קריאת קיץ
פרופ. עמיה ליבליך | 4/8/2012 | הרשמו כמנויים
לא יפה להתבכיין. אבל כבר שנים רבות לא קרה שביליתי את חודשי הקיץ יולי ואוגוסט במלואם בארצנו החמה, ויתר על כן – ביפו, בה אני מתגוררת. הלחות המתגברת כבר משעה 7 בבוקר עד לדרגות של סאונה דביקה בחצות הלילה, היא מכה אקלימית מוכרת. כל ידידי המניחים כי אני גרה בבית נופש על שפת הים, נהנית מה'בריזה' ופטורה מכל חוליי מזג האויר, טועים טעות מרה. נכון, יפה כאן מאוד, הים מקשט את עולמי בצבעי כחול-ירוק-אפור שלא יאמנו, אולם יומיים באמירים שבגליל, או גיחה קצרה לערב בירושלים, רק מדגישים את ההבדל הגדול הפועל לרעתנו.
יש לי סיבות טובות לשבת במקומי. אני עסוקה מאוד בארגון שנת הלימודים הראשונה במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, וגם חברותי הטובות שם בהנהלה ובצוות הבכיר של המורות (כן, כי רובנו המכריע נשים שם) לא יצאו לחופשה השנה, לפחות בינתיים. אך זוהי העובדה: קיץ בתל אביב, ואיך עוברים אותו בשלום? המוזיאונים הם מקום קריר ונטול סממני מזג אויר, וכן גם אולמות הקולנוע. ובבית – מיזוג אויר וספרים בשפע.
אני צועדת אל חנות הספרים היפה (והמקוררת!) שנפתחה לפני כשנה בנמל יפו, ומתרשמת מההיצע על המדפים הפתוחים. באמצע החנות – הספרות הפופולארית בחודשים אלה, ורובה במבצעים שונים ומשונים – כרגע זוהי הנחה של 90% על הספר השני שארכוש, כמדומני. אני מחפשת משהו קליל, חופשתי, וזוכרת את רשימות רבי המכר שבעיתון "הארץ", במוסף "ספרים" שאותו אני בולעת כל שבוע. שוב אני שוכחת כי טעם הציבור וכוחות השיווק האדירים, אשר מוליכים ספרים למדף המועדף של רבי המכר, אינו תמיד זהה לטעמי, אם נדבר בלשון עידון. אני בכל זאת רוכשת שני ספרים מהמבחר המועדף על השוק השבוע: ספרה של ויקטוריה היסלופ – "חוטים מקשרים", וספרה של דבורה רודריגז – "בית הקפה הקטן של קאבול". שני הספרים מתורגמים מאנגלית, ואני פטורה מיחסים אישיים עם הכותבים. אני גם שמחה לרכוש ספרים של נשים כותבות, אצלי זה תמיד עוד גורם לבחירה בחנויות.
אבל, קריאת הקיץ הזו מאכזבת אותי מאוד. לשני הספרים עלילות מפותחות, של האחד מתרחשת בסלוניקי שביוון בתקופת מלחמות העולם במאה העשרים, ושל השני – בקאבול בירת אפגניסטן ממש בימינו. וכך, מלמדים הספרים על עולמות ותקופות מלחמה סוערות, שלא ממש הכרתי. אבל משהו חשוב מאוד חסר בהם בשבילי, והופך את הקריאה לעניין זול, מעין 'להרוג את הזמן' או 'להעביר את עונת המלפפונים', ללא ערך מוסף. נראה כאילו חסר לי ממד בשני הספרים הללו. הדמויות שטחיות, ההתלבטות הקיומית שלהן רדודה להחריד. הם נטולי סודות, טובים או רעים באופן חד וחלק, הכל חשוף ושקוף בהם. הם כמו ציור שאין בו ממד של עומק ופרספקטיבה, רק תיאור של מראה מסוים, נוף, דומם או אדם, ההופך על ידי ההעדר לשגוי. ברגע זה אני חושבת שאזדקק לחברי חוקרי הספרות כדי לבטא במילים את האין, את ההעדר שאני חשה בו כאכזבה מרה. המבחן בו עומדים הכרכים החדשים הוא אכזר: האם אפנה להם מקום בארונות הספרים הצפופים שלי, או לא, אתרום אותם לקוראת הבאה. היום אין לי שום התלבטות – ספרים אלה עוזבים את הבית. תרמתי את השקלים שלי לשוק הספרות הנאבק על קיומו, ועכשיו נותרה רק השאלה למי אתרום את הספרים. אני שואלת את עצמי לטעמו או לטעמה של מי יתאימו, ולא תמיד מוצאת את התשובה. ידוע לי שניתן לתרום ספרי קריאה למטרות נעלות, אך משום מה אין הערוצים הללו נגישים לי. אני מודה ומתוודה שלעיתים קרובות אני פשוט מניחה את הספר החדש-כמעט שרכשתי במסדרונות המכללה ומקוה כי אחת הסטודנטיות תחשק בו ותתן לו יד ובית לזמן מה. כך יקרה מחר עם שני הספרים שהזכרתי למעלה.
ולעומת זאת, הנה מאמרה הנפלא אל אוה אילוז בשבועון "הארץ" השבוע. אכן, שם המדור הוא "חומר למחשבה", וזה בדיוק מה שהספרים האחרים כלל וכלל אינם מעניקים לי! אוה אילוז, שהעירה פסיכולוגים רבים מתרדמתם הקיץ במספר מאמרים המבקרים בתבונה עוקצנית את המעמד החברתי-אינטלקטואלי של הפסיכואנליזה בעיקר, ושל מקצועות הטיפול הנפשי בכלל, כותבת השבוע רשימה צנועה יותר לכאורה, שכותרתה "להפסיק לכתוב, להפסיק לאהוב", ועניינה , לכבוד ט"ו באב, מכתבי אהבה. היא פותחת באמירה שבין השינויים הגדולים בין "אז" ו"עכשיו" ישנם גם "רגעים בני חלוף, רגעים כמוסים של חיי היומיום, כפיסת נייר דקה, כמעט בלתי נראית". כוונתה היא למכתב שנכתב ביד, בעט או בעיפרון, ונשלח בדואר, במעטפה מבויילת או שמא על ידי שליח, מכתב ממני אליך, אהובי, בני, חברתי הטובה, אמי היקרה. הרשימה פותחת ביצרתו של ורמיר "אשה בכחול", בו נראית אשה צעירה בעלת כרס, אולי בהריון, מעיינת בנייר דק שבין ידיה, כנראה מכתב שקיבלה זה עתה. על רגע קבלת המכתב, כפי שמפרשת אילוז את התמונה, היא אומרת: "אני מודה, לא פייסבוק ולא טוייטר מצליחים לעורר אותי כאותה פיסת נייר דקה וחיוורת של ורמיר. לבי יוצא אל אותן שורות הכתובות ביד, אל פריכות הנייר שעליו הן כתובות, אל ההיעדר שהן מציינות והדממה שהן מפרות".
גם היום אנו מרבים לכתוב – ולראייה כותבת הבלוג הזה, לא כן? הכתיבה, אומרת אילוז, באה "לחסל את החרדה שנוצרת תמיד על ידי החללים הפעורים שאנשים אחרים מותירים". אלא שכתיבתנו היום בכל הכלים האלקטרוניים החדישים אינה דומה לכתיבת המכתב של פעם. "פיסת הנייר הדקה הזאת שייכת לזמן שבו למילים היה כוח", אומרת אילוז, ואני, שנזכרת במכתבי האהבה של הורי שירשתי, אינני יכולה להסכים יותר.
כאן טמון ההבדל, בין חומר למחשבה ובין סוג של אסקפיזם בקריאת הקיץ שלי. קריאת המאמר של אילוז הייתה לעין ערוך יותר מהנה מקריאת שני הרומנים הללו, כי הציתה עבורי שרשראות של מחשבות, הממשיכות לרצד ולקרוץ לי ללכת אחריהן. למשל: הכתיבה כמעשה מוטורי, במילים מלאות וללא קיצורי דרך, היא מעשה שחבל מאוד אם ייעלם ממחוזותינו, יחד עם לוח הכפל ומספרי טלפון שידענו בעל פה. נכון, זמנים השתנו וגם אנחנו השתנינו. אולי זוהי אמירה של הדור הישן, אבל בהחלט חומר למחשבה לכולנו.
ועוד: אני זוכרת את עט הפארקר, עט נובע עם צפורן זהב, מתנה מאבי, שהייתי כותבת בו בכל לימודי בתיכון. אצבעותי היו מוכתמות בדיו כחול, אך כתב היד במחברת היה יפה ומסודר להפליא. כשאבד לי העט, הייתי אומללה, ומשוכנעת כי לא אצליח בשום מבחן שאכתוב בכלי אחר... כשהרווחתי מעט כסטודנטית, רכשתי אחר במקומו, והוא מונח לאחר כבוד עד היום על שולחן הכתיבה, ליד המחשב החדיש שלי...
ועוד: בסדנאות הכתיבה האוטוביוגרפית שלי עם חוה רימון אנו מייעצות לתלמידות החדשות לקנות מחברת בעלת כריכה מובחנת, מחברת שאפשר לחוש ביד, ולכתוב את הזיכרון השבועי שאנו עובדות עליו במחברת זו, בעט על נייר, כמו פעם. בקבוצות יש שמתקשות בקיום ההוראה, וכותבות בכל זאת במחשב, מדפיסות את העמוד, מקפלות אותו ומדביקות אותו במחברת... אחדות כותבות בעיפרון מחיק, ומקוות להקליד בעתיד, אחרי עריכה עצמית. אחדות כותבות באוגדן דפים בודדים, שניתן יהיה לסדר אותם, להוסיף או לגרוע לבסוף כרצונן. אחת שהתעקשה לכתוב על המחשב הנייד שלה, ואותו הביאה למפגשים – פרשה מהקבוצה אחרי פעמיים...
אם כן, התחלנו בקריאה וסיימנו בכתיבה. בשבילי, הכתיבה אפילו עושה את חום היום לנסבל.
