פציעה מוסרית ונפילת בג'צ למלכודת האתיקה | אורי נח וגבי בונויט
גבי בונויט | 27/3/2025 | הרשמו כמנויים
בעולם ערכי, שאין בו הטיות פוליטיות המכוונות להימנעות מהכרעה בנושאים חברתיים, תפקידו של בית המשפט העליון יכול היה להיות פשוט: פרשנות החוק ויישומו. אך המציאות הישראלית מורכבת יותר והתפתחות מסוכנת מתרחשת לנגד עינינו: בג"ץ מוצא עצמו מכריע בקצב גובר בסוגיות שבמהותן הן ערכיות ומוסריות ואמורות להיות מובאות לעיון, לדיון ולהכרעה בידי הדרג הפוליטי. השיבה למלחמה בעזה שמנציחה את היות החטופים אסירים פוליטיים, פיטורי רונן בר, הכוונה לפטר את גלי בהרב מיארה והאצת ההפיכה המשטרית הוציאו אתמול רבבות לרחוב.
כשהמשבר החוקתי מאיים להקים חיץ בין בית המשפט לדרג הפוליטי, וכשהחולשה הפוליטית והתהום בין המחנות משתקת את הדיון החברתי על השאלות האתיות העומדות בבסיס קיומה של ישראל – יופנו בכוונת מכוון שאלות האמורות להיות נדונות בשיח חברתי - למערכת הלא נכונה - זו של בתי המשפט. לכאורה ובהתאם לטיעוני הקואליציה, התוצאה תהיה שוב העצמת כוחה של מערכת המשפט. בפועל, מדובר במנגנון מובהק של החלשת מבנה החוק והסדר הנובע ממנו. דוגמא ומאפיין של מהלך ממאיר זה היא הנחת שאלת כשרות פיטורי ראש השב"כ על שולחנו של בג"צ, בשירות הפרת הסדר השלטוני בידי הממשלה. בית המשפט בחר להתערב, ובכך קשר עצמו ערכית להחלטת הממשלה על הפיטורין, החלטה שבסיסה אתי.
לצד תהליך זחלני זה של האבסת בתי המשפט בשאלות אתיות, וכמו בכתב מראה, העלתה המלחמה בעזה בהיקפים דרמטיים את מספר החיילים הקרביים והלא קרביים הסובלים מפוסט טראומה אתית או מוסרית, בעיקר בשל התהום הפרוסה בנפשם בין תפיסותיהם המוסריות לבין פעילותם הצבאית. פציעה מוסרית זו הולכת וגוברת ככל שמתרופפת התשתית הערכית בצה"ל ובקרב הדרג הפוליטי, שתפקידה בעבר היה ראשית ובעיקר הגנה על החייל הלוחם מפני שבר פוסט טראומתי. זה איננו רק "לוקסוס של תושבי הווילה בג'ונגל" אלא אקט של פסיכולוגיה מונעת שנגזרת אחת מחובתה כלפיהם היא לשמור על הנשים והגברים הצעירים שאנו שולחים לשדה הקרב. ככל שהמערכת הפוליטית נמנעת ביודעין מלקבל הכרעות קשות בסוגיות ערכיות, נפערת לאקונה בסדר היום האתי של החברה הישראלית. בטבע הפוליטי, כמו בפיזיקה, ואקום אינו מתקיים לאורך זמן. במקרה הישראלי, נשאב בג"ץ אל הריק המייצג היעדר אמות מידה אתיות בסיסיות, ברוב המקרים בניגוד לרצונו.
שפע של דוגמאות מחדד את ההיעדר הממאיר: סוגיית גיוס חרדים, שחרור מחבלים בעסקאות חליפין, שאלות הנוגעות למדיניות הכליאה והעינויים של משטרת ישראל, צה״ל ושב״כ, והאחרונה — סוגיית שחרור החטופים מול דרישות החמאס. בלט גם המקרה של ניסיון השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם להדיח את מישאל וקנין, יו"ר הדואר, והתייצבותו של בית המשפט לצדו. גם בפרשת אלאור עזריה, החייל שירה במחבל פצוע, נמנע הדרג המדיני מלהביע עמדה אתית ברורה, הותיר את ההכרעה הערכית לפתחה של מערכת המשפט ואז ביקר אותה על החלטתה כשתייג אותה על דרך השלילה כ"אקטיביזם שיפוטי".
ישראל אינה בודדה בחזית הקריסה האתית. בתהליך דומה התחזקו בתי המשפט באירופה וזכו בכוח שבעבר לא חלמו עליו. הסיבה המרכזית היא החלשות המערכת הפוליטית שמתוך מצוקתה פנתה למערכת המשפטית בהכרעות אתיות — פגיעה ישירה ברעיון הפרדת הרשויות.
בארצות הברית, בית המשפט העליון מצא עצמו מכריע בסוגיות כמו הפלות, נישואים חד-מיניים וזכויות הצבעה — נושאים שהקונגרס נמנע מלחוקק בהם חוקים ברורים. באירופה, בית הדין האירופי לזכויות אדם קיבל לידיו הכרעות בנושאי הגירה ופליטים כשהפוליטיקה נכשלה בהשגת קונצנסוס. בפולין ובהונגריה, כמו בישראל, בלטה השתמעות קיצונית של המתח: עלייתן של ממשלות פופוליסטיות שפעלו להחלשה דרמטית של מערכת המשפט בטענה שזו מעורבת יתר על המידה בסוגיות פוליטיות. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שכאשר בתי משפט נשאבים עמוק מדי אל הוואקום הפוליטי, הם עלולים לשלם מחיר כבד: הקונפליקט מופקד בידיהם וכל הכרעה משמשת למתקפה נוקבת, מתחסדת בבסיסה, על עצם נקיטת העמדה הערכית.
בתי המשפט נמצאים בשיווי משקל רופף. כאשר מתוקף תפקידו נענה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ללחץ פוליטי ציני ומכריע בסוגיות ערכיות, הוא מסתכן פעמיים: ראשית, כל הכרעה ערכית מעוררת התנגדות בקרב חלק מהציבור — שכן אין צד "נכון" בשאלות מוסריות. שנית, עצם העובדה שבג"ץ לוקח על עצמו תפקיד זה מעוררת ביקורת על חריגה מסמכות ומגלגלת עליו את הרפש הברוטאלי המנוסח כשלטון השופטים. המקרה של עסקאות שחרור שבויים וחטופים הוא דוגמה מובהקת. בפרשת עסקת ג'יבריל (1985), עסקת טננבאום (2004), עסקת שליט (2011), ולאחרונה בשאלת העסקה לשחרור החטופים מעזה, כל הממשלות העדיפו לגלגל את ההכרעה הסופית לפתחו של בג"ץ. הכרעות אלה, שבמהותן הן אתיות ומדיניות, הפכו למשפטיות מעצם העברתן לבית המשפט. כאסטרטגיה של גישה עקיפה להימנעות מתשלום המחיר הפוליטי על הכרעות מוסריות, הפך בג"צ לעורף החבטות החשוף הנשלחות בידי פוליטיקאים משני צדי המפה.
ליל אמש במחנה המחאה סימן כיוון של הפחת תקווה, כולל בכך שבית המשפט העליון יהווה חסם מפני אוטוקרטיה. אולם הפתרון אינו בנטילת בג"ץ אחריות לאדוות הלא מוכרעות בציבוריות, אתית וערכית, אלא דווקא בחיזוק האחריות הפוליטית. "מערכת פוליטית בריאה צריכה לקבל הכרעות קשות ולעמוד מאחוריהן," אמרה פרופ' סוזי נבות, מומחית למשפט חוקתי. "כאשר הכנסת מחוקקת חוקים ברורים בסוגיות ערכיות, בג"ץ יכול לחזור לתפקידו המסורתי: פרשנות החוק ולא יצירתו." הרפורמה המשפטית שהוצעה בישראל ב-2023 ושבה להיאכף הר כגיגית כעת, הציעה פתרון חד-צדדי: החלשת בג"ץ מבלי לחזק את האחריות הפוליטית. פתרון אמיתי חייב לאזן בין ריסון שיפוטי בסוגיות ערכיות-פוליטיות מובהקות, לבין מנהיגות פוליטית אמיצה שלא תחשוש מהכרעות קשות. המנהיגות הפוליטית האופורטוניסטית כיום בישראל, מובילה אל הכיוון ההפוך בתאוצה של דוושת גז לחוצה עד סופה. האלהת המנהיג ("העליון"), הפיכה משטרית, מניפולציות וביסוס שליטה על התקשורת, השחתה של השירות הציבורי, ביטול האמת, השחתת השפה, הלוך רוח קונספירטיבי ומפצל המסמן אויבים מחוץ ובוגדים מבית – רשימה חלקית של הדינאמיקה תחתיה נרמסת כל חלקה טובה במרחב האפשרות לשיח ערכי. דינאמיקה זו פוצעת מוסרית לא רק את מי שהופך אותה לכלי עבודה, אלא גם את כל מי שמצוי בטווח ההשפעה הרעיל שלה. למעשה – כל אחד.
פסיכואנליטיקאים כחנה אולמן, דונה אורנג', ג'סיקה בנג'מין והוגים כסלבוי ז'יז'ק, מתייחסים לפציעה המוסרית גם במרחב החברתי-פוליטי, לאור היעדר שיח ערכי ובשל חולשה אתית של החברה ושל השילטון. פציעה מוסרית היא כישלון קולקטיבי של החברה להכיר בסבל של אחרים, בהם הפרט מוצא עצמו משתף פעולה עם מערכות דכאניות. מצב זה מביא לקריסה של המרחב המשותף של הכרה הדדית ודוחף לפעולה הסותרת את מערכת הערכים של הפרט, להפנמת קונפליקטים מוסריים בלתי פתירים ולהיקלעות להגנות של פיצול ולמצבים דיסוציאטיבים. ההתנגשות בין מה שנראה שנכון ומחוייב במערכת הצבאית לבין מה שנתפס כראוי אנושית ואוניברסאלית – מובילה לתפיסה עצמית של פגימות מוסרית, לחוסר ערך ולהיעדר לגיטימיות של החלקים ה'טובים' בנפש להתקיים, לאובדן קוהרנטיות של התפיסה העצמית ולתסמינים פוסטראומטיים עוצמתיים כהקהיה רגשית, מחשבות חודרניות, סיוטים, עוררות יתר, קשיים בוויסות הרגשי וערעור האמון בטוב הבסיסי שבאדם ובעולם.
המשבר הנוכחי לאור הכוונה לפטר את ראש השב"כ בפיטורי בזק נגועים במניעים זרים, עשוי להיות הזדמנות לשרטט מחדש את גבולות האחריות בין הרשויות — לא על ידי החלשת מוסדות או ריכוז כוח, אלא על ידי חיזוק האחריות הדמוקרטית. על הדרג הפוליטי להפנים שהעברת "תפוחי אדמה לוהטים" לבג"ץ פוגעת בטווח הארוך במרקם הדמוקרטי כולו. מנגד, על בג"ץ לשכלל את יכולתו לזהות מתי הוא נדחף לתפקיד שאינו שלו, ולהתריע על כך, כדברי השופט (בדימוס) אהרן ברק: "תפקידו של השופט אינו לפתור את כל בעיות החברה. תפקידו לשמור על גבולות המשחק הדמוקרטי, ולהבטיח ששחקניו פועלים במסגרת החוקית."
בעייתה של מדינת ישראל איננה כוחו של בית המשפט אלא חולשתה של המערכת הפוליטית, במיוחד כשעסקינן בשאלות ערכיות. ערכים כמו טוהר הנשק, הערבות ההדדית, ופדיון שבויים הפכו להיות אות מתה אצל חלק משמעותי מהעם. הפתרון מחייב מנהיגות שתעז לקבל הכרעות קשות, ותאפשר למערכת המשפט לחזור לתפקידה המסורתי והחיוני: שמירה על שלטון החוק, ולא על מקומם של אלה שנבחרו לשלוט.
אורי נח וגבי בונויט
