תעשו לי "לייק"! : על תרבות ה"לייק", בין רשתות הפייסבוק והאינסטגרם לבין חדר הטיפולים
ד"ר אילן טבק - אבירם | 30/8/2012 | הרשמו כמנויים
רבות נכתב ונאמר על הצלחתו של מארק צוקרברג בכיבוש העולם הוירטואלי, עולם שכבר אינו ממש וירטואלי ומצליח להבנות ולשנות את המציאות עצמה. טורים ומאמרים נכתבו על השפעת רשת הפייסבוק על האופן שבו צעירים מנהלים כיום את מערכות היחסים שלהם ועל ההשפעה החברתית של הרשת גם על שינויים ומגמות פוליטיות, כמו ההפיכות בעולם הערבי וגל המחאה החברתית בארץ. ובכל זאת, נראה כי מתוך המכלול המורכב יחסית של איפיוני רשת הפייסבוק מתבלטת בגאוניותה פונקציה אחת כמעט פשטנית, אך רבת עצמה והשפעה – כפתור ה"לייק". זהו אותו כפתור שבלחיצתו יכול כל גולש להביע רגש חיובי כלפי דבר מה בו שיתף גולש אחר.
אך מה מסתתר מאחורי כפתור "לייק" זה? אפשר לגחך על התפלפלות זו, אך מציאת ההגדרה המדויקת לפעולת ה"לייק" אינה כה פשוטה ומעידה גם על מורכבותה המפתיעה. אמנם התרגום בגרסא העברית מציין "אהבתי" אך בשפת המקור האנגלית לא במקרה לא נבחרה המילה love" " אלא "like" שכן אין מדובר כאן באהבה על כל הטעינות הרגשית שכרוכה בה אלא במשהו הרבה יותר פשוט, בלתי מתחייב, מיידי ובלתי אמצעי. בעיקר נראה שמאחורי הלחיצה על ה"לייק" יש את החלופה הוירטואלית להיישרת המבט בעיניים (בזמנים שעוד הרמנו את עינינו מהמסכים) ואשר משמעותה העיקרית: "אני רואה אותך". קיבלתי "לייק" משמע ראו אותי. המסר שלי נשמע וקיומי הפסיכולוגי מובטח בעולם. היינץ קוהוט ודאי היה מסביר לנו כיצד חוויה של שקיפות וחוסר ערך יכולה למצוא מזור רגעי במבט מתפעל, וכך כאמור פועל ה"לייק".
בעוד העברה של מסר מילולי היא לעתים קשה, מסובכת ודורשת הסרה זמנית של הגנות שונות, מתן ה"לייק" עוקף את הקושי ומאפשר גם לנותן וגם למקבל אפשרות להמשיך ולחסות בצל ההגנות. כך ניתן להעניק ל"לייק" פרשנויות מגוונות (פלירטוט ועניין רומנטי, התפעלות, הערכה או התעניינות), ללא צורך בהודאה ובדו שיח ישיר על הפרשנות. פעולת מתן ה"לייק" כה קצרה וחסכונית בזמן, שאפילו אינה מצריכה התעכבות יתרה על תוכנו של האובייקט המקבל. בהינד עפעף ניתן האישור ושני הצדדים חווים הקלה וסיפוק זמני של רעב.
יוצרי הפייסבוק קלטו את הרעב של כולנו לעיניים מתפעלות ולתחושת ניראות, אך לא בטוח שתארו לעצמם שביוצרם את ה"לייק" יחדדו עוד יותר את נדנדת הערך העצמי של דור שלם. נשאלת השאלה האם תרבות ה"לייק" שנוצרת תחת אפנו רק מעמיקה באופן פרדוקסלי את הרעב, את החסך ומגרה את בלוטות התאבון הנרקיסיסטיות, שלא יודעות שובע. אם בעבר פעולת ה"לייקוק" (כן, כבר יש לזה שם פועל) הייתה שמורה לפעילות על המקלדת ומסך המחשב, כיום היא מלווה אותנו לכל מקום, כחלק מחוויית העצמי הכוללת, עקב הפיכתם של מכשירי הטלפון הניידים (סמארטפונים) לאובייקט מעבר שמיליונים נצמדים אליו 24/7.
לאחרונה פורחת לה בקרב משתמשי הטלפונים הניידים ה"חכמים" רשת חברתית חדשה, רשת האינסטגרם. רשת חברתית זו מיועדת לחובבי צילום המשתפים בתמונות שהם מצלמים, בעיקר באמצעות הטלפון הנייד. לצד הערך האמנותי – אסתטי של שיתוף התמונות (המקסימות יש לומר) , עיקר העניין ברשת נסוב סביב כמות ה"לייקים" שמקבלת כל תמונה, ומספר המשתמשים "העוקבים" (followers במקור) שיש לכל משתמש. כמעט כל מי שמתחיל לשתף את תמונותיו ברשת, מגלה כי הוא נופל למלכודת הרעב לאישור ולהתפעלות. חברים ברשת מספרים על עיסוק הולך וגובר בחיפוש אחר התמונה שתביא את התגובה הנכספת בדמות ה"לייק" ותגובות חיוביות. חברות עסקיות מרחיקות לכת ומציעות כעת לחברים ברשת את שירותיהן בתשלום על מנת להעלות את כמות ה"לייקים" שהם מקבלים. תשלום תמורת מבט אוהד. מה האסוציאציה שלכם? כך פשטותו המקורית של ה"לייק" והיכולת להביע באמצעותו מסר בלתי מילולי ומזוכך הולכת לאיבוד בשל המרדף האינסופי אחר חויית האידיאליזציה שהוא יוצר. כפי שהגדירה זו מטופלת מתבגרת: "כיום כבר אנשים עושים לייק רק כדי שתעשה להם לייק בחזרה". כמה אירוני שהצורך הבלתי נדלה בהתפעלות הוא גם זה אשר מרוקן את המחווה מכל מרכיב של התפעלות אותנטית.
כאן אני חוזר ומהרהר בחדר הטיפולים שלנו ובתפקיד שלו בעולם המשתנה מסביב. העמדה המסורתית שלנו גורסת כי אמנם ביכולתנו להעניק למטופל מבט מנצנץ בעיניים (ששוויו, כך נרצה לחשוב, לפחות מאות "לייקים"), אך על פי רוב נעדיף להדהד את המשאלה להתפעלות על פני סיפוק הצורך עצמו. נדמה כי עמדה זו מקבלת משנה תוקף תחת מטר החיזוקים הוירטואליים שמוחלפים כיום ברשתות. אין ביכולתנו להעניק ולספק mirroring אפקטיבי בשפת ה"לייק" במסגרת פסיכותרפיה, מה גם ששפה זו חושפת את מטופלינו דווקא לרעב הולך וגובר שאינו בא על סיפוקו ואילו אנו מבקשים להביא להקלה ארכת טווח של רעב זה.
מאידך, נדמה לי לעיתים כי לא פעם התרבות המקצועית שלנו מנסה להתכחש לצרכים הנרקיסיסטיים של העוסקים בה, ולכן לרבים מאיתנו לא רק שאין צורך מודע ב"לייק" אלא אף קיימת זרות וניכור לצורך זה ולתרבות שהתהוותה סביבו. עולה החשש, שמא מי שאינו יכול לחוש מדי פעם את תאוות הצורך בניראות ובהתפעלות, גם בתצורתו החדשה והוירטואלית, עלול להתקשות בהענקה של חוויה אמפתית, שהיא כה חשובה בהתמודדות עם החסך והרעב. אולי לא במקרה, גם בפלטפורמה עליה מובאים דברים אלה (האתר פסיכולוגיה עברית), אשר מהווה תמונת ראי של הפרקטיקה המקצועית שלנו, יש פעילות מעטה יחסית בשדה ה"לייק" והתגובות. בטעות ניתן לסבור עקב כך כי לעוסקים בטיפול נפשי אין צרכים נרקיסיסטיים, אולם כל מי שאי פעם עבד במסגרת של פסיכולוגים יודע כי לא כך הדבר. אולי אם נרשה לעצמנו להתנסות מדי פעם בשפת ה"לייק" על קסמה וכשליה, תשתכלל גם היכולת להבין את קשייו של דור ה- N (N מלשון Narcissism).
אז בבקשה מכם, תעשו לי "לייק".
