על חומות, גדרות ותרבות רגשית.
ד"ר אילן טבק - אבירם | 21/5/2012 | הרשמו כמנויים
נסיבות החיים הביאו אותי לשהיות רבות בארה"ב ולאינטראקציה רבה עם אמריקאים ובהקשרים האינטימיים והרגשיים ביותר. כך, בקיץ האחרון, הגענו בן זוגי ואני לעיר פיטסבורג לקראת לידתה הצפויה של בתנו. בעודנו מסתובבים בעיר הנאה למראה, משכו את עיניי חצרות הבתים הגדולות, המשתרעות להן באין מפריע בין דלת הכניסה לבית לבין שפת המדרכה מרוצפת האבן. בכל מקום נפרסו מרחבים פורחים וירוקים ללא גבול חיצוני- ללא גדר, ללא שיחים קוצניים, ללא חומה. כך גולש לו המרחב הפרטי, המקיף כל בית, אל המדרכה הציבורית, כשאין כל מכשול פיזי המונע מפולש זר להכנס פנימה, רק קו סימבולי שמסמן את הגבול בין הפנים והחוץ.
בראשי עברה פגישת ועד הבית שלנו, בה הודיעה היו"ר כי היא מעוניינת להקים חומה בגובה שני מטר בין הגינה הקטנה שלפני הבית והרחוב, "כמו בכל הבתים", כי מאסה בכך שהכל פרוץ וחשוף כל כך לעיני כל. בעקבות אותה הודעה דרמטית, התחלתי להתבונן מסביבי ברחובות שכונת מגוריי וראיתי שאכן יש צדק בדבריה על המקובל והנפוץ בהקשר זה. אם נתבונן סביב אולי נופתע לגלות כי רובנו מסתתרים מאחורי גדרות ושערים, חומות וסורגים, שרק הלכו וגבהו עם השנים. תהיתי מה משקף ההבדל הזה, הכביכול ארכיטקטוני-הנדסי, בין ישראל ובין פיטסבורג ומה הוא אומר על התרבות שבה אנו חיים, על החרדה מחדירה ופלישה אשר מלווה אותנו. תהיתי אם מעבר להקשר הפוליטי של המזרח התיכון הגועש ולקונפליקטים העזים שבתוכם אנו מתפתחים, יש לכל זה גם הקשר רגשי, בינאישי ותוך אישי.
כמעט חלפה לה שנה ושבנו לאחרונה לבקר בארה"ב, הפעם עם בתנו הקטנה. הגענו מלאי התרגשות אל מרפאת הפוריות, שבה לפני שנה ותשעה חודשים יצרנו את הפלא. מקום הזה ייצג עבורנו תקופה ארוכה את התקווה, אך גם את כל הכישלונות ואכזבות שבדרך ונותר טעון בכל כך הרבה תמונות ובחוויות מורכבות. חשבנו כמה מרגש יכול להיות המפגש המחודש עם עובדי המרפאה עתה, כשאנו אוחזים בבתנו. ציפינו כי יתרגשו יחד עימנו ויתגאו בחלקם בפלא, אך אל מול ציפיות אלה הייתה המציאות שונה בתכלית. עובדי המרפאה הגיבו בנימוס, אך בקרירות וקורקטיות, מסרבים לתת למפגש נופך רגשי ואישי כלשהו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נוכחתי כי לעיתים קרובות, אמריקאים נוטים להימנע מביטוי רגשי ספונטאני ותהיתי כיצד ההמנעות הרגשית הזו היא דווקא מנת חלקה של האומה שיצרה את הסרטים ההוליוודיים, סרטים בהם בלוטות הרגש נסחטות והדמויות מרבות לבטא את עצמן בשפה רגשית, להזיל דמעה ולחשוף את פגיעותן. העלינו בדמיוננו כיצד פגישה כזו הייתה נראית במרפאת פריון ישראלית. יכולנו לשמוע את צהלות השמחה וההתרגשות, לראות את כל העובדים מתאספים עם עיניים נוצצות, מבקשים לגעת ולהתקרב, לנשק ולחבק.
לפתע הבנתי דבר מה משמעותי, שיכול להסביר את גובה הגדרות והחומות מחד, ואת העדרן מאידך (כמובן אם מנטרלים את הסיטואציה הגאו-פוליטית הסבוכה שבה אנו נתונים, שגם היא קשורה להופעתן של חומות וביצורים). במקום שבו העולם הרגשי נמצא גם כך תחת מערכת ביצורים פנימית, נסתר ולא נגיש, הולך ופוחת הצורך בחומות של אבן עד כי נעשה כמעט בלתי רלוונטי. גם אם ננסה לחדור לאחד הבתים הנאים מוקפי המדשאות שבפיטסבורג ונצלצל בפעמון הכניסה, ניוותר עומדים על מפתן הדלת, שתיפתח אך גם תיסגר (בחיוך) בעודנו עומדים. בחוץ. בעלי הבית יודעים כי אין להם ממה לחשוש. ככל הנראה, איש לא ינסה להבקיע את מבצרם וגם אם יתקיים ניסיון שכזה, מערכות ההגנה הרגשיות שלהן ידעו לנטרל את החדירה. לעומת זאת, במקום שבו המעורבות הרגשית מתרחשת באופן ספונטאני, אולי אף בלתי רצוני, החשש מפני התערבבות והיבלעות הולך וגדל. נדמה כי במחוזותינו, ללא הגדר וללא החומה אין אפשרות להתגונן בפני הכניסה של האחר לתוך החדר הפרטי שלנו. על כן נדרש מכשול פיזי של ממש, גבוה ואימתני. החרדה היא כי אם תתרחש חדירה למרחב שלנו, אולי לא נדע לשים לה גבול, לעצור אותה, לבלום אותה, אולי אף נמצא את עצמנו מזמינים את הפולש הזר ללון, ולא נוכל לסלקו לעולם.
נשארת כמובן התהייה, באיזה מרחב נרצה לחיות, ואם אפשר אולי ליצור תמהיל חדש, שבו ניוותר עם המדשאות (המלאכותיות, כי הרי אנו חוסכים במים) ללא הגדרות הכעורות, אך גם נוכל לפתוח את דלתנו ולהכניס לעולמנו אורחים ספונטאניים, להתרגש עם האחר, מבלי להיות חרדים שנבלענו.
