מקורות

המאמר הנו גרסה מקוצרת לעבודת תזה שנכתבה במסגרת לימודי תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה. מטרת המחקר הייתה לסייע למטפלים באמנות להבין את עולמם הפנימי של אנשים בעלי זהויות מגדר מגוונות (variant gender identities), כיצד הם חוקרים ומבטאים את הקונפליקטים, הרגשות, המחשבות והכמיהות דרך האמנות ואילו מוטיבים עיקריים מתגלים תוך התבוננות ביצירותיהם והקשבה לדבריהם.

 

מאמר זה מתמקד בגיליון העירום המיוחד של שבועון הבידור "פנאי פלוס" שהופיע באפריל 2008 ונחשב לתופעה נדירה, יחסית לנוף התקשורת בישראל. המחקר מבקר את מכלול החומר המערכתי שהתפרסם במסגרת פרויקט העירום תוך כדי עיון מחודש בספרו של הרברט מרקוזה "ארוס וציוויליזציה", התומך בשחרור הארוס והתשוקה המינית מכבלי הבורגנות הקפיטליסטית. המאמר מבקר את חדירת הארוטיקה והאסתטיקה הפורנוגרפית למגזינים בישראל ועומד על הפטישיזציה של הגוף הנשי, על השימוש במוסד האימהות כטיעון אתי ולאומי להצגת האישה בעירום, על המאפיינים האתניים והעדתיים של המצולמים, על אילוצי הייצוג הארוטי של הגוף הגברי, על אופני השיעתוק המורכבים של הסדר המיני ההטרוסקסואלי ועל הסטראוטיפיזציה הפטריארכלית של הגוף הנשי, המוכתבת בידי חרושת התרבות המקומית. המאמר מתמקד בפער המהותי בין החופש המיני בחזונו האמנציפטורי של מרקוזה ובין המאפיינים הלאומיים, החברתיים, המגדריים, הסקסואליים והאתניים הבעייתיים של גיליון העירום של "פנאי פלוס", המתיימר לקבוע סטנדרטים אסתטיים ואתיים חדשים להצגת עירום בתקשורת הישראלית הממוסדת.

 

אומרים שאנחנו מתכערות, שהפה שלנו נעשה גדול, שאנחנו נראות היסטריות, נוירוטיות, משוגעות, קורבנות ידועים לשמצה בתסמונת קדם וסתית מתמדת, שמשבשת את מערכת העצבים שלנו ואת החיים שלהם. אומרים שאנחנו נראות כמו גברים, מפלצות זועמות, חיות פרא נוראות ומתוסכלות. אכן, נוראות. הכעס הוא יותר מטאבו עבורנו : זהו תחום בלתי נגיש, וכמעט תמיד בלתי מוכר. באיזה פרק שכוח של חיינו איבדנו את המפתח אל האש שבקרבנו ? באיזה מילון של הלשון הנשית למדנו שהכעס משמעותו "אשמה", "רגש אסור", "כיעור" ?

 

נשים יצרו לעצמן מעגלים לאורך כל ההיסטוריה הנשית – מעגלים שפעלו ופועלים באופן פורמלי או בלתי פורמלי. בשנים האחרונות אנחנו רואות שיש בארץ כמיהה לחזור ל"טקסים נשיים עתיקי יומין" (מעגלי ירח, מפגשי ראש חודש, חיבור לאמא אדמה, מעגלי הקשבה, אוהלים אדומים ופסטיבלים לנשים בלבד). מעגלי נשים נוצרים כיום ברחבי הארץ באופן גלוי וסמוי.

 

זהו מאמר שכתבתי עם פרופ' שפרה שינמן ופרופ' עמנואל ברמן המבוסס על מחקר איכותני במרכזו עמדו נשים בגילאי העשרים אשר כתבו יומן בגיל ההתבגרות. המאמר התפרסם השנה בכתב עת מקוון.

 

כנס אשר התקיים באוניברסיטת בר-אילן בפברואר 2009. המושבים בכנס עסקו בנושאים: ספרות ומגדר; מגדר, דת והלכה; מגדר ורב-תרבותיות; ייצוג המגדר בשיח הישראלי; האישה בספרות; המגדר בפוליטיקה ובכלכלה; אימהות ומשפחה; הנרטיב והשיח המגדרי בעיתונות; מיתוס המגדר במקורות היהודיים; מי יגן על האישה?; קול האישה מול ה"מאצ'ו קלאב" בישראל; המגדר בקולנוע ובתיאטרון; שירה ומגדר; גברים, נשים ושיח ציבורי;

 

על הקונפליקטים של הבת המוכשרת: מבט פסיכולוגי-ספרותי-היסטורי סיכום הרצאה שניתנה במרכז רון ורדי לילדים מחוננים, ביה"ס חביב, ראשון לציון מתוך אתר 'מרכז רון'

 

כך נשים לומדות להשתיק את הפרעת הקשב (ADHD) שלהן מתוך אתר עמותת 'מיטב'

 

סקירת ספרות תיאורטית נרחבת בנושאי מיניות ומגדר בקבוצה אנליטית. מתוך אתר 'מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית'

 

בעשורים האחרונים אנו עדים לשני זרמים שמתקיימים בספרות הארגונית. האחד הוא העיסוק ברעיונות של שליטה בארגונים, השני עניינו ההכרה הגוברת בממדים המגדריים של החיים הארגוניים. מאמר זה הוא חלק ממחקר המפגיש את שני הזרמים הללו, מתוך מטרה להביא לידי ביטוי אתהתופעות הארגוניות הייחודיות שמייצרים יחסי הגומלין ביניהם. מפגש זה מתקיים תוך שילוב של שתי דיסציפלינות מחקר: לימודי הארגון והאנתרופולוגיה, והוא מדגיש את האופן שבו תהליכי שליטה ופיקוח ארגוניים הם מגדריים במהותם, היינו - משקפים ומשעתקים את יחסי הכוח בין המינים בארגון בפרט, ובחברה בכלל. מתוך גליון 13 של כתב העת "אנליזה ארגונית"

 

טולקין יצר בספרו "ההוביט" עולם נטול נשים כמעט לחלוטין. קיימים בטקסט כחמישה אזכורים לנשים וגם הן אינן בין החיים. הבולטת ביניהן היא אימו של בילבו בגינס, ההוביט, היחידה המוזכרת בשמה והשאר מוזכרות במינן בלבד. הרצאה שניתנה בכנס פנטסיה ומציאות: ייצוגים של עבר הווה ועתיד אשר התקיים באוניברסיטת חיפה, מרץ 2008. מצגת נלווית: http://lib.haifa.ac.il/...entation.pdf

 

הטיפול הפמיניסטי, כגישה בפסיכותרפיה, התפתח במהלך שנות ה- 70’ כתגובה של נשות מקצוע ומטופלות לטיפול המסורתי שלדעתן לא שיקף דיו את החוויה הנשית והמעיט בצורכיהן הייחודיים, הפסיכולוגיים והרגשיים, של הנשים עצמן . הטיפול הפמיניסטי אינה עוד אסכולה טיפולית נוספת – כמו האסכולה הפסיכואנליטית, קוגניטיבית או התנהגותית אלא גישה המשתלבת בכל שיטה טיפולית. אין לו עמדה תיאורטית אחת או מערכת אחת של טכניקות טיפוליות. ממאמר זה מציג סוג טיפול זה ואת העקרונות העומדים בבסיסו. מתוך האתר של "מרכז ייעוץ לאשה"