journal of affective disorders, 311, 157-164.‏

Bonnar, J. W., and McGee, R. K. (1977). Suicidal behavior as a form of communication in married couples. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 7(1), 7-16.‏

Bostik, K. E., and Everall, R. D. (2007). Healing from suicide: Adolescent perceptions of attachment relationships. British Journal of Guidance and Counselling, 35(1), 79-96.‏

Bowlby, J. (1978). Attachment theory and its therapeutic implications. Adolescent psychiatry.‏

Bryan, C. J., Bryan, A. O., and Kopacz, M. S. (2021). Finding purpose and happiness after recovery from suicide ideation. The Journal of Positive Psychology, 16(1), 46-53.‏

C. O’Connor Noel, P. Sheehy, Daryl B. O’Connor, R. (1999). The classification of completed suicide into subtypes. Journal of Mental Health, 8(6), 629-637.‏

Callanan, V. J., and Davis, M. S. (2012). Gender differences in suicide methods. Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 47, 857-869.‏

Chan, K. J., Kirkpatrick, H., and Brash, J. (2017). The Reasons to Go On Living Project: stories of recovery after a suicide attempt. Qualitative Research in Psychology, 14, 350-373. http://doi.org/10/1080/...2017.1322649

Corcoran, P., and Nagar, A. (2010). Suicide and marital status in Northern Ireland. Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 45(8), 795-800.‏

Costanza, A., Amerio, A., Odone, A., Baertschi, M., Richard-Lepouriel, H., Weber, K., and Canuto, A. (2020). Suicide prevention from a public health perspective. What makes life meaningful? The opinion of some suicidal patients. Acta Bio Medica: Atenei Parmensis, 91(Suppl 3), 128.‏

Cowgell, V. G. (1977). Interpersonal effects of a suicidal communication. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 45(4), 592.‏

Csikszentmihalyi, M., and Seligman, M. (2000). Positive psychology. American psychologist, 55(1), 5-14.‏

Curtis, C. (2006). Sexual abuse and subsequent suicidal behaviour: Exacerbating factors and implications for recovery. Journal of Child Sexual Abuse, 15(2), 1-21.‏

Cutcliffe J. R. (2003). Research endeavours into suicide: a need to shift the emphasis. Br J Nurs. 12:92–9.

Cutcliffe, J. R., Stevenson, C., Jackson, S., and Smith, P. (2006). A modified grounded theory study of how psychiatric nurses work with suicidal people. International journal of nursing studies, 43(7), 791-802.

Demirel, B., Akar, T., Sayın, A., Candansayar, S., and Leenaars, A. A. (2008). Farewell to the world: Suicide notes from Turkey. Suicide and Life-Threatening Behavior, 38(1), 122-127.‏

Desmet, P., & Fokkinga, S. (2020). Beyond Maslow’s pyramid: Introducing a typology of thirteen fundamental needs for human-centered design. Multimodal technologies and interaction, 4(3), 38.‏

Denneson, L. M., Tompkins, K. J., McDonald, K. L., Britton, P. C., Hoffmire, C. A., Smolenski, D. J., ... and Dobscha, S. K. (2021). Gender differences in recovery needs after a suicide attempt: A national qualitative study of US military veterans. Medical care, 59, S65-S69.‏

Drapeau, C. W., and McIntosh, J. L. (2017). U.S.A. suicide 2016: Official final data. http://cdn.ymaws.com/ww..._Handout.pdf.

Dunkley, C., Borthwick, A., Bartlett, R., Dunkley, L., Palmer, S., Gleeson, S., and Kingdon, D. (2018). Hearing the Suicidal Patient’s Emotional Pain. Crisis, 39(4), 267-274

Durkheim, E. (1897). Le suicide, paris: Felix alcan. Harris, KM, McLean, JP, and Sheffield, J.[translated by Spaulding, JA, Simpson G. 1951].

Edland, J. F. and Duncan, C. E. (1973). Suicide notes in Monroe County: A 23 year look (1950-1972). Journal of forensic sciences, 18(4), 364-369.‏

Emmons, R. A. (2003). Personal goals, life meaning, and virtue: wellsprings of a positive life.‏ In C.L.M. Keyes, and J. Haidt (Eds.), Flourishing (pp. 105-128). Washington, DC:APA.

Espeland, K., Hjelmeland, H., & Loa Knizek, B. (2021). A call for change from impersonal risk assessment to a relational approach: Professionals’ reflections on the national guidelines for suicide prevention in mental health care in Norway. International journal of qualitative studies on health and well-being, 16(1), 1868737.‏

Espeland, K., Loa Knizek, B., and Hjelmeland, H. (2022). Lifesaving turning points: First-person accounts of recovery after suicide attempt (s). Death Studies, 1-9.‏

Everall, R. D., Bostik, K. E., and Paulson, B. L. (2006). Being in the safety zone: Emotional experiences of suicidal adolescents and emerging adults. Journal of adolescent research, 21(4), 370-392.

Fergusson, D. M., Horwood, L. J., Ridder, E. M., and Beautrais, A. L. (2005). Suicidal behaviour in adolescence and subsequent mental health outcomes in young adulthood. Psychological Medicine, 35(7), 983-993, http://doi.org/fp8n.

Fleischer, E. (2000). Den talende tavshed: selvmord og selvmordsforsøg som talehandling. Odense universitetsforlag.‏

Fletcher, H. K., & Gallichan, D. J. (2016). An overview of attachment theory: Bowlby and beyond. Attachment in intellectual and developmental disability: A clinician’s guide to practice and research, 8-32.‏

Frank Martela and Michael F. Steger (2016) The three meanings of meaning in life: Distinguishing coherence, purpose, and significance. The Journal of Positive Psychology, 11:5, 531-45, DOI: 10.1080/17439760.2015.1137623

Fraser SL, Geoffroy D, Chachamovich E, Kirmayer L (2015). Changing rates of suicide ideation and attempts among Inuit youth: A Gender based analysis of risk and protective factors. Suicide and Life Threatening Behavior, 45(2), 141-156.

Fu, X. L., Qian, Y., Jin, X. H., Yu, H. R., Wu, H., Du, L., Chen, H. L. and Shi, Y. Q. (2021). Suicide rates among people with serious mental illness: a systematic review and meta-analysis. Psychological medicine, 1-11‏

Gaffney, A., & Bergmans, Y. (2022). Healing from recurrent suicide attempts: the impact of being a peer facilitator. Social Work in Mental Health, 20(5), 542-558.‏

Gibson, K., Wilson, J., Grice, J. L., and Seymour, F. (2019). Resisting the silence: The impact of digital communication on young people’s talk about suicide. Youth and Society, 51(8), 1011-1030‏

Goldmam-Mellor, S. J., Caspi, A., Harrington, H. L., Hogan, S., Nada-Raja, S., Poulton R., and Moffitt. T. E. (2014). Suicide attempt in young people: A signal for long-term health care and social needs. JAMA Psychiatry, 71(2), 119-127, http://doi.org/f5sbx2.

Hawton, K. (2007). Restricting access to methods of suicide: Rationale and evaluation of this approach to suicide prevention. Crisis, 28(S1), 4-9.‏

Hekders, P. J., Cats, B. P., and Debast, S. (1989). Effects of a tactile stimulation/range‐finding programme on the development of VLBW‐neonates during the first year of life. Child: care, health and development, 15(6), 369-379.‏

Higgins, A., Hybholt, L., Meuser, O. A., Eustace Cook, J., Downes, C., & Morrissey, J. (2022). Scoping review of peer-led support for people Bereaved by suicide. International journal of environmental research and public health, 19(6), 3485.‏

Hjelmeland, H., and Bjerke, T. (1996). Parasuicide in the county of Sør-Trøndelag, Norway: general epidemiology and psychological factors. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 31, 272-283.‏

Holmes, T. H., and Rahe, R. H. (1967). The social readjustment rating scale. Journal of psychosomatic research, 11(2), 213-218.

Holtforth, M. G., Wyss, T., Schulte, D., Trachsel, M., and Michalak, J. (2009). Some like it specific: The difference between treatment goals of anxious and depressed patients. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 82, 279–290.

Hume, D. 2005 [1755]: On Suicide. New York, Penguin.

Jobes, D. A. (2012). The Collaborative Assessment and Management of Suicidality (CAMS): An evolving evidence‐based clinical approach to suicidal risk. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 42(6), 640-653.‏

Joiner, T. E. (2005). Why people die by suicide. Harvard University Press.‏

Kerr, D. C. R., and Capaldi, D. M. (2011). Young men’s intimate partner violence and relationship functioning:Long-term outcomes associated with suicide attempt and aggression in adolescence. Psychological Medicine, 41(4), 759-769, http://doi.org/dxsj93.

Khaleghi, M., Leahy, R. L., Akbari, E., Nasab, N. S., and Bastami, M. (2021). Emotional schemas contribute to suicide behavior and self-harm: Toward finding suicidal emotional schemas (SESs). International journal of cognitive therapy, 14, 485-496.‏

Kołodziej-Sarzyńska, M., Majewska, M., Juchnowicz, D., & Karakuła-Juchnowicz, H. (2019). Risk factors of suicide with reference to the theory of social integration by Émile Durkheim. Psychiatr Pol, 53(4), 865-81.‏

Kohut, H., and Wolf, E. S. (1978). The disorders of the self and their treatment: An outline. International journal of Psychoanalysis, 59(4), 413-425.‏

Lakeman R and Fitzgerald M. (2008). How people live with or get over being suicidal: a review of qualitative studies. J Adv Nurs. 64:114–126.

Latakienė, J., Skruibis, P., Dadašev, S., Grižas, A., Dapševičiūtė, I., and Gailienė, D. (2016). “They don’t take it seriously” perceived reactions of surrounding people to suicide communication. Illness, Crisis and Loss, 24(3), 123-136.‏

Leahy, R. L. (2022). Emotional schemas. Cognitive and Behavioral Practice, 29(3), 575-580.‏

Leahy, R. L., Clark, D. A., & Dozois, D. J. (2022). Cognitive-behavioral theories. Gabbard’s Textbook of Psychotherapeutic Treatments; American Psychiatric Pub.: Washington, DC, USA, 151.‏

Leenaars, A. A. (1989). Suicide across the adult life-span: an archival study. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention.‏

Leenaars, A. A. (1996). Suicide: A multidimensional malaise. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 26(3), 221-236.‏

Leenars, A. A. (2002). In defense of the idiographic approach: Studies of suicide notes and personal documents. Archives of Suicide Research, 6(1), 19-30.‏

Lester, D., & Leenaars, A. (2016). A comparison of suicide notes written by men and women. Death studies, 40(3), 201-203.‏

Levi-Belz, Y., Gvion, Y., Horesh, N., Fischel, T., Treves, I., Or, E., Stein-Reieser, O., Weiser, M., David, S. D. and Apter, A. (2014). Mental pain, communication difficulties, and medically serious suicide attempts: A case-control study. Archives of Suicide Research, 18(1), 74-87.‏

Loa Knizek, B., & Hjelmeland, H. (2007). A theoretical model for interpreting suicidal behaviour as communication. Theory & Psychology, 17(5), 697-720.‏

Lundin, A., and Hemmingsson, T. (2009). Unemployment and suicide. The Lancet.‏

Maltsberger, J. T. (2001). Treating the suicidal patient: Basic principles. Annals of the New York Academy of Sciences, 932(1), 158-168.‏

Maltsberger, J. T., and Buie, D. H., Jr. (1989). Common errors in the management of suicidal patients. In D. Jacobs and H. N. Brown (Eds.), Suicide: Understanding and responding: Harvard Medical School perspectives (pp. 285–294). International Universities Press, Inc.

Maslow, A. H. (1954). Motivation and Personality, Harper and Brothers. New York.‏

May, A. M., Pachkowski, M. C., and Klonsky, E. D. (2020). Motivations for suicide: Converging evidence from clinical and community samples. Journal of psychiatric research, 123, 171-177.‏

McClelland, L., Reicher, S., and Booth, N. (2000). A last defence: The negotiation of blame within suicide notes. Journal of Community and Applied Social Psychology, 10(3), 225-240.‏

Michel, K. (2021). Suicide models and treatment models are separate entities. What does it mean for clinical suicide prevention?. International journal of environmental research and public health, 18(10), 5301.

Miranda-Mendizabal, A., Castellví, P., Parés-Badell, O., Alayo, I., Almenara, J., Alonso, I., Blasco, M.J., Cerbria, A., Gabilondo, A., Gili, M, Lagares, C, Piqueras, A., Rodriguez-Jimenez, T., Rodriguez-Marin, J., Roca, M., Soto-Sanz, V., Vilagut, G. and Alonso, J. (2019). Gender differences in suicidal behavior in adolescents and young adults: systematic review and meta-analysis of longitudinal studies. International journal of public health, 64, 265-283.‏

Modestin, J. (1987). Counter‐transference reactions contributing to completed suicide. British Journal of Medical Psychology, 60(4), 379-385.

Moselli, M., Casini, M. P., Frattini, C., & Williams, R. (2023). Suicidality and personality pathology in adolescence: A systematic review. Child Psychiatry & Human Development, 54(2), 290-311.‏

Murray, H. (1938). Explorations in personality. New York: Oxford University Press.

Nietzsche, F. W. (1968). Twilight of the idols. Penguin

O’Connor, M. F. (2003). Making meaning of life events: Theory, evidence, and research directions for an alternative model. OMEGA-journal of death and dying, 46(1), 51-75.‏

Ognibene, T. C., and Collins, N. L. (1998). Adult attachment styles, perceived social support and coping strategies. Journal of social and personal relationships, 15(3), 323-345.‏

Olson, L. M. (2005). The use of suicide notes as an aid for understanding motive in completed suicides (Order No. 3176973). Available from ProQuest Dissertations and Theses Global. (305406453). https://www.proquest.co...nderstanding motive/docview/305406453/se-2

Orbach, I. (2001). Therapeutic empathy with the suicidal wish: Principles of therapy with suicidal individuals. American Journal of Psychotherapy, 55(2), 166-184.‏

Orbach, I. (2003). Suicide and the suicidal body. Suicide and Life-Threatening Behavior, 33(1), 1-8.‏

Orbach, I., Mikulincer, M., King, R., Cohen, D., and Stein, D. (1997). Thresholds and tolerance of physical pain in suicidal and nonsuicidal adolescents. Journal of Consulting and Clinical psychology, 65(4), 646.‏

Orbach, I., Stein, D., Palgi, Y., Asherov, J., Har-Even, D., and Elizur, A. (1996). Perception of physical pain in accident and suicide attempt patients: Self-preservation vs self-destruction. Journal of Psychiatric Research, 30(4), 307-320.‏

Orri, M., Vergunst, F., Turecki, G., Galera, C., Latimer, E., Bouchard, S., ... and Côté, S. M. (2022). Long-term economic and social outcomes of youth suicide attempts. The British Journal of Psychiatry, 220(2), 79-85.‏

Osgood, C. E., and Walker, E. G. (1959). Motivation and language behavior: a content analysis of suicide notes. The Journal of Abnormal and Social Psychology, 59(1), 58.‏

Østlie, K., Stänicke, E., and Haavind, H. (2018). A listening perspective in psychotherapy with suicidal patients: Establishing convergence in therapists and patients private theories on suicidality and cure. Psychotherapy Research, 28(1), 150-163.‏

Owen, G., Belam, J., Lambert, H., Donovan, J., Rapport, F., Owens, C. (2012). Suicide communication events: Lay interpretation of the communication of suicidal ideation and intent. Social Science and Medicine, 75(2), 419–428.

Parker, G., & Brotchie, H. (2010). Gender differences in depression. International review of psychiatry, 22(5), 429־436.‏

Paulson, B. L. and Everall, R. D. (2003). Suicidal adolescents: helpful aspects of Psychotherapy. Archives of Suicide Research, 7, 309–21.

Paulson, B. L., and Worth, M. (2002). Counseling for suicide: Client perspectives. Journal of Counseling and Development, 80(1), 86־93.‏

Plato. 1926: Laws: Cambridge, Harvard University Press (trans. R.G. Bury).

Podlogar, T., Poštuvan, V., De Leo, D., and Žvelc, G. (2020). The model of dynamic balance in therapists’ experiences and views on working with suicidal clients: A qualitative study. Clinical Psychology and Psychotherapy, 27(6), 977־987.

Pompeli M. (2012). Suicidality: A new discipline for preventing suicide. Exploring the phenomenon of suicide, pp. 1־9. Hanppauge, NY NS:Nova Science Publications, vi 487 pp.

Qvortrup, L. (1999). Selvmordsadfaerd, kommunikation og sprog - teoretiske perspektiver (Suicidal behavior, communication and language - Theoretical perspectives). In J. Beskow, B.E. Erikson, and N. Nikku (Eds.), (Suicidal behavior as language) (pp. 13־36). Stockholm, Sweden: Forskningaradsnamden.

Rafaeli, E., Bernstein, D. P., and Young, J. (2010). Schema therapy: Distinctive features. Routledge.‏

Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2017). Self־determination theory. Basic psychological needs in motivation, development, and wellness.‏

Richards, B. M. (2000). Impact upon therapy and the therapist when working with suicidal patients: Some transference and countertransference aspects. British Journal of Guidance and Counselling, 28(3), 325־337.

Roberts, A. C. (2016). Life after surviving a suicide attempt. Canterbury Christ Church University (United Kingdom).‏

Robles, J. (2023, December 7th). The Golden Gate Bridge is finally getting a safety net: ‘It might have saved my son’s life’. The Guardian. https://www.theguardian...uicide־nets

Rogers, J. R., Bromley, J. L., McNally, C. J., and Lester, D. (2007). Content analysis of suicide notes as a test of the motivational component of the existential-constructivist model of suicide. Journal of Counseling and Development, 85(2), 182־188.‏

Rogers, J.R. (2001). Theoretical grounding: the ‘missing link’ in suicide research. Journal of Counselling and Development, 79, 1625.

Rosen, D. H. (1975). Suicide survivors: a follow־up study of persons who survived jumping from the Golden Gate and San Francisco־Oakland Bay Bridges. Western Journal of Medicine, 122(4), 289.‏

Rottenberg, J., Devendorf A. R., Panaite V., Disabato D. J., and Kashdan T. B. (2019). Optimal Well־Being After Major Depression. Clinical Psychology Science, 7(3) 621־627. DOI: 10/1177/2167702618812708

Rubenstein, J.L., Halton, A., Kasten, L., Rubin, C. and Stechler, G. 1998. Suicidal behavior in adolescents: stress and protection in different family contexts. American Journal of Orthopsychiatry, 68: 274–284.

Rudd, M. D. (2000). The suicidal mode: a cognitive-behavioral model of suicidality. Suicide and Life-Threatening Behavior, 30(1), 18־33.‏

Rudestam, K. E. (1971). Stockholm and Los Angeles: A cross־cultural study of the communication of suicidal intent. Journal of Consulting and clinical Psychology, 36(1), 82.‏

Samuelsson, M., Wiklander, M., ֵsberg, M., and Saveman, B. I. (2000). Psychiatric care as seen by the attempted suicide patient. Journal of Advanced Nursing, 32(3), 635־643

Sanger, S., and Veach, P. M. (2008). The interpersonal nature of suicide: A qualitative investigation of suicide notes. Archives of Suicide Research, 12(4), 352־365.‏

Schrijvers, D. L., Bollen, J., & Sabbe, B. G. (2012). The gender paradox in suicidal behavior and its impact on the suicidal process. Journal of affective disorders, 138(1־2), 19־26.‏

Searle, J. R. (1979). Expression and meaning: Studies in the theory of speech acts. Cambridge University Press.‏

Searle, J. R., and Searle, J. R. (1969). Speech acts: An essay in the philosophy of language (Vol. 626). Cambridge university press.‏

Seiden, R. H. (1978). Where are they now? A follow-up study of suicide attempters from the Golden Gate Bridge. Suicide and Life-Threatening Behavior, 8(4), 203־216.‏

Seligman, M. E., & Csikszentmihalyi, M. (2000). Positive psychology: An introduction 55(1), 5). American Psychological Association.‏

Shneidman, E. (2004). Some thoughts about psychotherapy with suicidal patients. Journal of Contemporary Psychotherapy, 34(1) 5־6.

Shneidman, E. S. (1991). The commonalities of suicide across the life span. Life span perspectives of suicide: Time־lines in the suicide process, 39־52.‏

Shneidman, E. S. (1993). Commentary: Suicide as psychache. Journal of Nervous and Mental Disease, 181(3), 145־147.

Shneidman, E. S. (1993). Suicide as psychache: A clinical approach to self־destructive behavior. Northvale, NJ: Aronson.

Siegel, K., and Meyer, I. H. (1999). Hope and resilience in suicide ideation and behavior of gay and bisexual men following notification of HIV infection. AIDS Education and Prevention, 11, 53־64.

Sloan, N. L., Rojas, E. P., Stern, C., Camacho, L. L., and Maternidad Isidro Ayora Study Team. (1994). Kangaroo mother method: randomised controlled trial of an alternative method of care for stabilised low־birthweight infants. The Lancet, 344(8925), 782־785.‏

Spitz, R. A. (1946a). Hospitalism: A follow־up report. Psychoanalytic Study of the Child, 2, 113־117.

Stack S. and Kposowa A. J. (2008). The association of suicide rates with individual level suicide attitudes: A cross־national analysis. Social Science Quartery, 89(1) ,39־59.

Stark, M. (2000). Modes of therapeutic action. Rowman and Littlefield.‏

Stengel, E. (1962). The Cry for Help. Ed. by Norman L. Farberow, Ph. D., and Edwin S. Shneidman, Ph. D., New York, Toronto, London: McGraw־Hill Publishing Company, 1961. Pp. 398. Price 77s. Journal of Mental Science, 108(453), 236־237.‏

Stolorow, R. D. (2014). Undergoing the situation: Emotional dwelling is more than empathic understanding. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 9(1), 80־83.‏

Suldo, S. M., and Shaffer, E. J. (2008). Looking beyond psychopathology: The dual־factor model of mental health in youth. School Psychology Review, 37(1), 52־68.

Suominen, K., Isometsה, E., Suokas, J., Haukka, J., Achte, K., and Lצnnqvist, J. (2004). Completed suicide after a suicide attempt: a 37־year follow־up study. American Journal of Psychiatry, 161(3), 562־563.

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). “ Posttraumatic growth: conceptual foundations and empirical evidence”. Psychological inquiry, 15(1), 1־18.‏

Tong, B., Kashdan, T. B., Joiner, T., and Rottenberg, J. (2021). Future well־being among people who attempt suicide and survive: Research recommendations. Behavior therapy, 52(5), 1213־1225.

Topor, A., Borg, M., Mezzina, R., Sells, D., Marin, I., and Davidson, L. (2006). Others: the role of family, friends, and professionals in the recovery process. Archives of Andrology, 9(1), 17־37.

Vatne, M., and Nוden, D. (2016). Crucial resources to strengthen the desire to live: Experiences of suicidal patients. Nursing Ethics, 23(3), 294־307.‏

Vatne, M., and Nוden, D. (2018). Experiences that inspire hope: Perspectives of suicidal patients. Nursing Ethics, 25(4), 444־457.‏

Watzlawick, P. (1991). Krankmachende Kommunikation und ihre Verהnderung. Was macht den Menschen krank, 135־140.‏

Watzlawick, P., and Jackson, D. D. (2010). On human communication (1964). Journal of Systemic Therapies, 29(2), 53־68.‏

Winter, D., Bradshaw, S., Bunn, F., & Wellsted, D. (2013). A systematic review of the literature on counselling and psychotherapy for the prevention of suicide: 1. Quantitative outcome and process studies. Counselling and Psychotherapy Research, 13(3), 164־183.‏

Whitley, R., and Drake, R. E. (2010). Recovery: a dimensional approach. Psychiatric services, 61(12), 1248־1250.‏

Wolk-Wasserman, D. (1986). Suicidal communication of persons attempting suicide and responses of significant others. Acta Psychiatrica Scandinavica, 73(5), 481־499.‏

Wolk־Wasserman, D. (1987). Some problems connected with the treatment of suicide attempt patients: transference and countertransference aspects. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention. 8(1), 69־82.

Wong, P. W., Yeung, A. W., Chan, W. S., Yip, P. S., and Tang, A. K. (2009). Suicide notes in Hong Kong in 2000. Death studies, 33(4), 372־381.‏

World Health Organization. Depression. [Internet web page] 2016 http://www.who.int/ment...deprevent/en/.

Yager, J., and Feinstein, R. E. (2017). A common־factors approach to psychotherapy with chronically suicidal patients: Wrestling with the angel of death. Psychiatry, 80(3), 207־220.‏

Zaheer, J., Shera, W., Sing Hong Lam, J., Fung, W. L. A., Law, S., and Links, P. S. (2019). “I think I am worth it. I can give up committing suicide”: Pathways to recovery for Chinese־Canadian women with a history of suicidal behaviour. Transcultural psychiatry, 56(2), 305־326.‏

Zhang, J. (2019). The strain theory of suicide. Journal of Pacific Rim Psychology, 13, e27.‏

Zimmerman, M., McGlinchey, J. B., Posternak, M. A., Friedman, M., Attiullah, N., and Boerescu, D. (2006). How should remission from depression be defined? The depressed patient’s perspective. American Journal of Psychiatry, 163(1), 148־150.‏