מצוקה כלכלית כגורם סיכון להתאבדות

צביאל רופא15/8/2012

התאבדויות כתוצאה מטיפולים פסיכודינמיים כאשר "נפרדים" מהמטופל. כנראה שב-2012 עדיין חלקם של טיפולים נפשיים בסטטיסטיקת ההתאבדויות, הגירושין וכו', הוא בגדר טאבו שלא במהרה יצא מהארון.

מחלת הנפש דומה לשק קמח כבד מאוד שרובץ לנו על הכתפיים. למיטב הבנתי, הגישה הפסיכואנליטית סוברת
שבלתי אפשרי להוריד את שק הקמח הכבד מעלינו. כלומר שאי אפשר, לכאורה, לסלק לחלוטין את המחלה הנפשית אלא רק לשכך את הסימפטומים באמצעות תרופות פסיכיאטריות על בסיס יומיומי.

ואולם, הטיפולים הפסיכודינמיים הנגזרים מהתיאוריה הפסיכואנליטית, מתחכמים למחלת הנפש ומטפלים בה בצורה עקיפה, יצירתית, ולעתים משמעותית ביותר. כי הרי התיאוריה הפסיכואנליטית גורסת שתחלואה נפשית במקרים רבים נגזרת מעיכובים התפתחותיים מסוימים באישיות המטופל הנובעים ממינון כלשהו של תורשה וסביבה. פירושו, שככל שתעלה דרגת התפתחותה של האישיות השפעת המחלה תיחלש!

לפיכך, התיאוריה בעצם גורסת שאישיותו של המטופל - הלא היא אותן כתפיים שנושאות את הנטל הנורא של הסובל ממחלת נפש - אינה בוגרת דיה בסקטורים משמעותיים ובהתאם אינה מסוגלת לעמוד ברבים מלחצי עולם המבוגרים. לכן אותה אישיות לא מפותחת דיה, תקרוס לסימפטומים כתוצאה מטריגרים חיצוניים ו/או פנימיים שאנשים "נורמאלים" בדרך כלל לא יקרסו מהם למצבי חולי. לדוגמה, אם בתחום מסוים אישיותי לא מפותחת ואני מגיב למציאות כמו ילד בן חמש, אז ברור שיהיה לי קשה לשרוד בתחום זה בו אנשים מגיבים באופן בוגר הרבה יותר.

אם כך, אומרת התיאוריה, אולי לא נוכל לטפל ישירות במחלה, אבל כן יהיה באפשרותנו בעקיפין לחזק ולבגר את האישיות הסוחבת על גבה את המשא הכבד של אותו שק הקמח הלא הוא המחלה הנפשית. בהתאם, הטיפול הפסיכודינמי הממושך מתמקד בניסיונות חוזרים ונשנים לגרום התבגרות בנקודות הפחות מפותחות של האישיות. אולי בדיוק זו הסיבה שנדרשות לו שנים אחדות ולא פגישות ספורות.

כדי לנסות ולהבין כיצד הטיפול הזה עושה זאת, עיינתי גם בערך הויקיפדיה על אודות אוטו קרנברג שם כתוב כך:

"לפי קרנברג, המשימה הראשונה של התינוק היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא. תהליך זה מכונה אינדיבידואציה (כישלון בשלב זה מהווה סיכון להתפתחות מצבים פסיכוטיים).

המשימה ההתפתחותית השנייה היא התגברות על הפיצול בין אובייקטים טובים ואובייקטים רעים. בשלב זה, על התינוק לעשות אינטגרציה (שילוב ואיחוד) בין דימויי האם המספקים ודימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לאינטגרציה של דימויי האובייקט, מתרחשת אצל התינוק גם אינטגרציה של דימויי העצמי. כך יכול התינוק לראות את עצמו כטוב ורע, כאוהב וכשונא. לפי קרנברג, כישלון בשלב זה עלול להוביל להפרעת אישיות גבולית, מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית. במצב זה, האדם רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין אידיאליזציה לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה."

למיטב הבנתי, כאשר המטפל - שהוא דמות אם בתודעתו של המטופל הבוגר שלא צלח כראוי את השלבים שלעיל - מאכזב את המטופל, הוא בעצם יוצר חיץ המפריד מנטאלית (בתודעתו של המטופל) בינו לבין המטופל. בכך, אם המטופל מנתק קשר עם המטפל ונפרד ממנו, הוא מביא במידה מסוימת (מידת ההצלחה בכך תלויה מן הסתם בטיב הקשר ובעומקו) למימוש המשימה הראשונה שלא התרחשה בינקותו הרחוקה. או אז, תתחזק/ תתפתח אישיותו של המטופל ברמה מסוימת, עד שעשוי הוא לצאת מקבוצת הסיכון של מקבלי ההתקפים הפסיכוטיים.

ברם, אם המטופל בשלב זה אינו מנתק קשר בחמת זעם מהמטפל אלא בכל זאת נשאר עימו ומנסה ללבן את אשר אירע ותופש את דמות המטפל כרע וטוב בו זמנית, אזי הוא אף עומד גם במשימה ההתפתחותית השנייה כיוון שהוא מתגבר על הפיצול בין אובייקטים טובים ואובייקטים רעים. או אז, תתחזק/ תתפתח אישיותו של המטופל ברמה מסוימת, עד שעשויים לא להתקיים בו כל חמשת הקריטריונים או חלקם, המהווים תנאים הכרחיים להפרעת אישיות גבולית.

עד כאן ניסיוני לשרטט סכימה תיאורטית להליך טיפולי המתאים לתורתו של קרנברג. מבחינה מעשית אני משער שטיפול שכזה, בדרך כלל, יהא מורכב וממושך הרבה יותר, ועלול להביא לאחוז גבוה יחסית של התאבדויות, גירושין, פיטורין, סיכסוכים בין אישיים בקרב המטופלים וכיוצ"ב.

ובאמתחתי עוד דוגמאות מהטיפול האישי שלי וגם של רבים אחרים.