איך נפרדים?

ד"ר אילן טבק - אבירם | 14/2/2012 | הרשמו כמנויים

איך נפרדים ?

(כל השירים, מתוך הספר "פעימות", מאת אורית שמר- ורבין ז"ל)

1. איך נפרדים

2. איך איך

איך

נפרדים

3. נ פ ר ד י ם

4. נפ

ר

דים

5. לא נפרדים

נ פ ר מ י ם

איך נפרדים? כך את שואלת בשיר, וגם אני שואל איך באמת אני נפרד ממך עכשיו?

לפני שבועיים נאלצתי להפרד מאורית שמר-ורבין, בת דודתי, שהייתה גם קולגה – פסיכולוגית קלינית-חינוכית. אורית נפטרה ממחלת הסרטן לאחר מספר שנים של התגוששות ישירה ונטולת פחד.

פרידה היא כביכול משהו שכל כך מוטמע בעיסוק המקצועי שלנו. אנחנו נפרדים מדי שעה טיפולית, ונפרדים ממטופלים לאחר שליווינו אותם כברת דרך, לפעמים מתוך הסכמה הדדית ולעיתים בהחלטה חד צדדית. לפעמים נדמה שכל המעשה הטיפולי הוא רק הקדמה לפרידה, שבה אולי נצליח להעניק למטופל דרך אחרת, לא הרסנית, להפרד. לעיתים אני תוהה על התפקיד הזה ועל כשירותנו לשמש כ"מדריכי פרידה", כאילו אכן קיימת איזו דרך טובה להיפרד, או להפרם כפי שמזכיר, ובצדק השיר.

אורית ידעה להפרד, ולימדה אותי משהו יקר ערך בזה, אך לפני שנפרדה,ידעה גם לחיות את חייה, וגם לחיות את אלה היקרים לה, מהם נאלצה להפרד במהלך חייה.

"ראה, חיינו נמתחים עכשיו

כשיירת ציפורים נודדות, רק

שאצלנו כבר נפרמה השורה

ולא נשוב עוד לחרוף.

פה ושם הותרנו סימנים

טבעות צבע דוממות

על כתלי הזמן;

אני

אמרתי. אתה

אמרת. מה

עשינו. איך

קרה.

עכשיו זה רק

הזכרון, פזיז

כנער, מטפטף

את הבהובינו הכמוסים

על כתמי הצער. "

אורית ואני זכינו לחלוק באותה סבתא, אישה יקרה ובעלת נפש פתוחה ויצירתית, שנפטרה כשהייתי עוד תלמיד תיכון. לפעמים, כשהזיכרון שלי אותה התעמעם קצת או חש בבדידותו, אורית היתה מעלה תמונה מוכרת, נושנה, באותה פזיזות נערית ומצליחה להחיות גם בי נשכחות, נותנת לי יד לכניסה חזרה לעולם שהיה. צלילים וטעמים, ריחות וקולות מבית סבתנו, המשיכו להדהד בה, והיא, כמו מגבר סטריאופוני משובח ידעה להעביר את החוויה במדויק, חזק וברור. כעת, משאיננה עוד, אאלץ למצוא את מגבר הזיכרון בתוכי, אך לפחות אני יודע שלמדתי ממנה איך עושים זאת.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

"זמן שאול

ובלי שאלות לי

ולמה שאלות עכשיו

בזמן בין ערבים

כשערב נושר בחמלת משביו

הרכים מלטף גדרות

ושבילים ונשימה

חמה רוחבת בעורקים

כמו נהר שזרימתו אינה

חרדה אל סופה אלא

נושמת

בדמי-מימיה

אדוות של מים של אור של אויר

אדוות של נוהר"

לפני כארבע שנים שב הסרטן והיכה שוב באורית, אחרי שכבר הצליחה לנצח אותו לפני כארבע עשרה שנה. מעניין איך שמות פועל של לחימה תמיד עולים בהקשר של המחלה הארורה הזו, ונדמה שבניגוד ללוחמה שאנחנו מכירים משדה הקרב המזרח תיכוני, בסרטן הלחימה היא לחימה פנימית, מאופקת וכבושה. בצעד אמיץ החליטה אורית להפרד ממטופליה עוד לפני שהמצב באמת הדרדר. הטיפולים התכופים והמועקה של הזמן השאול לא אפשרו לה להעניק את המרחב שרצתה לתת, ובכדי להמנע מקטיעה בלתי מתוכננת היא בחרה לעשות זאת בעדינות ובשקט, בהתרה הדרגתית איטית ושלווה. צריך הרבה יושרה בכדי לזכור דווקא ברגעים קשים של מאבק שלאחר יש צרכים שונים ולדעת להגן גם על צרכים אלה.

"לפני שאלך אני שבה

ומביטה לראות איך

השם שלך מרחוק

בין שמות צפופים

כמו ילד שנותרתי בוכה

בחצר גן הילדים"

בחודשים האחרונים, נדמה היה שזה מאבק על עוד יום של חיים, על עוד רגע של הנאה. התקשורת בינינו הפכה יותר ויותר טקסטואלית – דרך הודעות מייל וטלפון בהן תיארה עוד חופשה קסומה ברודוס ויום חורף אביבי בצפון. בלי פחד, היא בקשה להיפרד מכל אחד ואחת בחייה וידעה לעשות זאת באופן בלתי חודרני ובלתי מכביד, אך עדין בהיר וצלול. במחווה מרגשת הביאה לי תמונה ילדות נושנה ומצהיבה שבה אני, בן ה-6, יושב על ברכיה, והיא מקריאה לי סיפור : "מגדל של קוביות". התמונה בת יותר משלושים שנה, אך הזיכרון טרי ורענן. זיכרון של קול רך, מלטף וצלילה משותפת אל עולם הדימיון. הבחירה להביא לי את התמונה לא הייתה מקרית, והיא תמצית דרכה של אורית להפרד, כשהיא מותירה בי את החוויה החושית הקשורה בה, חוויה שליוותה אותי שני ארוכות מאז ילדותי.

משהו נפרם, אך החוטים עודם כאן.