מקורות

תארו לעצמכם שאתם פותחים את עמוד הפייסבוק שלכם ורואים תמונות של כלב שחוט ומתחתן הכיתוב: "אתה דפוק! אנחנו שונאים אותך! הלוואי שתמות!". אחרי שהפנים שלכם מאדימים מבושה ומהלם, אתם רואים שאת הסטטוס הזה שלחו לכם לא אחרים מהחברים הכי טובים שלכם. עכשיו אתם צריכים להתלבש ולהתארגן ללכת לבית הספר. מאת אייל שדה

 

צחוק איננו רק "הו הו הא הא הא", תרגילי יוגה צחוק או התגובה לבדיחה מצחיקה. צחוק הוא גם היכולת שלנו להתמודד מול הפתעות החיים, להתעלות ולוותר על ציפיות ולדעת לא להתאכזב. לציפיות ואכזבות השפעה על המימיקה של הפנים והפיזיונומיה - כשאלו משפיעים על הביוכימיה של הדם (לטוב ולרע). חוסר צחוק פנימי מושפע מאוד מציפיות שלא מתממשות, מאכזבות בחיים וכל אלו ניכרים בשפת הפנים שלנו, בתנוחת הפנים, בזוית הלחיים והשפתיים וכן בהליכה. המאמר עוסק בתחום המרתק והקשר בין "צחוק" ברמתו הפילוסופית לשחרור מציפיות ואכזבות ומה יותר משתלם בסופו של דבר למערכת החיסונית ולמערכת הפסיכונוירואימונולוגית...מאזוכיזם מול בחירה בצחוק....

 

כשביקשו את פרויד, שעסק כל חייו בפסיכופתולוגיה, להגדיר בערוב ימיו מהי בריאות נפשית הוא הגדירה כ"יכולת לאהוב ולעבוד". כלומר, פרודוקטיביות בעבודה בהחלט נחשבה בעיניו סימן לבריאות נפשית, אך לא התמכרות אליה, שכן הגדרתו הקצרה משאירה מספיק מקום לאהבה. יש המבחינים בין פרפקציוניזם מסתגל ופתולוגי ויש הטוענים שפרפקציוניזם מהווה בכל מקרה גורם סיכון לפסיכופתולוגיה ואף מאתרים בתוך כל הפרעה את המרכיבים הפתולוגיים. במאמר נידון הקשר בין הסוגים השונים של פרפקציוניזם והפרעות נפשיות שונות, הקשר בין פרפקציוניזם וווקוהוליזם והעידוד הסמוי שנותנים מקומות עבודה עתירי טכנולוגיה לוורקוהוליזם.

 

במהלך חייהן של נשים, מתרחשים שינויים הורמונאליים-פיזיולוגיים המלווים לעיתים גם בשינויים נפשיים. Reproductive Psychiatry, הוא ענף בפסיכיאטריה העוסק בקשר, שבין השינויים ההורמונאליים לאורך חיי האישה, לבין הפרעות נפשיות, לסוגיהן. זהו תחום בו עוסקים פסיכיאטרים וגינקולוגים תחת קורת גג אחת. ישנה קבוצה של נשים שמתאפיינת ברגישות רבה לשינויים הורמונאליים, אשר בעקבותיהם חלים שינויים נפשיים. בקבוצת נשים זו ניתן להבחין בהפרעות נפשיות, שאופייניות לארבע תקופות עיקריות בחיים: במחצית השנייה של המחזור החודשי, כלומר בתקופה הקדם ויסתית, במהלך ההיריון, לאחר הלידה ובתקופת גיל המעבר.

 

התגובה הראשונה להכרה כי מדובר באי-פריון, בדרך כלל, היא של תדהמה. בעקבותיה מופיעים רגשות מצוקה, חרדה, אשמה ודיכאון, ולעתים חוויה של אבדן. אבדן השגת ההורות המיוחלת, אבדן היכולת להביא לעולם תינוק בדרך טבעית ופרטית, והפקעתה לטובת תהליכים רפואיים, מנוכרים, נעדרי אינטימיות, שמשתלטים על החיים. אי-פריון הוא עניין משותף לבני הזוג, גם כאשר האבחנה מתייחסת למצבו הרפואי של אחד מהם. יחד עם זאת, השוני בהתמודדותכם יודגש במהלך הטיפולים עד כדי חיכוכים, חילוקי דעות, הבדלי משאלות, שידגישו את השוני בסגנון התמודדות. התקוה להצלחת טיפולי הפוריות מפיחה עידוד ושמחה, אך תחושות אלה עלולות להתחלף – במהירות - באכזבה מרה וייאוש, במידה שהטיפול נכשל, וצריך לקחת בחשבון שגם זה עלול לקרות ולסגל התנהגות והרגלים למקרה כזה. הקושי ניכר במיוחד משום שבתקופה כה קשה, כשאתם כה זקוקים לעזרה, לתמיכה ולעידוד, בן או בת הזוג לא תמיד פנויים לתת אותה, בהיותו/ה פגוע/ה , חלש/ה , נאבק/ת. זוגות שלא הספיקו לפתח ולבנות דפוסים משותפים ויעילים להתמודדות, עלולים לחוש בקושי ביתר שאת. זוגיות יציבה, לעומת זאת, עשויה להיות מקור תמיכה, כוח ונחמה. . האם זו בגידת הגוף או סיבות פסיכולוגיות? .

 

פודקאסט (מצגת אור-קולית), המסכמת את היתרונות והחסרונות שבדיבור-יתר ובעשיית-יתר מנקודת מבט טיפולית ומגדרית. במרכז ההרצאה עומד המושג rumination ("חפירה"), שהוא נושא מחקרה העיקרי של פרופ' סוזן נולן-הוקסמה מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל, שמצאה שמחשבות-יתר ודיבור-יתר מונעים מאנשים (ובעיקר מנשים) לפעול ומחמירים מצבי דיכאון וחרדה. מוצגות הגישות המרכזיות בפסיכותרפיה, משנתה של נולן-הוקסמה ומיון הגישות הטיפוליות העיקריות על הרצף שבין עשייה לדיבור, תוך הדגשת ההיבט המגדרי. הערה: טעינת הקובץ נמשכת מספר דקות

 

רשימה קצרה שעוסקת בטכניקה לשיפור מצב-הרוח שבה השתמשה מריה, האומנת מהסרט הידוע "צלילי המוסיקה".

 

אדם נתקל במערכת הפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימוי העצמי שלו. למשל, ספק עצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה, ייאוש וכו´ וכו´. בדרך כלל כל הרגשות הללו ´מרימים ראש´ ומתחילים ´מתקפות טרור מבפנים´.

 

מאמר זה סוקר את מרקם היחסים העדין בין גוף לנפש ואת שורשיו הפסיכולוגיים והחברתיים של דימוי הגוף, תוך ניסיון להבין את העלייה המשמעותית בהפרעות אכילה ובבעיות משקל, תופעה אשר ניצניה הופכים יותר ויותר בולטים בשנים האחרונות כבר בקרב ילדים צעירים בגיל הרך ובגן הילדים.

 

מילים נוגעות אלו מתוך שירו של שלמה ארצי, "גבר הולך לאיבוד", מתארות אולי בצורה התמציתית והקולעת ביותר תופעה שממעטים לדבר עליה, בין היתר משום שהדוברים אמורים להיות גברים שמרבים לשתוק. רבות נכתב, דובר ונחקר על תקופת הבלות של נשים (Menopause), הרבה פחות – ולמעשה, כמעט וכלל לא – על תקופה זו אצל גברים (Andropause).

 

שיח בין-תחומי בין ד"ר לידיה אמיר וד"ר גידי רובינשטיין על פסימיות ואופטימיות מנקודות מבט פילוסופית ופסיכולוגית

 

בימים אלה, כשחלק מהציבור הישראלי קם לבקש סליחות עם שחר, כשהימים הנוראים בפתח, כאשר אנחנו מצווים לבקש סליחה בכל מה שקשור ביחסים בין אדם לחברו, כדאי לחשוב לרגע על הסליחה מנקודת מבט פסיכולוגית. מדהים לראות שתחום הפסיכולוגיה של הסליחה (psychology of forgiveness), המבוסס כאמור מבחינה פילוסופית על המוסר הנוצרי, הרחיק לכת עד כדי הכוונת הטיפול בתופעות כמו אלימות במשפחה ופגיעה מינית לכיוון של סליחה לתוקף, סליחה הנחשבת שלב בתהליך הריפוי הנפשי של הקורבן. הואיל ורוב נפגעי/ות התקיפה המינית הכירו את תוקפיהם ומאחר שלפי התפיסה הדתית המשפחה היא ערך עליון ולכן יש לשמור על "שלום בית" כמעט בכל מחיר – פסיכולוגים נוצרים רתמו את התהליך הטיפולי לשרת רעיון זה. הנפגעים והנפגעות מתבקשים בעצם "להושיט את הלחי השנייה" כשהם סולחים.