זעקתם של הילדים היצירתיים מגדרית (Gender creative)
ד"ר אילן טבק - אבירם | 12/9/2016 | הרשמו כמנויים
בזווית העין ניתן לראות במעלה גרם המדרגות את השמלה הסגולה מתנפנפת, נעלי הבלט פוסעות אט אט במורד המדרגות, בהילוך אלגנטי, מלא אצילות והוד. בכל צעד וצעד הטופף על עוד מדרגה, נגלה בפני הקהל עוד טפח מדמותה של נסיכה דקיקה ותמירה, שרביטה בידה וכתר לראשה. לבסוף הנסיכה מגיעה אל הפודסט, מסתובבת ונגלית במלוא הדרה, אך בחדר מושלך הס. הנסיכה הקסומה היא יואב, בנם של עירית ואודי (שמות בדויים).
כמה מורכב הוא הרגע הזה של ההתגלות. עבור יואב מדובר ברגע קסום של מרחב מעברי (transitional space) שבו הוא יכול לחוות את העצמי האמיתי שלו תוך התנסות חופשית, יצירתית ובטוחה, אך גם ברגע בו המרחב הזה עלול להתרסק לתוך לוע הכריש של סביבה שיפוטית וביקורתית. עבור הוריו מדובר ברגע כאוב של חשיפה אינטימית מול הסביבה, של תחושות מנוגדות וקשות כלפי ילדם, בלבול וכעס. עבור הסובבים זהו רגע שיכול להוות פתח לצקצוק לשון או דווקא לחיבוק חם ומקבל.
כאילו לא קשים ממילא חייהם של ילדים בעלי זהות מגדרית שחורגת מן החלוקה ה"מקובלת" ושל הוריהם, אשר נאלצים ויאלצו להתמודד עם דילמות קורעות לב מול סביבה שיפוטית ובלתי מקבלת, בא מאמרה של ד"ר עדה בקר שפורסם בYnet ("הילד רוצה ללבוש שמלה לגן – אל תזרמו איתו", 6.9.16) ונועץ מסמר כואב ועמוק בנפשם, כואב במיוחד דווקא משום שמגיע מכיוונה של הקהילה הטיפולית, שאמורה להיות זו שתגן ותשמור על נפשם הרכה.
במקום לנסות ולהבין את הילדים היצירתיים מגדרית (הגדרה שטבעה דיאן ארנשפט ואשר היא מוצלחת בעיני כיוון שהיא מבטאת את האינסופיות של תצורות ההגדרה העצמית של מגדר), אנו עלולים למצוא את עצמנו , אם חלילה נהיה קשובים לגישה שבבסיס מאמרה של ד"ר בקר, מאלפים אותם, מכבים את היצירתיות שבהם ודורסים את זהותם המתגבשת לתוך תבנית שאינה תואמת למי שהם.
ד"ר בקר לא המציאה את שיטת "משטרת המגדר". לא רק שלא שכללה אותה, אלא אף פשטה אותה והפכה אותה ליותר חד ממדית מכפי שהיא במקור. לפי גישה זו, הרואה בהתנהגות זו חלק מהפרעת "דיספורית הג'נדר" (Gender dysphoria) הטיפול במקרים שבהם ילד או ילדה מגלים התנהגויות שאינן תואמות את המגדר אליו נולדו, צריך להיות באמצעות חיזוק התנהגויות תואמות מגדר והכחדת ההתנהגויות שאינן תואמות מגדר, לפחות טרם גיל הבגרות, שבו יוכל או תוכל לקבל את ההחלטה לגבי הזהות המגדרית באופן עצמאי. אפילו לפי גישה נוקשה יחסית זו, שבשנים האחרונות החלה להיות פחות מקובלת ויותר מושא לביקורת, ישנה הבנה כי הנושא של זהות מגדרית הוא מעבר ל"טרנד" או "משחק" (ולא במובן הוויניקוטיאני שלו), כפי שהגדירה ד"ר בקר במאמרה, אלא נדבך זהותי ממשי שלפעמים אכן אינו תואם למגדר בלידה, כלומר לבילוגיה של אברי המין.
מאמרה של ד"ר בקר, גם אם לא התפרסם כמאמר מקצועי אלא כטור דעה פופולארי, ואולי דווקא משום כך, מסוכן ופוגעני על רקע מספר כשלים.
ראשית, הוא יוצר קשר שגוי והרסני בין התנהלותם של הורים ובין הזהות המגדרית של ילדם. כדאי להבהיר, כי ילד שמזהה עצמו כילדה, או ילדה שחשה שזהותה האמיתית היא של ילד, חשים כך בלי קשר להתנהלות ליברלית, מקבלת או מעודדת של הוריהם. כל מי שבאמת הקשיב לילדים אלה ולדבריהם הכנים והמרגשים, יכול היה להבין שמדובר בילדים שתחושתם לגבי זהותם מגיע ממקור פנימי ומולד כנגד הרצון הבסיסי של סביבתם הקרובה שיגדלו לפי המגדר אליו נולדו. האשמת ההורים (ממש כפי שבעבר הואשמו בטעות אימהותיהם של חולי סכיזופרניה ושל ילדים על הרצף האוטיסטי) רק מצמצמת את יכולתם של ההורים לסייע ולעמוד לרשות ילדיהם באתגרים הרבים שצפויים בדרכם ומעמיסה עליהם אשמה ולחץ מיותרים במקום לפנותם לצורך תמיכה בילדיהם, הנזקקים להם.
שנית, המאמר מתייחס להתנהגות שאינה תואמת מגדר כפסולה, פתולוגית וראויה להכחדה. מדוע בעצם? איזה סכנה נשקפת לסביבה מיואב שמתנסה בזהות נשית? מדוע ילדים המאתגרים את הדיכוטומיה המגדרית כפי שהייתה מוכרת לנו פעם צריכים לחוש פגומים, רעים ומזיקים? התפיסה לפיה כל חריגה מפרוטוקול התנהלות מגדרית הינה ארכאית ואינה מתאימה לתפיסה טיפולית מיטיבה שיכולה להכיל גם שונות ורב גוניות. אכן, הסביבה החיצונית יכולה להעמיד בפני הילדים הללו סכנות ורגעים קשים ובהחלט מוטלת עלינו החובה להגן עליהם ובמסגרת הגנה זו גם להכיו אותם בפני הסכנות והרעות החולות בחברה, אך מדוע עלינו להעביר אותם טיפולים משני התנהגות כאילו הם סובלים מהפרעת התנהגות ? הצורך בשינוי צריך להיות מופנה החוצה, כלפי החברה המתקשה להכיל את השונה ולא כלפי השונה, המבקש רק להיות נאמן לעצמו. כמו כן, יש לתת את הדעת למחיר נפשי הקשה שמסרים שיפוטיים וביקורתיים לצד טכניקות "אילוף" והכחדה יכולים לגבות מילדים. לא מדובר כאן בהצבת גבולות חיונית ובריאה הנחוצה בכל הורות, אלא בדורסנות וביצירת פגיעה נרקיסיסטית עמוקה, שתתבטא בעתיד גם בבלבול זהותי, וגם בחוויה עצמית דיכאונית ושלילית. יותר מאשר שינוי אמיתי ארוך טווח, טכניקת "טיפולי ההמרה" עלולה לייצר את הפסיכופתולוגיה של העתיד.
בנוסף, המורכבות של נושא המגדר אינה מאפשרת להתייחס אליו באופן כה פשטני וחד מימדי. ילדים יכולים להציג אינספור תצורות של התנהגות מגדרית – על פני סקאלה רחבה ורבת מימדים. ישנם מקרים מובהקים של טרנסג'נדריות בילדים, אשר מצהירים באופן עקבי ותקיף כי הם אינם יכולים לאמץ את המגדר שהביולוגיה והסביבה העידו להם. ילדים אלה זקוקים לליווי ותמיכה באופן אחר מאשר ילדים בעלי גמישות מגדרית, אשר נעים בין צדדים שונים של התנהגות מגדרית, לעיתים ברמות משתנות לאורך שנות הילדות. חשוב לאפשר לילדים להיות ילדים, בעלי מיניות ילדית ולהימנע מלבלבל את הזהות המגדרית שלהם, עם התנהגות מינית בוגרת (הומוסקסואלית או אחרת). כשיגדלו יוכלו להגדיר את האובייקט המיני המועדף עליהם (גבר או אישה), אך בהיותם ילדים הם עסוקים באתגרים ובשאלות אחרות, הקשורות יותר ל"מי אני" מאשר ל"למי אני נמשך מינית".
לסיכום, הורות בריאה אינה הורות חסרת גבולות ואינה כזו שמאפשרת הכל. אין לבלבל מרחב ופתיחות עם היעדר הכוונה וסמכות. עם זאת, הורות בריאה ומגדלת חייבת להיות כזו שרואה את הילד, כזו שקשובה לקול שלו. הורים יכולים וצריכים להביע את דעתם, הם צריכים לנסות ולחשוב גם על ההתמודדות החברתית של הילד ולסייע לו בגיבוש אסטרטגיה להגן על עצמו גם פני שוחרי רעתו, אבל לא במנותק מהילד הספציפי והמיוחד שגדל ומתפתח מולם. הורות אחראית לא תשאיר את הילד להתמודד לבדו, עם ההתנהגות המגדרית היצירתית מול הצוות החינוכי ומול קבוצת השווים, אלא תצטרף אליו למאבק הסיזיפי על הזכות להיות שונה. לא פשוט להיות במקום הזה, של ההורה לילד המאתגר את ההגדרות המגדריות המקובלות. יש משהו כל כך טעון ורגיש בנושא המגדרי, כזה שנוגע בנו במקומות הכי כואבים רגישים ופגיעים. דווקא משום כך, חשוב שהקול המקצועי טיפולי יהיה כזה שמחזיק את המורכבות, לא מנסה לייפות ולהכחיש את הכאב, הקושי והסבל, אך גם כזה שיכול לראות את היופי, הייחוד והתקווה.
