אביגיל מחפשת משמעות או: אני פסיכולוגית, משמע אני קיימת?
אביגיל לב | 19/3/2010 | הרשמו כמנויים
הבחירה במקצוע, היא מבחינתי בחירה הרת גורל. ידוע שבעידן המודרני, שבו תוחלת החיים חוצה את העשור התשיעי, בני אדם יכולים להחליף במהלך חייהם ארבע קריירות, בממוצע. אולם מאיך שאני רואה את הדברים, בחירה במקצוע הפסיכולוגיה זו בחירה לטווח ארוך. עלי להתחייב להשקיע בלימוד המקצוע עשור מחיי, ואז לעסוק בו לפחות עוד עשור כדי להצדיק את ההשקעה בו וכדי להתמקצע בו באמת. פסיכולוגיה, היא אחד מאותם מקצועות שילוו אותנו חלק נכבד מחיינו ומשגרת היומיום שלנו, מהמצב התודעתי הער שלנו, וכנראה אף יותר מהזמן שבו נבלה בבית עם המשפחה ויקירינו. לכן, הבחירה הזו היא בעצם בחירה בדרך שבה נעביר את חיינו (הקצרים, למרות הכל), על פני האדמה.
עם זאת, יש לקחת בחשבון, שתוצר הטיפול הפסיכולוגי הינו מופשט ואינו משאיר עקבות ברורים. מטופלים ממשיכים הלאה ואולי לא ניפגש עמם יותר לעולם. לא ניתן לתלות על הקיר מטופל מוצלח שיצא אצלנו מטיפול, ויש להשלים עם זה שהצלחות עם מטופלים צריכות להישאר הצלחות פרטיות. ברור שישנו סיפוק אדיר מעבודה שכזו, אבל בסופו של יום, או בסופם של חיים, מה נשאר מאחורינו? לפעמים אני חושבת, למה לא פניתי ללמוד משלח יד יותר מוחשי, שהתוצר שלו נראה לעין. יש לנו כל כך מעט זמן פה בעולם, ואני בוחרת להתעסק במה שעובר לנו, או בעצם, במה שעובר לאנשים אחרים בראש, בזמן המועט שיש לי כאן בעולם. האם פה מצויה המשמעות הגדולה ביותר עבורי?
מה שבאמת מפנה אותי להתבונן במה אנשים אחרים בוחרים להתרכז כדי לקבל משמעות מהזמן שקיבלו כאן:
חלקם מפיקים סרטים, או יוצרים אמנות, או כותבים ספרים, ומנסים ליצור משהו שיישאר כאן אחריהם. מקווים להפוך לשמות שייזכרו לעד בקנון התרבותי האנושי, ויהפכו להיות כה מיתיים, עד שנתהה אם האנשים האלו כלל היו קיימים (ע"ע שייקספיר ופול מקארטני).
אנשים אחרים מבקשים להתקיים על ידי מתן שירותים שמטרתם לקיים אותנו כאן, כמו הסעדה (וגם השפים רוצים להוציא ספרי בישול כדי שיישאר משהו אחריהם), או בנייה, או אינסטלציה. הלוא כשהדוד מתפוצץ חיינו אינם חיים, ויש לטפל קודם כל במפגע הזה לפני שחוזרים לשגרה.
חלק מהאנשים בוחרים בהנחלת הידע שהאדם צבר לדורות הבאים, שזה כמובן משלח יד חשוב אשר מקדם את הידע האנושי ומפיץ אותו. ישנם מקצועות שמצעידים אותנו קדימה לעבר "בטר פלייס", בטכנולוגיות של המילניום השלישי.
יש מקצועות שכל מטרתם היא להבין למה ומה הביא אותנו לפה, ומה קיים מחוץ לכדור שלנו. איך הכדור שלנו נוצר, איך הגוף שלנו פועל, מה תפקידו של כל מילימטר מרובע במוח, פענוח הDNA, מציאת תרופות למחלות ועוד ועוד. כלומר, למצות את הזמן פה כדי להבין מה קדם לנו, ומה יהיה אחרינו, ואיך נדאג להיות כאן בעתיד - שזה לדעתי חשוב, אבל קצת מפספס את ההווה. בקיצור, אין לזה סוף. כמובן שיש גם אנשים שכל מטרתם היא לשאול את השאלות שאני שואלת, ולתהות באופן פילוסופי על מהות החיים והקיום שלנו.
ואז מגיעים למדע הזה שנקרא מדעי החברה. במרכזו עומדים האדם והחברה שסביבו, במעגלים הולכים וגדלים. זה הופך את הפסיכולוגיה לדיסציפלינה שמתמקדת בלב האגוצנטרי ביותר ביקום: בנפש האדם. הנפש שתופשת ורואה הכל, שמגיבה להכל, שידה בכל ויד כל בה. האדם שחש, חושב ונוהג.
מה שמחזיר אותי לשאלה, מה התרומה של ההתעסקות דווקא בעצמנו ובאחרים, והאם כאן אשיג משמעות גדולה יותר מכל הדרכים האחרות?
ההסבר שלי לעצמי, ל-למה אני רוצה להיות פסיכולוגית, מכל האפשרויות האחרות, הוא שהתפקיד של פסיכולוג דומה לזה של איש דת, (רק בלי החלק של אלוהים). תפקידו לעזור לאנשים במסע הזה, בזמן הזה שהם עוברים כאן. להתמודד עם הפרדוכסים שהחיים מזמנים איתם. בראשם חיים ומוות, הרעיון שנולדנו לעולם, ויום אחד נעבור ממנו. ובעצם, איך למצות את הטוב ביותר מזמננו כאן. העולם אינו טובל בטוב אינסופי. חייו של אדם אינם מסילה ישרה ליעד ברור. להפך, החיים מלאי אי ודאות, ולא תמיד יש לרכבת המשא שאנו די דלק לנסוע, ולעתים האנרגיה של הרכבת מתגלגלת לאנרגיה שלילית ורעילה. לעתים יש מפגשי רכבות שיש לחצותם בזהירות ולעתים יש תאונות. הפסיכולוג הוא סוג של צופר באפילה - או מגדלור, אם נחזור למטפורת הספינות בים הסוער מפוסט אחר. ואפשר לומר גם, שהפסיכולוג הוא סוג של גשר, שעוזר לרכבת להמשיך ביעדה, לעבור להר הבא. הדרך של הפסיכולוג לעזור, היא דרך מציאת משמעות וסימבוליות בכל דבר שאנחנו עושים או תופסים את שקורה לנו. לתת סימנים ושמות לחרדות ולהמשיג רגשות. בכך מאפשר הוא לעזור לנו לשלוט ולשייט בעולם הפנימי שלנו.
כנראה, שלצורך קיום נפשי בריא יותר, בני אדם זקוקים גם לשירות הפסיכולוגיה. שירות שעוזר להם להיות פרודוקטיביים בעצמם, ולהמשיך לפעול למען הישרדותם שלהם ושל קרוביהם. בסופו של יום, אני חושבת שזו בחירה נהדרת. זו בחירה שמטרתה להקל על אנשים את המסע. לעזור להם לקבל את המיטב ממנו. להוציא מעז מתוק או לפחות להקטין את המשקל הפסיכולוגי שנותנים לקשיים ולמהמורות בדרך.
הסבר זה, שאני מקווה שהוא אותנטי, ולא סתם פריו של דיסוננס קוגניטיבי, על כך שאני הולכת להשקיע כמה עשורים מחיי במקצוע הזה, הוא שגורם לי להיות שלמה עם הבחירה שאני עושה בימים אלו (במידה ואתקבל), ושתהיה כנראה בעלת משקל רב להמשך חיי. ורק כדי להשאיר פתח לכך שאשאיר משהו אחריי, אני מקווה שברבות הימים גם אכתוב ספר. :-)
ומה אתם חושבים? אילו בחירות בחיים שלנו יכולות להפוך אותו להיות "בטר פלייס" עבורנו?
והאם בחירת מקצוע היא כזו בחירה קריטית, או שאפשר להרפות ופשוט לזרום בזרם הזמן והחיים?
*הבהרה - לעתים הפוסט נכתב מנקודת מבט היפותטית. אני עדיין לא פסיכולוגית, ועדיין לא התקבלתי לתואר שני. אולם כדי לכתוב את הרשומות, עלי להכנס לראש של "כאילו אני פסיכולוגית". ברור לי שעלי עוד לצלוח כמה גשרים בדרך לשם, ושיש מצב שכלל לא אעסוק בתחום בסופו של דבר. אז קחו כל משפט שנראה לכם ששכח את מקומו, ותוסיפו בסוגריים לידו (במידה ואתקבל).
