חשיפת הסוד ושחזור זיכרונות
סקירת פרק 5 מתוך ספרן של דיוויס ופראולי: Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse
תרגום וסקירה: הילה לב-ארי וערבה זאבי
הקדמה
מאמר זה מהווה סקירה וסיכום של הפרק החמישי בספרן של Jody Messler Davies ו-Mary Gail Frawley, אודות טיפול בבוגרים שורדי התעללות מינית בילדות, שכותרתו באנגלית "Disclosure and the Recovery of Memories". הפרק עוסק בתהליך חשיפת הסוד של התעללות מינית בילדות במהלך טיפול בנפגעים. הכותבות עוסקות בהכנת הקרקע לתהליך זה, בסוגיות של סוד, דיסוציאציה בטיפול, עיבוד הזיכרונות וקשיים הכרוכים בתהליך. אנחנו רואות חשיבות גדולה בהבאת הסוגיות, המורכבויות והלבטים שדיוויס ופראולי כותבות עליהם בפרק זה, שכן התמודדויות אלו הינן שכיחות בטיפול בנפגעות טראומה מינית בילדות, ולתפיסתנו כרוכות בעוצמות רגשיות ובלבול רב, הן של המטופלים והן של המטפלים. אנחנו סבורות שהמידע המובא במאמר זה יכול לעזור למטפלים לארגן את חווייתם וחוויות המטופלים, לתת משמעות להתרחשויות בטיפול, לאפשר מרחב חשיבה ולצלוח תהליכים עמוסים רגשית ומורכבים בהם עוסק הפרק. מאחר שגם ילדים וגם ילדות נפגעים מינית בילדות, רצינו לתת לשניהם קול, ולכן במאמר זה השתמשנו בלשון זכר ונקבה לסירוגין.
סוד ההתעללות המינית
התעללות מינית בילדים אפופה בעננה של סודיות. בילדות, סודיות נכפתה על ידי הפוגע תוך שימוש באיומים, בין אם נרמזים ובין אם ישירים. לעתים קרובות ההשתקה היא כה מופנמת, עד שגם בבגרות הסוד נשמר. אך הסודיות אינה נכפית רק מבחוץ; גם הנפש עצמה עשויה "לשמור בסוד" את זיכרון ההתעללות כדי להגן על עצמה מפני הצפה בלתי מבוקרת. זיכרון ההתעללות יכול להתמקם בנפש ברמות שונות של מודעות: בחלק מהמקרים חוויית ההתעללות קיימת באופן חלקי או מלא בתודעה; במקרים קיצוניים הזיכרונות עוברים דיסוציאציה מוחלטת, מתרחש ניתוק של חוויית ההתעללות מהתודעה, כך שההתעללות נשמרת "בסוד אפילו מהקורבן עצמו".
חשיפת סוד ההתעללות המינית בילדות
במקרים שבהם הילדה מדווחת על ההתעללות בסמוך להתרחשותה, חשיפת ההתעללות היא מצב פגיע במיוחד שמושפע עמוקות מתגובת הסביבה. ניסיונות לזעוק לעזרה עשויים להיתקל בתגובות מתעלמות ומאשימות, ובמבוגר מכחיש אשר למרות תקוותיה אינו פועל למען ביטחונה. כך מתרסקת הפנטזיה שאם רק תספר למישהו היא תזכה בהגנה. ניסיון שכזה יחווה כטראומה נוספת, וכפי הנראה, בבגרותה היא תהיה מבועתת מלספר על ההתעללות שמא תשתחזר התגובה הפוגענית. בהגיעה לטיפול, חוויות עבר הנוגעות לסוד ולחשיפתו משפיעות על האופן בו חומרים אלו יגיעו לחדר. תגובות הולמות מצד המטפל לתכנים והתרחשויות שמרמזים על היסטוריה של פגיעה מינית, עשויות להוביל לחשיפת סוד הפגיעה ולהוות צעד ראשון בתהליך ההחלמה מפצעי ההתעללות. בשל כך, הכותבות רואות חשיבות עליונה לתשומת הלב של מטפלים להיבטים שונים בתהליך חשיפת הסוד, כדי שיתאפשר למטפל להיות ה"אחר המתקף והמאמין הראשון".
הכנת הקרקע לחשיפת סוד ההתעללות
התנגדויות וחששות להצגת השאלה באופן ישיר
דיוויס ופראולי סבורות שחשוב שמטפלים יציגו בפגישות האינטייק באופן ברור שאלות לגבי היסטוריה של טראומה מינית. בשטח, ניתן לראות כי מטפלים רבים מתמודדים עם דילמות, חששות ובלבול סביב סוגיה זו. לדעת המחברות, התגובות החזקות בהעברה הנגדית הן שעומדות לעתים קרובות ביסודם של טיעונים נפוצים שונים נגד העלאת שאלות ישירות בנושא.
המחברות מונות ארבעה טיעונים מרכזיים נגד שאלות ישירות, ומתמודדות עמם: (א) ישנם מטפלים הטוענים, שמאחר שיש לתת למטופלת לחשוף זיכרונות בקצב ובמועד שבו היא מרגישה בנוח, שאלה ישירה עשויה להחוות באופן חודרני; (ב) לעתים מטפלים תופסים את ההתעללות המינית כחלק נוסף מסיפור חייו של המטופל ולא כחוויה שיש לחפש באופן שונה וספציפי, כך שהשאלה נתפסת בעיניהם כלא רלוונטית; (ג) מטפלים מסוימים מטילים ספק במהימנות המידע המתקבל משאלה ישירה בנושא בקרב מטופלות המאובחנות בהפרעת אישיות גבולית או במצבים פסיכוטיים; (ד) ישנם מטפלים המייחסים את זיכרונות ההתעללות לקונפליקטים אדיפליים בלתי פתורים.
ביחס לטיעון השלישי, בדבר מהימנות הדיווחים, דיוויס ופראולי מסכימות שהספרות המחקרית מצביעה על כך שמטופלות בעלות פתולוגיה גבולית נוטות לעוות את היסטוריית ילדותן. אולם, הן מצביעות על כך שעיוות זה הוא בדרך כלל דווקא בכיוון של יצירת ילדות אידיאלית יותר משהייתה, כדי להגן ולשמור על האובייקטים ההוריים הטובים.
ביחס לטיעון הרביעי בנוגע לקונפליקט האדיפלי, דיוויס ופראולי מציעות כי ניתן להבחין בין זיכרונות של התעללות מינית לבין פנטזיות אדיפליות. הן מתארות כמה הבדלים משמעותיים שיכולים לעזור למטפלים לעשות הבחנה זו:
- כאשר מדובר בקונפליקט אדיפלי, לא נראים תסמינים חמורים ופגיעה משמעותית בתפקודי אגו כמו במקרים של התעללות. החרדה הנקשרת עם הקונפליקט האדיפלי בדרך כלל מודחקת מהמודע ומופיעה בצורת פוביות ותסמינים סומטיים. כך בטיפול, כאשר מטופלים עוסקים בתכנים הקשורים בקונפליקט האדיפלי, בדרך כלל לא נצפה לראות פגיעה בתפקודי האגו, זאת בשונה מעיסוק בתכנים הקשורים בהתעללות מינית.
- בדרך כלל הפנטזיות האדיפליות אינן מלוות ברגשות עוצמתיים ומציפים ובזיכרונות ויזואליים חדים וחודרניים המאפיינים זיכרונות של התעללות.
- בדרך כלל החרדה הנקשרת עם הקונפליקט האדיפלי עולה מתוך זעם רצחני כלפי ההורה מאותו המין, ולא מתוך חומרים מיניים מפורשים שבפנטזיה זו, לעומת החרדה הנקשרת עם זיכרונות ההתעללות, שקשורה באופן ישיר להיבטים מיניים ביחסים עם התוקף.
מפגש עם חומרים נפשיים מעולמם הפנימי של נפגעי התעללות מינית בילדות הוא מטלטל ומזעזע, ובאופן טבעי מוביל להפעלת מנגנוני הגנה שונים. מטופלים אלו סבלו מחוסר תיקוף מגיל צעיר. מכאן, שהתנגדות של מטפלים לראות את המציאות הכואבת שמולם, למוסס אותה כלא רלוונטית או לראותה כעיוות בתפיסת מציאות, הינה הרסנית במיוחד למטופלים אלו.
חשיבות השאלה
על פי דיוויס ופראולי, הצגת שאלה ישירה בנושא עוזרת למטופלים בעלי זיכרונות מודעים של ההתעללות להתחיל לדבר עליה. הן מתארות כי במהלך לקיחת אנמנזה הן בוחנות היסטוריה של פגיעה מינית, למשל על ידי שאלה: "אני תוהה אם תוכל לספר לי על חוויות מיניות שבהן חשת חוסר נוחות או מצוקה בתקופת הילדות או ההתבגרות". הן מציינות שכאשר השאלה אינה עולה ישירות, טיפולים שלמים עשויים לעבור מבלי לדבר על ההתעללות, אפילו כאשר הזיכרונות הטראומטיים זמינים למטופל באופן מודע. מטופלים מסוימים אינם חושפים את ההתעללות גם כאשר הם נשאלים עליה, מתוך הזדהות עמוקה עם ההשתקה שהופנמה, ומתוך רצון להגן על האובייקט הפנימי. מטופלים שלא עברו התעללות מגיבים לשאלה בנושא בשפת גוף רגועה ועונים באופן ישיר. מטופלים שעברו התעללות וחוששים לחשוף אותה מתוך פחד שתגובת המטפל תיחווה כשחזור טראומטי, מגיבים לשאלה במתח פיזי, הסטת המבט בעת הכחשת ההיסטוריה, או בהכחשה המלווה בזעם. עם זאת, עצם השאלה ממקמת את המטפל כמי שמאמין שילדים עוברים התעללות מינית, מוכן לשמוע על כך, וכן רואה זאת כחומר טיפולי משמעותי.
חשיפת סוד ההתעללות בטיפול (מי מדבר ראשון?)
טיפול עשוי לסבוב במשך שבועות וחודשים סביב נגזרות של התעללות מינית, כגון תבניות העברה-העברה נגדית אופייניות, פגיעה עצמית, שימוש בחומרים, מעורבות במערכות יחסים פוגעניות והצפה רגשית. לאורך תקופה, הדיאדה הטיפולית עסוקה בהתרחשויות אלו, כאשר המשמעויות שמדוברות בטיפול אינן מתייחסות באופן ישיר לפגיעה. השאלה מי מבין המשתתפות בדיאדה תתייחס ראשונה במילים מפורשות לטראומה, היא שאלה של תזמון וטכניקה. כאן נדרש מהמטפלת להלך על חבל דק. התייחסות מילולית להיסטוריה של התעללות לפני שהמטופלת מוכנה, עשויה להיחוות כשחזור של החודרנות הפסיכולוגית והפיזית שחוותה על ידי הפוגע. מנגד, היעדר התייחסות מילולית לטראומה אל מול רמיזות הולכות ונערמות בטיפול עשויה להתפרש על ידי המטופלת בתור: (א) שחזור של ההורה המבוגר שלא רואה ומתעלם והילדה המוזנחת שאינה נראית; (ב) חוסר נכונות של המטפלת לעיבוד הפגיעה בטיפול, אשר לתחושתה של המטופלת נובעת מכך שהמטפלת רואה אותה כפי שהיא רואה את עצמה – כמבישה ומעוררת גועל.
במישור אחר, הליכה משותפת סחור סחור סביב הטראומה מבלי להתייחס אליה במילים ישירות עשויה להפוך לשחזור דינאמיקה של גרייה ועוררות יתר, אשר הופעלה בעבר על ידי הפוגע. אם המטפלת עוצרת דינאמיקה זו היא מראה שביכולתה לשים גבול לגריית היתר ולפגיעה שמשתחזרת, ובמקביל מעבירה מסר חשוב כי היא יכולה לעמוד בשיח ישיר בנושא.
אם כן, לאחר תקופה שבה נעשית עבודה מספקת עם נגזרות הטראומה, וכאשר המטפל חש כי הוא והמטופל חגים סביב הפגיעה לאורך זמן, זוהי אינדיקציה לכך שזה מתאים שהוא ידבר ראשון וייתן מילים למה שאינו מדובר בחדר. בכך שהוא נותן שם להתעללות בקול רם הוא נותן תוקף לחוויה ופועל באופן מנוגד להשתקתה המופנמת. מעבר לכך, ההמשגה המילולית מתחילה לארגן ולהסמיל את החומרים אשר נותרו ראשוניים ובלתי מעובדים בנפש המטופל.
דיוויס ופראולי מציגות וינייטה המתארת מצב זה. בתחילת הווינייטה המטפלת מתייחסת לתחושה כי קיים בינה לבין המטופלת סוד, ושהן סובבות סביבו. כאשר המטופלת אומרת שאינה יודעת על מה מדובר, המטפלת מתארת סוגיות שהן עסקו בהן בטיפול (סוגיות שמרמזות על היסטוריה של פגיעה מינית, למשל פלאשבק של גבר שעומד לצד מיטתה כשהיא נרדמת בלילה), ומתייחסת לשיח על השאלה הפתוחה אודות הסיבה לסימפטומים שהיא חווה. היא תוהה בקול מדוע לא עלתה בטיפול האפשרות של קיום פגיעה מינית בעברה של המטופלת (חרף הרמזים הרבים לכך בחומר הקליני). עד לשאלה הישירה בנוגע לאפשרות של פגיעה מינית, המטופלת התייחסה בווינייטה בבלבול והרחקה לאפשרות זו. לאחר שהמטפלת מציעה לחקור זאת ביחס לחומרים שעולים בטיפול, נראה שינוי בהתייחסותה של המטופלת, אשר מתייחסת ישירות לידיעתה של המטפלת ולידיעתה שלה על קיום הפגיעה, ולצד זאת מתייחסת לחוסר רצונה לדעת. בסיום הווינייטה, המטפלת מתייחסת למחשבות הנוראיות שבלתי נסבל לחשוב אותן, ומציעה כי להיאבק בהן יחד יכול להיות נסבל יותר מאשר לבד.
חשיפת הסוד במצבים דיסוציאטיביים
מטופל אשר אצלו זיכרונות ההתעללות עברו דיסוציאציה ואינו זוכר אותם באופן מודע, יענה לשאלה ישירה בנושא בכנות: שלא עבר התעללות מינית בילדות. עם זאת, המטפל עשוי להבחין ברמזים לא מילוליים ובמצבי ניתוק בתגובה לשאלתו. בעבודה עם מטופלים אלו, חשיפת סוד הטראומה מתרחשת כאשר החלק המנותק, החלק הילדי שעבר התעללות, מגיח בטיפול לחלוק את סיפורו עם המטפל. לצורך כך המטפל מקבל, מאפשר ואף מעודד את התרחשותם של המצבים הדיסוציאטיביים, "אשר מהם תפציע האמת". דיוויס ופראולי מציעות להתייחס לתזמון ולתפקיד של הדיסוציאציה – מתי ומדוע היא מתרחשת – למשל על ידי התייחסות לתכנים מולם הדיסוציאציה מופיעה בטיפול. חשובה ההבנה כי לצד תפקודה כהגנה מפני ידיעה, הדיסוציאציה משמשת כאמצעי לתקשורת עם המטפלת. אי לכך, הענקת משמעות למסרים תבסס סביבה המאפשרת את תהליך חשיפת סוד הטראומה.
חשיפת סוד ההתעללות: השפעות והשלכות
חשיפת הסוד ושחזור זיכרונות ההתעללות הן אבן דרך חשובה בטיפול עם נפגעי טראומה מינית בילדות. שלב זה כרוך בטלטלות והשפעות נרחבות, אשר אליהן המטפל צריך להיות קשוב ומודע. חרף השפעותיו החשובות והמיטיבות לטווח הרחוק, בתחילה עלולה חשיפת הסוד להוביל להגברה של סימפטומים. סימפטומים אשר עשויים להתגבר בתקופה זו הינם פלאשבקים, חוויה מחדש של חלקים מהטראומה, והתנהגות של ענישה ופגיעה עצמית על כך שחשפו את הסוד – למשל בשל התחושה כי הפגינו חוסר נאמנות ובגידה במשפחה. השפעות אלו משקפות את הופעתם של אובייקטים רעים אליהם הנפגעת המשיכה להיות קשורה לאורך השנים באופן לא מודע.
חשוב לציין, כי חשיפת הסוד ושחזור זיכרונות הקשורים להתעללות מינית בילדות שהיו בדיסוציאציה ומגיחים למודעות מגבירים את הסיכון האובדני. מטופלים עשויים לנסות או להצליח להתאבד בתקופה זו. ניתן לראות זאת גם כמתקפה והוצאה לפועל של הזעם כלפי ייצוגים מופנמים, כמו גם על המטפל שעודד את חשיפת הסוד. דיוויס ופראולי מציעות כי על פי רוב, הכנת המטופלת לתוצאות אפשריות של חשיפת סוד הטראומה עוזרת במידת מה בהתמודדות הסבוכה בשלב זה, מקלה בנשיאת העומס הרגשי ובכך ממתנת התנהגות הרסנית. אפשר להסביר למטופלת שבתקופה זו עשויים להתגבר סימפטומים, כגון פלאשבקים, זיכרונות ומחשבות חודרניים על ההתעללות, שיופיעו יחד עם עוצמות רגשיות גבוהות של זעם ואימה, ואלו עשויים להשפיע על התפקוד שלה. כתלות בהיסטוריה של המטופלת, ניתן להציע כי היא עשויה להרגיש מפורקת, מדוכאת, אובדנית או בעלת דחפים מוגברים לפגיעה עצמית וכיו"ב. הן כותבות כי כדאי להדגיש למטופלת שלמרות שהחמרה זו עלולה להתרחש במשך תקופה, מדובר בהחמרה צפויה וזמנית. חשוב להוסיף פסיכו-הדרכה על ההטבה בתפקוד לאורך זמן הנובעת מחשיפת הסוד ועיבוד הטראומה בטיפול.
שחזור זיכרונות טראומטיים
זיכרונות מנותקים של הטראומה מגיחים לחיי הנפגע באופנים שונים וברמות שונות של מודעות. בטיפול הם עשויים להופיע כגילום מחדש של חוויות הטראומה ביחסי העברה-העברה נגדית, בזעם בלתי נשלט ובמגוון כוחות אשר פועלים על המטופל והמטפל. זיכרונות מנותקים עשויים להופיע בדרכים חמקמקות והקשר בינם לבין הטראומה עשוי להתבהר ולהתחבר רק לאחר זמן ובדיעבד. הכותבות מביאות מספר דוגמאות. דוגמא אחת היא של מטופלת שכאשר היו מצביעים עליה חשה תחושה מוזרה בבטן, ולאחר זמן התגלו ראיות מצולמות שקשרו בין תגובה זו למאפייני ההתעללות שעברה בתור תינוקת. דוגמא נוספת היא של מטופלת שהגיבה בצורה עזה לגוון של צבע כחול, ובמהלך הטיפול נזכרה כי החדר בו עברה התעללות מינית היה צבוע באותו גוון כחול. בטיפול נרצה לאפשר מצבים דיסוציאטיביים וגילום מחדש של זיכרונות טראומה מנותקים, על מנת לאפשר בהדרגה ובסבלנות מתן משמעות במילים לזיכרונות ולאפשר אינטגרציה שלהם, לא כהווה מתמשך אלא כעבר. חשוב לחקור במהלך הטיפול את המשמעויות החבויות בגילומים של זיכרונות ההתעללות שלא עברו הסמלה, ולתת להם מילים ופשר. בשלב ראשון נרצה לתקשר למטופל כי לחוויות אלו יש משמעות שבסופו של דבר יהיה אפשר להבינה. צעד זה חשוב כדי לבנות מרחב בו ניתן לשהות עם החומרים הקשים שעולים, טרם היכולת להתבוננות ושחזור זיכרונות ברמה גבוהה יותר של מודעות.
סוג זיכרונות שנמצא על הרצף בין המנותק למודע הוא הזיכרונות הסומטיים. הזיכרון הסומטי יכול לבוא לידי ביטוי כחוויה של עיוות בתחושות ותפיסת הגוף, אשר מייצג היבט של ההתעללות. למשל, מטופלת אשר לרגעים חווה את הירכיים שלה פי כמה מכפי גודלן. חוויות אלו יכולות להיות מפחידות עבור נפגעים ונפגעות, אשר ברגעים אלו מרגישים כי הם משתגעים. במקרים אלו ואחרים, חשוב כי המטפל ינרמל חוויות אלו בתוך ההקשר של ההיסטוריה הטראומטית. יש להזכיר למטופל כי אינו משתגע, וכי הוא למעשה חותר להבנה והיזכרות במשהו שעודנו נטול מילים, כך שיתאפשר לו לשהות בחוויה במקום להתנגד לה, עד אשר הטראומה המקורית תוכל לצאת לאור.
בהמשך הרצף נמצאים אירועים היפנוגוגים – אירועים המתרחשים בין ערות לשינה – והיפנופומפים – אירועים המתרחשים בין שינה לערות. בזמנים אלו, המטופל עשוי לחוות התרחשויות בעלות אופי הזייתי, הקשורות לחוויה מחדש של היבט כלשהו של הטראומה. לעתים קרובות, הנפגע מרגיש ברגעים אלו כאילו התוקף נמצא עמו בחדר, ומתכנן להתעלל בו. גם ביחס לאופנוּת ההיזכרות הזו, חשוב להרגיע את המטופל כי אינו משתגע, ולנרמל את האירועים כאבני דרך צפויות בדרך להיזכרות מודעת ומלאה יותר. כאשר הוא משוכנע בכך, מתהווה יכולת הולכת וגוברת לחקור את האירועים בטיפול, לשהות עמם ולהבין אותם.
עוד על הרצף, נמצאים חלומות וסיוטים שהינם התגלמות מדויקת של הטראומה המקורית. הכותבות מציינות כי מניסיונן, נפגעות התעללות מינית חולמות חלומות, שבניגוד לחלומות עתירי הסמלה שפוגשים בקליניקה בדרך כלל, הם בעלי מעטה סמלי מועט, אם בכלל, ומייצגים את הדבר עצמו. חשוב להתייחס בטיפול לאפשרות כי חלומות אלו נאמנים להתרחשויות העבר או שרמת ההסמלה בהם קלה. ניתן להיעזר בהם כמתווי דרך לגישוש וחקירה באזורי הטראומה המקורית.
הבאים בתור הם הפלאשבקים. פלאשבקים מתעוררים עקב גירוי חיצוני או פנימי המקושר אסוציאטיבית לטראומה. פלאשבקים עשויים להתחיל או להתגבר לאחר חשיפה ראשונית של סוד הטראומה. הפלאשבקים מופיעים באופן חודרני, ומפריעים את חיי המטופלת ותפקודה. במהלך הפלאשבק המטופלת חווה מחדש היבט מסוים מאירועי ההתעללות, המלווה בדרך כלל בחוויה חזותית חיה וחדה ורגש עוצמתי המקושר לחוויה המקורית. בדרך כלל, הפלאשבק מלווה בדיסוציאציה חלקית, וכאשר הוא עובר המטופלת מסוגלת לזכור את תוכנו ואת הטונים הרגשיים שליוו אותו. לפלאשבקים השפעות נפשיות מציפות ומערערות, ומטופלות נוטות להימנע ממצבים אשר עשויים לעורר אותם. הכותבות מציעות לעשות בטיפול עבודת עיבוד עם הפלאשבק, מאחר שלעיבוד זה תפקיד חשוב בהשגת שליטה (mastery) על המתעלל המופנם. השלב הראשון של העיבוד הוא במתן פרספקטיבה, ומסגור הפלאשבק כחלק מתהליך ההיזכרות. לאורך תהליך העיבוד, הפלאשבקים נוטים להופיע בתדירות הולכת ופוחתת, וכאשר הם מופיעים הם נחווים באופן יותר קוגניטיבי ופחות כמופע רגשי, וכך תחושת השליטה עליהם הולכת וגוברת.
לבסוף על הרצף, נמצאות מחשבות חודרניות ואובססיביות על ההתעללות. אלו נוטות להופיע לאחר שנעשתה דרך משמעותית בתהליך העיבוד, ומאופיינות בעוצמה רגשית פחותה באופן יחסי לסוגי הזיכרונות שצוינו קודם. למרות שמחשבות אלו מייצגות את שובם העיקש של יחסי אובייקט כואבים ופגועים, הן גם מאפשרות לעבוד באופן הדרגתי על מיתון העוצמה הרגשית המפרקת ומעוררת האימה.
שחזור הזיכרונות הטראומטיים הוא תהליך מורכב הנע לכיוון אינטגרציה של הזיכרונות אל החוויה המודעת. בתהליך זה מוטמעות חוויות של כאב ופירוק. בסופו, הזיכרונות הטראומטיים ברורים יותר, ונושאים פחות משקל רגשי. ובעוד הם נותרים כואבים, הם גם נותרים באמת כחלק מהעבר.
מקורות
Davies, J. M., & Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse (pp. 86-102). New York: Basic Books.
