ה-MeToo של המטפלות והמטפלים
ד"ר אילן טבק - אבירם | 22/1/2022 | הרשמו כמנויים
מהפכת ה- #MeToo של השנים האחרונות העלתה את נושא ההטרדות והפגיעות המיניות על סדר היום הציבורי, תחילה בתעשיית הבידור, אך בהמשך נפוצה לכל תחומי העיסוק ולכל שורות החברה ויצרה מציאות חדשה ומבורכת של אפס סובלנות כלפי תוקפנות מינית, ורבאלית או פיזית. לאחרונה בישראל, התרחבה גישה זו ששמה את המתלוננות ואת הקורבנות במרכז לקהילה הגאה ועוררה גלי הדף משמעותיים בשיח שהגיעו גם לחדרי הטיפול.
בתחום הטיפול הנפשי, רבות דובר ומדובר, ובצדק רב, על פגיעות מיניות בחדרי הטיפול מצידם של מטפלים. רק בשנה האחרונה נחשפו מספר מקרים מזעזעים אודות פסיכולוגים שבמסגרת הטיפול פגעו מינית במטופלות ובמטופלים, חלקם ילדים, באופן שאינו יכול לעלות על הדעת מצידו של אף אדם בוגר, בוודאי לא מצידו של מטפל בבריאות הנפש. כולנו מחויבים ומחויבות להילחם בתופעה זו, ששולית ככל שתהיה מבחינה סטטיסטית, מהווה כתם על הענף כולו ובמיוחד עלינו המטפלים הגברים, שכן הפגיעות כולן מגיעות מכיוונם של גברים. חדר הטיפול, אליו מגיעים מטופלים ומטופלות במצב פגיע, הינו המקום האחרון שבו נצפה למצוא תוקפנות מינית באצטלה של התערבות טיפולית, ולכן מקרים שכאלה כה מקוממים ומעוררי קבס. יחד עם זאת, לצד תופעה זו, מתקיימת לאורך השנים גם תופעה הפוכה של הטרדה, ואף למעלה מכך, של פגיעה מינית של מטפלות בעיקר, (אך גם של מטפלים), מצד מטופליהן, בתוך חדר הטיפולים. גלי ההדף של סיפורי ההטרדה בקהילה הלהט"בית, העלו גם אצלי באופן אישי זיכרונות מורכבים, חלקם בתחום האישי וחלקם מהשדה המקצועי, והביאו אותי להכרה מטלטלת כי הנושא של הטרדות ופגיעות מיניות מצידם של מטופלים, אינו מדובר ואינו מוחזק מספיק על ידי הקהילה הטיפולית.
השנה 2004 ואני מתמחה צעיר בפסיכולוגיה, העושה את צעדיי הראשונים כמטפל עם מטופליי החדשים. ביניהם, גבר מבוגר ממני בכמה עשורים, שהתמודד עם דיכאון מאג'ורי בעקבות פרידה מבת זוג. במפגש הראשון, עם כניסתנו לחדר הטיפול, סקר אותי מכף רגל ועד ראש ואמר לי: "אתה ממש סוכריה". הובכתי ובאופן כמעט בלתי רצוני חייכתי בביישנות והמשכתי בתנועה אל תוך החדר. התיישבתי והסחתי את דעתי המובכת בשאלות האינטייק הרבות, הממתינות להישאל.
במהלך המפגש השני, בשלה הקרקע לעליית מדרגה, כשהמטופל התייחס בשנית אל הופעתי החיצונית, תוך שהוא מאריך בתיאור גרפי, לפרטי פרטים (תיאור ממנו אמנע כעת), מה וכיצד היה עושה לי לו רק היה עולה בידיו. נשתלתי בכיסאי בחוסר אונים, זעתי והזעתי באי נוחות ולא ממש ידעתי איך עליי להגיב. הישירות והבוטות היו חדים וחודרניים. נראה היה כי המטופל חש הנאה מההסמקה שלי, מחוסר הנינוחות שלי ואולי אף מחוסר האונים הניכר שלי, שכן לא ידעתי כיצד עליי להגיב כמטפל. כך, לא פעם, דווקא בראשית דרכינו המקצועית, אנו נתקלים במצבים הקשים ביותר להתמודדות, כשאנו חסרי בטחון, חסרי ניסיון וחסרי ידע רלוונטי, ממש כמו אותו טוראי מסתער בקרב אל מול כדורים שורקים. כאשר הבאתי את המקרה להדרכה, יכולתי סופסוף לתת מעט דרור לתחושותיי הקשות. הסיטואציה נותחה כחלק ממערך יחסי האובייקט של המטופל: האופן הפרברטי שבו הוא יוצר קשר עם דמות טיפולית על בסיס יחסיו עם הוריו, האלמנטים הסדיסטיים בהתנהגותו בחדר וכיצד הם משקפים את הפגיעות שלו בסיטואציה טיפולית חדשה לו. רבות דובר על הצורך שלי "לשרוד את התוקפנות" של המטופל, בהשראתו של ויניקוט (1969), על מנת שיוכל להפנים אותי כאובייקט חזק ומיטיב. עלו פרשנויות תאורטיות רבות לסיטואציה, אך יחד עם זאת, לא הייתה התייחסות משמעותית דיה ליכולת שלי להמשיך לשבת על כיסא המטפל בסיטואציה של הטרדה מתמשכת, וככלל, בדיון על המתרחש בטיפול נעדרו המילים "הטרדה" או "פגיעה".
כך מדי שבוע, עטיתי עלי שריון של הגנה ויניקוטיאנית, נכנסתי לחדר לפגוש את המטופל, לעיתים היה מדלג על ריטואל התיאורים הפורנוגרפיים של הפנטזיה בינינו, ולעיתים שב אליהם ביתר שאת. בפגישה טיפולית משמעותית אחת, אזרתי אומץ ואמרתי למטופל כי הווידויים שלו קשים לי לשמיעה וכי מוטב שיחדל מהם. לצערי, לא הייתה להצבת גבול זו תוצאה מיידית והוא אף הסביר לי ש"הוא רק מחמיא לי וזה צריך להסב לי עונג". כעבור זמן, בחלוף מספר חודשים, הגעתי לפגישה הטיפולית השבועית מסופר בתספורת קצרה משמעותית לאחר תקופה ממושכת, שבה שיערי האריך. המטופל הביט בי באכזבה מרה וציין שאיני מושך אותו יותר. "זה גברי מדי" הוא אמר והוסיף "איבדת את הקסם". מאותו רגע השתנתה הדינמיקה בחדר וקיבלה כיוונים אחרים, ללא הגוון המיני המטריד. הוקל לי.
אין בכוונתי לבקר את תהליך ההדרכה שליווה את הטיפול ההוא בהקשר של ההערות המיניות שספגתי. היכולת שלנו כמטפלים, להתייחס למתרחש בחדר בהקשר רחב יותר, תוך העזרות בתאוריות שונות יכולה לסייע, כפי שסייעה לי אז, לחוות במידה פחותה את החודרנות האישית שבהטרדה המינית וכך גם לחוות אותה כפחות פוגענית . כמו כן, התקופה הייתה אחרת והשיח העכשווי של הגבולות הברורים יותר היה אז פחות מוכר. במובנים מסוימים, אכן שרדתי את התוקפנות המינית של המטופל ואפשר להרהר כיצד אקט קונקרטי של תספורת, החזיר את תחושת השליטה שלי, גם אם זה התרחש דרך המרחב הבעייתי של סטריאוטיפים מגדריים. ובכל זאת, אני תוהה כמה מטפלות ומטפלים עברו חוויה דומה ומה היה המרחב שלהן לספר את סיפורן גם מהזווית שאינה בהכרח טיפולית אלא מהזווית האישית, של מי שגבולותיהן וגבולותיהם האינטימיות ביותר הופרו ונחדרו. אחת המשמעויות המרכזיות של מהפיכת ה-#MeToo נוגעת לאופי השונה, הייחודי והבלתי נסבל של התוקפנות המינית בתוך שדה התוקפנות הכללי. וידוייהן של נשים רבות ובהמשך גם של גברים, על החוויה המשפילה, המצמיתה והחודרנית של ההטרדה המינית סימנו את השדה המיני כמובחן משאר שדות התוקפנות (Steinberg et. Al., 2021). בין השאר מובחנות זו והבושה שהתלוותה אליה יצרה את קשר השתיקה הארוך שרק לאחרונה הופר סביב פגיעות מיניות כה רבות. בהקשר של יחסים טיפוליים, יש מקום לחשוב מחדש על פרדיגמות שנוגעות להכלה של תוקפנות מינית בתוך טיפול ולבחינה מחדש של מה נכון למטפלת לעשות כאשר היא חווה הטרדה או פגיעה מינית בתוך חדר הטיפול ובמיוחד באיזה אופן העמדת הגבול בסוגייה של הטרדה מינית יכולה לקבל קדימות לשיקולים טיפוליים אחרים.
חיפוש אחר חומר הקשור לפגיעות מיניות במטפלות ובמטפלים כמעט ולא העלה ממצאים. כצפוי, פורסמו מאמרים וספרים רבים העוסקים בתופעת חציית הגבולות המינית על ידי מטפלים אולם מעט מדי, אם בכלל, נכתב על הזווית ההפוכה. אין ביטחון שהיעדר העיסוק בנושא מעיד על מיעוטם של מקרים כאלה וניתן לשער שהריק בנושא קשור לשתיקה ולבושה שאופפת אותו, כמו גם לתפיסה שתוקפנות מינית מצד המטופל, היא ככל ביטוי תוקפנות לגיטימי, שיש להכילו ולפרשו במסגרת התהליך הטיפולי ככל ביטוי סימפטומטי ביחסים הבינאישיים. באופן שאולי אינו מפתיע, ההתייחסות היחידה שמצאתי הייתה של מטפלת צעירה בתהליך הכשרתה. הרבסט (2015) מתארת סיטואציה שבה כפרקטיקנטית לפסיכולוגיה קלינית הותקפה מינית על ידי מטופל בחדר הטיפול ולבסוף החליטה בעצת מדריכיה לסיים את הטיפול ולהעביר את המטופל למטפל אחר. כך היא כותבת על התמודדותה: (תרגום מאנגלית):
"על אף השכלתי לגבי התיאוריות, הסיבות וההבנה של הקוד האתי, לא הייתי מוכנה לדילמה האתית בפניה עמדתי כשהמטופל שלי תקף אותי מינית. נכפה עליי לנטוש את עמדתי כמטפלת ובאופן זמני לשים בראש סדר העדיפויות שלי את עצמי ואת צרכיי על פני צרכי המטופל, להחליט אם להגיש תלונה במשטרה ואז לקבל החלטה לגבי המשך או סיום הטיפול. האתגר שעמד בפני היה מתי להתמקד בצרכי המטופל ומתי להתמקד בצרכיי. אין קוד אתי רשמי להתנהלותם של מטופלים, אלא רק עבור אנשי המקצוע וכך לא כל המצבים מכוסים."
אם נחזור לסיטואציה שבה נתקלתי לפני 18 שנה, קרוב לוודאי שכיום הייתי מתנהל אחרת. הביטחון המקצועי שצברתי, לצד המודעות הרבה יותר היום לנושא בזכות מהפיכת ה-MeToo, היו מאפשרים לי להציב גבול מהר יותר ובאופן נחרץ יותר. אך בחושבי על רבות ורבים הנמצאים עדיין בתחילת דרכם המקצועית, אני תוהה האם עומדים לרשותם הכלים להתמודדות אישית ומקצועית עם מקרים שכאלה ובעיקר כמה חסר שיח מודע ובלתי מושתק של תופעה, שזקוקה להכלה ולריפוי של מי שחוו אותה על עצמם, כמו גם להתייחסות תואמת. מקובל לראות ביחסים הטיפוליים מצב שבו הצד המטפל נמצא בעמדת הכוח בעוד המטופל מגיע פגיע וחשוף, אולם ישנם מצבים שבהם גם המטפל עלול להימצא בעמדה פגיעה בחדרי הטיפולים, אך ההיררכיה בין המטפל למטופל יכולה לעיתים להיות משנית להיררכיות אחרות שמתקיימות בדיאדה הטיפולית – בין מגדרים, בין סטטוסים חברתיים וכלכליים ובין גילאים. במיוחד נכון הדבר למטפלים הנמצאים בתחילת דרכם, שנכנסים לסיטואציה הטיפולית עם פגיעות של היעדר ניסיון ודימוי עצמי מקצועי שאינו מגובש דיו. על כן, הכרחית מעטפת ההגנה וההעצמה שמטפלים אלה יקבלו מהמדריכים שלהם במקום ההכשרה במקרים שבהם מופיעים סימנים של הטרדה או פגיעה מינית. ככלל, הגיע הזמן שהנושא יטופל ויכוסה בשיח המקצועי בבריאות הנפש, לאו דווקא כתופעת שולית ומוכחשת ותקוותי שפוסט זה יביא לקולות נוספים, חוויות נוספות ומרחב חדש לשיחה בנושא.
ביבליוגרפיה:
Herbst, A. (2015). Ethical considerations when a client crosses sexual boundaries: My experience as a student therapist. Psychotherapy Bulletin, 50(1), 33-36.
Steinberg, Arlene (Lu) (Ed); Alpert, Judith L. (Ed); Courtois, Christine A. (Ed). (2021). Sexual boundary violations in psychotherapy: Facing therapist indiscretions, transgressions, and misconduct , (pp. 3-18). Washington, DC, US: American Psychological Association, xxiii, 436 pp..
Winnicott, D. W. (1969). The use of an object. International journal of psycho-analysis, 50, 711-716.
