קולאז' מחשבתי סביב ה-28.6
אביגיל לב | 12/6/2010 | הרשמו כמנויים
"אלוהים שלי רציתי שתדע..."
באחד הלילות האחרונים חלמתי שאני לא מתקבלת לתואר שני. בחלום, חיפשתי באתר האינטרנט של אוניברסיטת תל אביב את העמוד שמבשר מי עבר ומי לא, וכל הזמן המסך ריצד וכפתורים קפצו, ואף מחשב לא פעל כמו שצריך. התרוצצתי בין מחשבים שהיו מפוזרים ברחבי האוניברסיטה. זה שליד קפה "גרג" עשה הכי הרבה בעיות (כנראה שה-Wi-Fi בבר אילן לא מי יודע מה). הכל נראה משובש ומבולגן, ואנשים שידעו לתפעל את המחשבים לא ניאותו לעזור. המתח בחלום היה בלתי נסבל ובעיקר הידיעה החזקה שלא התקבלתי שלטה בכל. אפילו חבר שלי העיד שהתעוררתי עצובה נורא.
ועוד אימאג' מבהיל שחדר לי לחלום אחר: אני נכנסת לאתר של המכללה האקדמית ת"א-יפו ורואה שכתוב ליד הסעיף 'החלטה': "אסון כבד".
אין לי מה להוסיף לזה.
מה יקרה ב-28.6?
נתחיל בזה, שרק מלחשוב, לכתוב או לומר את התאריך הזה, עוברת לי צמרמורת קלה במורד החוליות. כ"ח ביוני הינו התאריך שכולם ממתינים לו ובאותה מידה חוששים ממנו. מצד אחד, אנחנו סקרנים לדעת מה יקרה באותו יום, ומצד שני, רוצים להיות אחריו או שהוא לעולם לא יגיע. כאילו היה הקומה ה-13 בבית מלון נוכרי: הקומה קיימת אך לא רוצים להכיר בקיומה.
עד אז, גם אני חוטאת בפנטזיות, ולכן לפעמים מדמיינת איך המזכירה מתקשרת אליי באותו יום ומבשרת לי: "אביגיל, התקבלת!" – למחזה הדמיוני נוספות דמעות שנקוות בעיני וקריאות שמחות שפורצות מפי. שמחה ממלאת את לבי, ואני מרגישה אושר עילאי רווי בהתרגשות לקראת התחלה חדשה... עד שאני שומעת "כדור הארץ לאביגיל...".
ולפעמים אני מדמיינת שלא מתקשרים. או שאני לא מוצאת את מספר תעודת הזהות שלי ברשימות שפורסמו. ואז הפחד מאיך שהדחייה תשפיע עלי גורם לי להתנתק לגמרי מהמחשבה הזו. אני רק יודעת שזה יכאיב לי נורא. יעליב, יצער ויתסכל אותי ועוד אלף תיאורים של מצב בלתי נסבל שאינני יודעת לתארו כי לדעתי טרם חוויתי מצב כל כך פגיע שכזה בעבר (ומי ייתן ולא אחווה).
בינתיים, הנה מחשבה אחת שעשויה להטריד אותי מאד במידה ולא אתקבל: איך זה שבכל האוניברסיטאות (והמכללות) בארץ ילמדו השנה כ-100 סטודנטים ואני לא אהיה אחת מהם? שיש 100 טובים יותר, שהעדיפו על פני. מה זה אומר לגבי? מוסדות לימוד שלא דורגו השנה בין 100 האוניברסיטאות הטובות בעולם בוודאי יבינו ללבי.
"ציפיות יש רק בכריות"
סבא וסבתא שלי בטוחים שאתקבל, וכמובן רמזתי להם לאחרונה שינמיכו ציפיות. דחייה יכולה לשבור ולנפץ סכמות על עצמנו, אך לא רק בעיני עצמנו אלא גם בעיני אחרים. יהיה לא נעים לאכזב אנשים שבטוחים, בצורה מאד סובייקטיבית שלא מודעת להם, שאנחנו מתאימים ומוצלחים והכל בר-השגה עבורנו.
כשחברה טובה שלי נשרה מקורס קצינים אליו נלחמה לצאת, היא שאלה אותי בקול שבור: "איך אחזור לבסיס? איך אוכל להראות את הפרצוף שלי?". לקח לה לא מעט זמן לשקם את בטחונה העצמי ולהתגבר על המכה לאגו, זמן שנמשך גם אחרי שכבר השתחררנו ויצאנו למסגרת האזרחית. היום אני נמצאת על סף מקום דומה ושביר מאד וחוששת כמוה.
איך באמת אראה את פרצופי אחרי כזו מפלה? מצד אחד יהיה לי קשה לאסוף את השברים ואזדקק להרבה תמיכה ועידוד מצד חבריי וקרוביי, ומצד שני, אולי לא ארגיש בנוח בחברתם. אחשוש ממה שיחשבו עלי, אהיה הדמות שהצטיירה מולם ככזו שמתאימה למקצוע – אך נכשלה ולא עברה את הסף.
בינתיים אם יש משהו שלמדתי בדרך לתואר השני, ושקצת מנחם אותי, הוא שהתהליך מאד מאד אקראי ושהסיכויים לא לטובת אף אחד. זו למעשה המנטרה שלי, שאני גם מטפטפת לכל קרוביי ומכריי לקראת יום הדין, ולכן, אין לי ציפיות גבוהות מדי. כפי שאמרתי בראשית הדרך, אני בעצם רק מנסה את הסתברותי/מזלי להתקבל לתואר שני, וכמו שכבר הבנו בשנה א' ללימודים, אם נרצה או לא נרצה, פסיכולוגיה וסטטיסטיקה הולכות יד ביד.
ON HOLD
אף אחד לא אוהב ששמים אותו און הולד. ופה, בתהליך המייגע הזה ישנו גם שלב כזה, של לחכות לתוצאות, ואפילו לא דואגים לשים לנו מוזיקת רקע. נראה לי שאפשר להשוות את מתח הציפייה לתשובות להמתנה לתוצאות בדיקת HIV. בהבדל אחד קטן - שתשובה חיובית במקרה שלנו תהיה דווקא חיובית במלוא מובנה.
בינתיים נראה שההמתנה היא אחד השלבים היותר מורטי עצבים בתהליך. אם עד עכשיו לפחות הייתה תחושה של פעילות, תכונה, טלפונים, זימונים, נסיעות, עכשיו משתררת לה דממת אלחוט שנמתחת ונמתחת ורק נותנת לדמיון ולחלומות הבלהה לפרוט עליה וקצת למלא את החלל.
אז עכשיו נשארה רק הציפייה לסוף ההמתנה ולאופן שבו תסתיים. אם באקורד צורם או בצליל ערב לאוזן שמורכב מהשורש ק.ב.ל ומבניין התפעל (נקבה, עבר - אם אפשר). או שאולי הדממה תימשך ותימשך עד שנבין לבד ששקט מדי ושנשארנו לבד על הקו.
Plan B ("תכנית מגירה")
עלי לומר שאחד הדברים שהכי הרגיעו אותי, הייתה מחשבה שחלפה בראשי ברגע אחד משמח השבוע. יצאתי לחגוג עם יקיריי את קבלת התואר הראשון (בהצטיינות :-), במסעדת "אסתר" ביהוד. לא הייתי במקום לפני כן, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. פינת חמד נעימה עם אוכל טעים ויצירתי. ופתאום חוויתי הארה! אם לא אתקבל לתואר שני, אעבוד כאן כמלצרית! למשך כשעה נפלה עליי שלווה שכמוה לא חוויתי הרבה זמן. לא, אין לי ניסיון במלצרות, וכן, זה דווקא מה שעוד יותר גרם לי לרצות להתנסות בזה. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה, אני אוהבת לעזור לאנשים, יש לי סבלנות ואני טובה בלהאכיל - זה מה שעומד לזכותי ואני מקווה שזה יעזור לי גם בריאיון הקבלה ל"אסתר" (מסתבר שיש עוד ראיונות בחיים, ומה זה ריאיון עבודה למלצרות אחרי מה שעובר עלינו בקלינית?).
משב רוח של רעננות והתחלה חדשה, כמעט וודאית, הרגיע אותי. לערב אחד יכולתי לנוח מההמתנה כי רקמתי לי תכנית, פלאן בי, שעד היום לא הייתה לי. ונכון, זו אולי לא הגשמה עצמית מדהימה, או שאיפה גבוהה מדי, אבל אולי זה היה חלק מההרגעה שבזה. הידיעה שאני לא חייבת לשאוף לטופ, שאפשר קצת לנוח מהמרוץ ושלמרות הכל, אני עדיין אהיה בסדר.
תודה לכל הקוראים שהחזיקו מעמד עד כאן ועד היום, ועל התגובות האוהדות והמעודדות. מקווה לבשורות טובות בעוד כשבועיים, או שחלילה אצטרך לכתוב פוסט על תסמיני טראומת הדחייה.
... To be continued
