האתיקה המתפוררת של הריאליטי
ד"ר אילן טבק - אבירם | 22/3/2012 | הרשמו כמנויים
לא מזמן צפיתי בזעזוע סרט שתיאר באופן ריאליסטי וגראפי למדי את קרבות הגלדיאטורים. אי נוחות רבה התעוררה בי, אך לא מהמראות הקשים ורוויי הדם, אלא דווקא מהנאת הקהל המופגנת למראה איברים נכרתים וחיים נגדעים. צחוקים רמים, ואווירה אופורית עלו מקהל הצופים, משקפים הנאה סדיסטית, נטולת אמפתיה שבה בני האדם הנלחמים הם רק כלי שעשועים שאנושיותו הופקעה. לכשהסתיים הסרט נאנחתי אנחת רווחה עמוקה על ההווייה האחרת שבה נמצאת האנושות כיום. בימינו אנו, דברים כאלה לא ייתכנו. היום אנו ניחנים בהומאניות ובאמפתיה לסבל – ציינתי לעצמי בהקלה. האמנם?
כשהתאוששתי מרוח האופטימיות שאפפה אותי, חזרתי להכרה בכך שגם היום יש לנו את קרבות הגלדיאטורים המתנהלים באמפיתיאטראות של מדורת השבט, בערוצי הטלוויזיה המסחרית. במקום גופות גברים מדממים, נהנים הצופים ובהם לעיתים (יש לומר בגילוי דעת נאות) גם כותב שורות אלה, מנפשות מדממות, חרדות, דואבות ופגועות שמתגוששות זו עם זו במה שקרוי לא פעם "משחק טלוויזיוני" ופעמים אחרות "ריאליטי". ויניקוט ודאי מתהפך בקברו על כך שמושג המשחק משתרבב לדבר מה שאין בו כל מרחב מעברי ומתיימר לייצג את המציאות עצמה, וכך מערבב בין דמיון ומציאות בלי יכולת להפריד ביניהם. רבות ניתן ודאי ללמוד מכך על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים, אך את אלה אשאיר כעת בצד.
בשבועות האחרונים עלתה לכותרות פרשיית הכדורים הפסיכיאטריים בבית "האח הגדול" והבהירה כי טעה מי שסבר לתומו כי התופעה התרבותית של הריאליטי אינה משיקה לעיסוקנו המקצועי ואינה נוגעת לנו כמטפלים. עבור אלה שפסחו על ידיעות אלה מתוך אליטיזם טהור או סתם מתוך חוסר עניין אישי, אציין בקצרה כי משתתפים בתוכנית הפופולארית של "האח בגדול" יצאו בראיונות לתקשורת בהן דיווחו כי במהלך תקופת שהותם ב"משחק הטלוויזיוני" המדובר, קיבלו טיפול תרופתי מסוגים שונים (אנטי דיכאוני –חרדתי ואפילו אנטי פסיכוטי) מהפסיכיאטר (בדימוס) של התוכנית, ד"ר אילן רבינוביץ', שאף ניסה, לדבריהם, להשפיע על הישארותם בתוכנית, למרות מצוקתם הנפשית. מצער יהיה אם הפרשה שהתפוצצה בקול רועם, תתנדף לתהומות השכחה הציבורית ותתמצה בגינויים מקיר לקיר של הפסיכיאטר ולא תעלה לשיח הציבורי גם היבטים אחרים של התופעה.
המהומה הציבורית נסובה אמנם סביב נושא הטיפול התרופתי, שנוגע בעיקר לפסיכיאטרים, אך גם אם נותיר נושא כאוב זה בצד, בכל זאת עולה שאלה אתית משמעותית סביב תוכניות ריאליטי שונות בהן מועסקים פסיכולוגים קליניים. פסיכולוגים אלה, אמונים הן על אישור כשירותם הנפשית של המשתתפים טרם קבלתם והן על הליווי הפסיכולוגי שלהם במהלך התכנית עצמה. בשני תחומים אלה נראה כי צפויה התנגשות בין צרכי הבריאות הנפשית של המשתתף, שאולי מוטב כי יימנע מהחוויה האינטנסיבית והלא מווסתת, ובין צרכי ההפקה, שמבקשת להביא אל המרקע מתמודדים "צבעוניים", אקסצנטריים ככל האפשר, שיעוררו הדים ורייטינג גבוה. למי תהיה נתונה נאמנותו המקצועית של הפסיכולוג?
נראה כי המשימה לנסות ולשלב בין צרכי רשת הטלוויזיה ובין שיקולים מקצועיים נקיים היא קשה עד בלתי אפשרית. מטבע הדברים, כשמדובר בתוכניות הכרוכות בחשיפה עצומה ולא מבוקרת, מרבית המשתתפים מגיעים אליהן על רקע פגיעות נרקיסיסטית משמעותית. כמיהתם לכך שסוף סוף מישהו יראה אותם (במובן הקוהוטיאני) כה עזה, עד כי הם מוכנים "להתאשפז" מרצון באקווריום לעיני כל עם ישראל. אך האם כאנשי מקצוע ניתן להמליץ או להשלים עם בחירה שכזו? האם תנאים של חשיפה למצלמות 24 שעות ביממה, בידוד מהעולם החיצון, ושהייה אינטנסיבית עם זרים הם אכן תנאים מתאימים למי שנפשו סובלת מפגיעה בערך העצמי? לא מפתיע שחלק מן המשתתפים שוקע למשבר נפשי עוד במהלך התוכנית ומצער שבמקום להפסיק מיידית את החוויה הקשה מאפשרים להם את הבחירה להישאר בלי קשר למצבם הרגשי המשברי. אחרים, אולי יישרדו את התכנית, אך יצללו למחוזות דיכאון לאחר סיומה, עם התפוגגות 15 דקות התהילה שלהם. נציגי הטלוויזיה טוענים כי מעל הכל מדובר באנשים בוגרים שזכותם להחליט על רצונם להיחשף ולהתפרסם בדרך זו. אכן, זכותם של המשתתפים לחפוץ בתהילה, זכותן של רשתות השידור להשתוקק לרייטינג גבוה ולרווחיות, אך מה לגבי חובתו של איש המקצוע, הפסיכולוג או הפסיכיאטר? האם במקרים אלה ניתן "להכשיר את השרץ"?
אם לא די בכך שמראש נבחרים לתוכניות גברים ונשים עם פגיעות משמעותית, מתיימרות התוכניות לא רק לספק להם מקפצה פרסומית אלא אף מצע להתפתחות אישית ורגשית. מקומם במיוחד שחלק מתכניות הריאליטי, אולי כדי להצדיק את הבחירה במשתתפים גבוליים, אינן מסתפקות בהקשר הבידורי הלגיטימי שלהן, אלא יוצרות מיצג שווא טיפולי, בתואנה כאילו המשתתפים בהן עוברים "תהליך פסיכולוגי" עמוק של שינוי וגילוי עצמי. שימוש במושגים כמו – "דרך", "תהליך", "טרנספורמציה", אשר נלקחים מהשדה הטיפולי, יוצרים זילות של עבודה פסיכולוגית אמיתית. בנוסף, שזורים מוטיבים של שיחה טיפולית פרטנית בחלק מן התוכניות, יוצרים אשליה לצופה כי הוא יושב בחדר הטיפול ועד לפסיכותרפיה. כך מתקיים דיאלוג בין משתתף נסער שעובר חוויה קשה ובין דמות עלומה, פסיאודו טיפולית, שבקול שקט ואמפתי משקפת את סערת הנפש, ובבת אחת יכולה לשנות נושא ולהטיל משימה היתולית ומגחיכה כזו או אחרת. אבוי לפסיכותרפיה שכזו, שאין בה חיסיון וסודיות, אין בה מרחב של ממש לביטוי רגשי ושכל מטרתה הוא רק יצירת סחיטה של בלוטות הרגש של הצופה.
מסתמן כי בעתיד הנראה לעין ז'אנר הריאליטי לא הולך לשום מקום. הנפשות הפגועות תמשכנה על גבי המרקע לבקש את המזור לחוויית הדחייה שלהן ועל כן השאלות לגבי מקומנו כפסיכולוגים בתוך הסיטואציה הזו מקבלות משנה תוקף. לכאורה, קל לצאת בהצהרה כוללנית ולהכריז על הצורך בהפסקת עבודתם של פסיכולוגים בתוכניות אלה, על רקע ניגוד עניינים. גישה כזו צודקת ככל שתהיה, לא תסייע לנפגעים האמיתיים, שהינם המשתתפים עצמם. הם ימשיכו לנהור בהמוניהם, להציץ ולהיפגע. תחושתי היא כי לא ניתן עוד להשאיר את הנושא לשיקול דעתם של ברוני הטלוויזיה או להתמודדותם הפרטנית של פסיכולוגים שבוחרים לעבוד בהפקות הענק, מתוך רצון טבעי להתפרנס, ואולי לעיתים מתוך תחושה שיצליחו לעמוד בפרץ. בתוך חלל זה נדרש דיון רציני ובעקבותיו אמירה ברורה מצד ועדת האתיקה שתנסה לגשר בין טהרנות והימנעות מוחלטת מכל מגע עם עולם הריאליטי, לבין שיתוף פעולה מלא והתפוררות העמדה המקצועית הפסיכולוגית. נדרש גיבוש של קוד אתי שינחה את הפסיכולוגים שעובדים בהפקות הריאליטי לגבי סינון המועמדים וההתנהלות סביב מצוקותיהם במהלך התוכנית. ובמידה ולא ניתן לממש קוד אתי כזה, יוכרז גט של כריתות בין עולמנו ובין הפריים טיים הטלוויזיוני. ויפה שעה אחת קודם!
