אומה מטורפת, וגם פה לא משהו – קריאה בפרק של בולאס ״שגעון של אומה״
אדם לאוב | 20/2/2025 | הרשמו כמנויים
בכנס האחרון של ISPS התבאסתי מאוד שלא הרציתי. בתכנון המקורי הייתי אמור להרצות שתי הרצאות - אבל הכנס נדחה בעקבות המלחמה, וכשנאלצתי להחליט בספטמבר 24 אם להשתתף, לא מצאתי שיש לי את כוחות הנפש לבנות את ההרצאות. לפני שהודעתי שלא אעביר את ההרצאות, חשבתי ביני לבין עצמי שפשרה מסוימת בין כוחותיי הדלים באותה תקופה לרצון להשתתף, יכול להיות להקריא פרק. חשבתי שנכון בכנס שכותרתו ״פסיכוזה בעולם משוגע״ ראוי לקרוא יחד את הפרק ״שגעון של אומה״ בספרו של בולאס when the sun bursts: the enigma of schizophrenia , אבל איך שהוא היה נראה לי שלעמוד ולהקריא פרק זה לא רציני ואפילו לא הצעתי את זה. כשחזרתי שוב לקרוא את הפרק לקראת הרצאה אחרת שמכין, נדמה היה לי שההבנות האלה יכולות להיות בעלות חשיבות ועניין למה שעובר על מטפלים ואנשים רגילים פה בארץ בעת הנוכחית, ולמה שעוד נאלץ להתמודד אתו בהמשך. אני רק אוסיף שהטקסט בהמשך אינו תרגום של הפרק וגם לא בדיוק סיכום שלו, למרות שדי מסכם אותו. הטקסט מלא באופנים בו אני מבין את בולאס, ומחשבות ודוגמאות שעלו בי בזמן הקריאה שלא תמיד ולא לגמרי מופרדות מהמחשבות שלו.
בסוף שנות ה -60 היה בולאס בין התארים והתגורר בברקלי קליפורניה שם סיים תואר בהיסטוריה. הוא עבד כמדריך בבית ספר לילדים שסבלו מפסיכוזה ואוטיזם, ובנוסף מצא את עצמו פעיל פוליטית בתנועות מחאה לטובת חופש הדיבור, זכויות השחורים ובתנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם. לאחר שבפרק הראשון בספר בולאס מתאר מעט מסגנון העבודה והיכרות ראשונה עם הלוגיקה הפסיכוטית, הפרק השני ״שגעון של אומה״ נפתח באמירה, שלצד התחושה שבית הספר הוא בועה שמנותקת מהעולם, ויש בו איזה דפוס חשיבה וקיום ייחודיים, הוא הרגיש שהילדים מוצאים את עצמם מבולבלים מכל מה שמשתבש בעולם הנורמאלי.
בולאס מספר שהשנים 67 עד 69 היו מייסרות והיוו את מה שהוא מתאר כשיאה של "פסיכוזה חברתית" בחברה האמריקאית. תהליך שהתחיל לדעתו ב – 63 עם הרצח של ג'ון קנדי. הוא מתאר שרצח הפך לדרך חיים בלא מודע האמריקאי, גם בעקבות הטבח של אזרחים בווייטנאם, ואולי יותר דרך רציחות של דמויות מפתח בציבוריות האמריקאית כמו מלקום X בשנת 65, ואחריו באפריל 68 מרטין לות'ר קינג (רצח שהוביל למהומות אלימות ברחבי ארה"ב), וביוני 68 רוברט קנדי. תוך חודשיים אמריקה רצחה/נרצחו לה שני מנהיגים חשובים וההשפעות של כך על השפיות של החברה האמריקאית היו הרות אסון, ולפי בולאס זה בלתי נמנע כאשר חלקים חשובים מה mind הקולקטיבי הולכים לאיבוד.
הוא מספר שהרבה מהתלמידים בבית הספר היו בטוחים שהם עצמם הרגו את קנדי או לותר קינג, הסתובבו במרגש המשחקים וצעקו "עשיתי זאת, אני הרגתי אותו".
הדבר הזכיר לי מטופל בקבוצה במחלקה הסגורה שכבר כתבתי עליו כאן שבימים אחרי ה 7.10 פשוט הסתובב וזעק ״אני אשם! אני אשם!״ (האשים וזיכה גם מטופלים אחרים) . כעבור כמה ימים כאלה, כשסוף סוף הצלחתי לייצר אתו "שיחה" על כך, הראה לי כותרת מהעיתון ש״תושבי הדרום מחפשים תשובות״. כבר כתבתי כאן לא פעם על החיבור של מטופלים פסיכוטיים לחלקים כואבים בחברה או ללא מודע של המטפל, ובפעם הקודמת שתיארתי את אותו מטופל סיפרתי על ההרגשה שלי שהמחלקה הסגורה היא צינור הביוב של הלא מודע החברתי.
כשמדברים על תגובות חברתיות לפוסט טראומה מקובל לחשוב וידוע שאמון בהנהגה ובשלטון בזמן משבר יפחיתו חרדה ויפחיתו התפתחות של PTSD, אבל כשחשבתי שוב על המטופל הזה תוך קריאה בבולאס התברר לי התפקיד של ההנהגה בתוך הלא מודע החברתי, וכמה הרסנית לנפש החברתית (והנפשות בחברה), היתה חוסר לקיחת האחריות (שבחלקים רבים עדיין נמשך) של המנהיגים שלנו. זאת בעקבות התפקיד האבהי/ההורי שיש למנהיגים ולמוסדות הציבוריים בתוך אותו לא מודע. ופתאום יכולתי לראות את אותו מטופל מחובר ללא מודע החברתי[1] כאילו היה הלא מודע שלו, סובל ומתייסר מול אבא/ביבי מתעלל שהפקיר אותו בעוטף/במחלקה הסגורה/בפסיכוזה, ואינו מוכן לקחת אחריות.
בולאס מספר על מחשבה שלו שאולי הילדים הגיבו כך באופן מידי מתוך חיבור למעין תחושה שהייתה בחברה האמריקאית באופן לא מודע שהחברה רצחה את מנהיגיה. מחשבה שמזכירה התערבויות בטיפול קבוצתי ביוניאני (בולאס עצמו מספר על כך בהמשך הספר) בו מתייחסים לכל חברי הקבוצה כחלקים בנפש קולקטיבית, ואז, נגיד, אם הקבוצה מגנה מטופל שהגיב באיזה אופן אינטלקטואלי, המטפל יכול לפרש ולהגיד "הקבוצה רוצה להרוג את הידע".
בולאס מסביר שכאשר משהו נוראי מתרחש במציאות חלק מהמטופלים הפסיכוטיים חייבים לחשוב שזה אשמתם כי הם אינם מסוגלים לקלוט שזה אשמת "השפויים". זו חייבת להיות אשמת ה"משוגעים".
חשבתי על מטופל אחר שסיפר לי שמזהה באוטובוס מי הם החוטאים ומי הצדיקים, וכששאלתי כיצד מזהה, הסביר שהחוטאים יורדים מהאוטובוס בכפר שאול. כששאלתי האם זה הופך את אנשי הצוות שנוסעים באוטובוס לחוטאים, הוא נמלא פחד ובלבול עד שלבסוף הכריע ששיטת הזיהוי הזאת אינה תקפה על הצוות.
בולאס כותב על הצורך של הילדים הפסיכוטיים שהעולם יישאר שפוי, כדי לשמור על תקווה שיוכלו יום אחד "להחליט" לחצות שוב בחזרה אל העולם האנושי. חשבתי על זה שמדובר במעין תמונות מראה לתופעה שתיאר הרולד סירלס כיצד המטופל הפסיכוטי מנסה לשגע אותנו כפי שמשפחתו שיגעה אותו, ונדמה לי שאין ממש סתירה בין הדברים. לעיתים קיים נסיון לשגע את המטופל / העולם. ניסיון זה הוא בו זמנית ניסיון להרחיק את השיגעון כדי שזה יהיה בחוץ (מחוץ לנפשו של המטופל) וגם דרך לזעוק זעקה אמתית על הפגיעות שחווה מהעולם המציאותי / השפוי. לצד צורך זה לשגע את העולם ישנו גם צורך להשאיר את המטפל / העולם שפוי כדי שזה יוכל לעזור לו לחזור לעולם ה"שפויים" בעצמו. אנחנו מרבים לחשוב על התהליך בטיפול בו על המטפל (אליבא דה וויניקוט) לשרוד את תוקפנות. אבל במקרים האלה של מטופלים בפסיכוזה, ההישרדות אינה רק של המטפל אלא של העולם בחוץ בכלל ושל המטפל כמייצג את עולם השפויים.
עוד חשבתי גם על האנליטיקאי האנונימי אדוארד פאדוול שמלמד אותנו לחפש איים של שפיות בתוך הפסיכוזה, ושאחד האיים האלה הוא חמלה. נזכרתי בסיפור של חברה על מטופל שלאחר שחזר מתקופה של נסיגה מהחברה והסתגרות, שכל כך אופיינת בפסיכוזה, סיפר שכל כך סבל ולא רצה שאף אחד שידבר אתו, יחשוב שזה באשמתו ולכן הסתגר. ושגם לתנועה הנפשית שמנסה לשמור את העולם "שפוי" יש תפקיד כפול. היא בו זמנית אקט של חמלה כלפי מי שנתפס חיצוני לו, וגם משמרת תקווה ועולם בחוץ שהאדם הפסיכוטי יכול יום אחד לחזור לקחת בו חלק.
בולאס מספר שבבקרים אחרי אותם אירועים טראומטיים קולקטיביים הצוות היה מפריד בין הילדים, וכל מדריך היה פונה לילד תחת טיפולו, מחזיק לו חזק את היד, מביט בעיניים, ומרגיע שהם לא עשו את זה, ושזה בסדר להיות מודאג. חלק התנועעו בחוסר נחת, חלק ירקו או בעטו במטפלים, אבל נדמה היה שהשילוב של החזקה פיזית, וחזרה על המסר שהם לא אשמים, הספיק לאורך זמן על מנת להרגיע אותם.
במאי 1969 רונלד רייגן, אז מושל קליפורניה, פקד על המשמר הלאומי לכבוש את אוניברסיטת ברקלי. המונים התכנסו אז ב- people's park, ועשרות או מאות נורו ונפצעו, ואחד נהרג. רייגן הכריז אז שאין הבדל בין המפגינים לבין הוייטקונג. כשקראתי לא יכולתי שלא לחשוב על האלימות שראיתי בהפגנות שהשתתפתי בהן נגד ההפיכה השלטונית[2], וביחס שמקבלים רבים ממשפחות החטופים ותומכיהן, או מתנגדי מלחמה שנתפסים כבוגדים. החיבור שעשה רייגן הספיק, לפי בולאס, על מנת לגרום לאובדן הגבול (הפסיכוטי) אצל אנשי המשמר הלאומי והשוטרים שכעת ראו והתייחסו לחבריהם מבית כאויבים מבחוץ. כ״אויב מבית״ בעצמי לא יכולתי שלא לתהות לגבי האמירה הכה שכיחה בחברה שלנו ש"אין חפים מפשע בעזה", ומה היא מאפשרת/מחוללת בנפשם של החיילים שצריכים להוציא את המדיניות הזאת לפועל, ובנפשנו של כולנו.
בולאס מתאר כיצד הילדים, אחרי שהורגעו והובטח להם שהם אינם אשמים, שאלו שאלות קשות באופן אובססיבי על למה היו חיילים באוניברסיטה? למה רצחו את מרטין לות'ר קינג ? ולמה ירו באזרחים? תהיתי על ההיפוך הפרברטי הזה בין טוב לרע, על איך חווים המפגינים למען הדמוקרטיה את האלימות כלפיהם, ועל איך השפיעה ההתנקות בגוש קטיף על הילדים שחיילים פינו אותם מביתם.
בולאס מתאר כיצד ביום בו נפצעו מאות בברקלי הוא נסע משם במקרה בדרכו הביתה ומצא את עצמו אוסף פצועי ירי מדממים לרכבו, מפנה אותם לבית החולים, וחוזר ועושה זאת שוב ושוב במשך שלוש שעות, בזמן שהחיילים עדיין יורים בכל מי שנחשד כמפגין (נדמה לי שהתיאור הזה מעלה לכל קורא את התמונות הברורות של האזרחים שקפצו מביתם לחלץ בשביעי). יום למחרת הוא הצטרף להפגנות. בולאס מספר שאחת המנטרות שהמדריכים השתמשו בה להרגיע את הילדים בבית הספר הייתה "אתה בטוח, אנחנו בטוחים". ב -68 המדריכים כבר הרגישו שקשה להם להשתמש במנטרה באופן אותנטי ועברו להגיד "אתה בבית הספר, אנחנו בסדר כאן", וב-69 אחרי אותו אירוע, כשמסוקים עברו מעל בית הספר בניסיון להפתיע מפגינים, כבר לא יכלו להגיד את זה, וכשהילדים יכלו לפעמים לראות את העשן ממרכז העיר אוקלנד, כל ניסיון להבטיח להם שהמציאות בטוחה נראה מגוחך. חשבתי על ההרצאה של מירב רוט[3] אחרי ה 7.10 על הצורך שלנו להיות אובייקטים טובים בחייהם של אנשים שעולמם הוצף ברוע, ושעולם האובייקטים הפנימי התערער, וכמה זה קשה במצב המלחמה, כאשר ישנם עוד חטופים, ועם כל מה שקורה במדינה ובעולם, ובכלל, כמה זה קשה בעידן של משבר אקלים[4], ואיך הניסיון הזה מרגיש לפעמים כמו התקווה היחידה (אני מוצא את עצמי שומע המון בתקופה הזאת את השיר רק אהבה[5]) ולפעמים מרגיש מגוחך להציע שבמציאות שלנו יש מספיק טוב כדי שיהיה ששווה לחיות בה.
בולאס כותב על איך הילדים האלה תמיד נתפסו כמיוחדים ושונים בגלל היותם פסיכוטיים. על איך באופן סמלי שער בית הספר מפריד בין עולמות שונים (גם שער בית החולים יכול להרגיש כך לפעמים). אבל בשנת 69 הם לא הרגישו כל כך שונים. שהאירועים הקשים בחברה האמריקאית[6] טשטשו את הגבול בין הפסיכוזה של הילדים לבין הטירוף הציבורי הכללי בארה"ב. טירוף שגרם למריבות בין שכנים, ובתוך משפחות, בגלל דעות פוליטית מנוגדות. הוא משתעשע מהאירוניה כמה יציבה הייתה הפסיכוזה של הילדים, לעומת חוסר היציבות בעולם בחוץ, ובתפיסת המציאות. כיצד גנרל אמריקאי דיווח שהם מנצחים את המלחמה, באותו זמן שוולטר קרונקייט, עיתונאי שדיווח מווייטנאם, הצהיר שהאמריקאים מפסידים. וגם אצלנו תפיסת המציאות של המטופלים הפסיכוטיים יציבה, ולעיתים בלתי חדירה, בעוד המציאות החברתית משתנה בהתאם לערוץ שאתה מזפזפ לו בשלט.
ב 1969 דווח שחיילים אמריקאים טבחו ב- 500 כפריים במאי-לאי שנה קודם לכאן. איך זה היה יכול לקרות? שואל בולאס, איך חיילים אמריקאים נורמטיביים, גיבורים של מלחמת העולם השנייה יכלו לעשות זאת? התחושה של בולאס הייתה שכוח לא מודע, רצחני ואפל, משתלט על האומה. מול אותו כוח אפל הוא מתאר עליה של זרמים מיסטיים יותר בנצרות (התנועה הפנטאקוסטלית) שביקשו בדרך מאגית להשפיע על האלוהים שלהם. זה לא מפתיע, הוא טוען, שזה קורה כשהמנהיגים הארציים נרצחו (שלנו סתם לא מתפקדים), כשהעולם התהפך, וטוב נהיה רע, ואנשים נזקקו להנהגה אחרת, לעולם אחר, על מנת לספק לעצמם תחושה של בטחון. אחד האופנים בו הביטחון הזו סופק הוא על ידי תיעול של רוע, שיגעון ושנאה לאובייקטים / אויבים קולקטיביים שיועדו לכך, בין אם הם היו השטן, תנועות השמאל או התנועה לתכנון המשפחה[7]. בזמננו ובמדינתנו, נדמה לי, יש פיצול אכזרי בלא מודע הקולקטיבי. הדמונים של צד אחד הם המפגינים, החטופים, הסמולנים, האשכנזים (איך אפשרנו בכלל לאלה להפוך למילות גנאי?), ומן העבר השני של הפיצול - ביבי, בן גביר, ערוץ14. מול הפיצול, באופן די שכיח, נשמעות קריאות לאחדות, בעלות אופי של תיקון מאגי (תוך כדי הכחשת פערים חברתיים עמוקים. בעייני העיקרי שבהם היא השאלה האם עתיד המדינה יהיה של מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית) שמפנה את השנאה ומייצר דמון משותף ערבי.
בולאס מספר שמטפלים, בעיקר כאלה שעבדו עם ילדים, מצאו את עצמם בעמדה בעיתית. רוב הציבור האמריקאי תמך במלחמה וראה בכפריים בווייטנאם סיכון מידי לבטחנו האישי, ובעוד המטפלים היו צריכים לטפל בילדים שההפנמה הפנימית של טוב ורע התהפכה להם, או בווטרנים שחזרו פסיכוטיים או טראומטיים מהמלחמה, במטופלים שאיבדו יכולות להבדיל בין מציאות לדמיון, בין מודע ללא מודע ובין טוב ורע. ואני חושב על החיילים שלנו. על ממדי ההרס שהם נחשפים להם, שלא לומר גורמים להם. החיילים שלנו שחוזרים, ויצטרכו עוד לחזור, הביתה, לחברה שלא מסוגלת להכיר בהרס הזה, וודאי שלא לנהל עליו שיח ציבורי מורכב. מלחמה תמיד קשה, ותמיד בעלת תוצאות הרסניות לנפשם של אלה שפועלים בה. נוכחתי לא פעם לראות מטופלים בבית החולים מתארים משברים פסיכוטיים סביב ההכשרה כלוחם, במסלול שהופך אותנו מאנשים רגילים לאנשים שמסוגלים להרוג ולסכן את חייהם בקרב. במילותיו של בולאס: ״מלחמה מאלצת לוחמים לנטוש את האנושיות שלהם על מנת להרוג ולשרוד״. אבל וייטנאם הייתה שונה וקשה יותר לנפש של החיילים מקוריאה ומלחמת העולם. הויטנאמיים לא דמו לשום אויב אכזר, והתפיסה היתה שאפילו אלה שהאמריקאים מגינים עליהם בדרום וייטנאם, הם חברים ביום ואויבים בלילה. ושוב אני חושב על חיילינו. קל מאוד לראות (ובצדק) בחמאס אויב אכזרי ולהפנות אליו כעס ושנאה, כשחושבים על הנוחבות ועל הטבח בשביעי לאוקטובר. אבל קשה הרבה יותר נפשית כאשר אתה נלחם בתוך בית ספר, בחדרי ילדים[8]. שדה הקרב עצמו הופך לשדה של הכחשה מאסיבית.
העצמי והאומה שתופסים את עצמם כטובים, אומר בולאס, יכולים לשמור על תפיסה זאת רק בעזרת הגנות פרנואידיות - השלכה של ההרסנות לעבר אחר שמיוצר כדמון. לנוצרים זה השטן, אמריקה חשבה בעבר שהאירופאים מושחתים, ובולאס חווה אותם כאומה שמחפשת אויבים משתנים שיתאימו לתפקיד הזה. האומנות בפרנויה, כותב בולאס, היא למצוא דמון שהתנהגותו מושחתת מספיק על מנת להיות מטרה משכנעת להשלכות אלה. כשאמריקה מוצאת אויב שהיא שונאת, היא משליכה עליו בעזרת השנאה את האלימות, השחיתות והחמדנות שלה. בגלל שהפראנויה זקוקה לאויבים, ארה"ב, או כל מדינה או אדם במצב זה, מתקשה לנהל קשרים מיטיבים וכדי לשמר תדמית טובה, יחסי החברות של אמריקה עם מדינות אחרות מלאים בפרצים של אידאליזציה עצמית על ידי מתן כספים ועזרה למדינות שנמצאות במשבר.
למרות שבולאס רואה הבדלים עמוקים בין הנורמליים לפסיכוטיים, תהליכים פסיכוטיים - הוא אומר - קיימים בכולם. וכך, לדעתו, העמדה הבסיסית במנטליות האמריקאית היא פרנואידית כבר עשרות שנים. והוא שואל איך תהליכים כאלה משפיעים על האנשים הפרה-פסיכוטיים?
הצורך לקטב, אומר בולאס, מייצר שנאה כלפי כל מי שנתפס כזר או שונה. כך, כל מי שמעט מוזר או סוטה מהנורמה האמריקאית / ישראלית, נמצא בסיכון. הוא מצטט סיסמא של הימין האמריקאי בשנות ה 60 – “America: love it or leave it” , שאיך שהוא הרגישה לי מאותם עולמות תוכן בהם מברכים כל מי שמעז לגנות או לעלות שאלות מורכבות לגבי הלחימה בברכת "לך לעזה". הוא מצביע על היבט טראגי בחיים של האדם ה"סכיזופרני" שלא מספיק שהוא אינהרנטית שונה מהנורמלי באופן שגורם לו סבל, הוא גם נדחק החוצה מהחברה על ידי הצורך הפסיכוטי של הנורמליים לייצר לעצמם סביבה מטוהרת, בלי שונות ובלי שגעון, שמא יידבקו.
כשהייתי בן 23 בעצמי מדריך בהוסטל פוסט אשפוזי בתואר ראשון כתבתי למגירה סיפור קצר "החברה" שהגיבור שלו ״מס' 5״ הוא סוכן בחברה שתפקידו להעלים מהמרחב הציבורי כל מי ששונה, סיפור, שלמרות שלא נגעתי בו 20 שנה, עלה בראשי מיד שקראתי את ההסבר הזה. אגב במהלכו מספר 5 נהייה רדוף, מאשפז את עצמו כדי להסתתר באור יום, זוכה לאבחנה מרופאיו ובסופו של הסיפור הרופאים, המאושפזים, ומספר 5, יוצאים מהספר ומגיעים אליי לבית הקפה בו אני כותב, ודורשים לדעת מי נורמלי ומי משוגע. אז, כמו היום, אני לא יודע להכריע מי משוגע יותר: מי שלוקח חלק בחיים הנורמליים עם המלחמה, הרצחנות, ההרס כלפי הפלנטה, או מי שאינו מסוגל להשתתף בכך. בולאס כותב שבשנותיו כמדריך בבית הספר השתכנע שלהיות שפוי זה להישען במידה רבה על הכחשה. ובמידה רבה (כמו שמציע וויניקוט, לפחות בחיים המוקדמים) לחיות באשליות: אשליה שהרעב יוצר את האוכל, שאנחנו אומניפוטנטים, אשליות של חופש רצון, של נפרדות, ואשליות של בטחון. הילדים הפסיכוטיים, אומר בולאס, רואים את האשליות כפי שהן, חווים את מה שאנחנו מדחיקים. העבודה עם פסיכוטיים מפחידה, לפי בולאס, לא בגלל הפסיכוזה שלהם, אלא בגלל האופן שבו הם מפרקים (deconstruct) את ההגונות ששומרות אותנו שפויים. לבסוף יוצר בולאס הבחנה בין פסיכוזה לשגעון. סכיזופרניים, הוא אומר, הם פסיכוטיים, אבל הם לא משוגעים. הם אפילו פוחדים מהשיגעון מאד ונמנעים ממנו. שגעון, לפי בולאס, הוא היצירה של מצב כאוטי שנוצר מביטוי בפעולה (acting out) של פנטזיות לא מודעות, סצנות משוגעות שמתרחשות במציאות ולא בעולם הפנימי: בעזה, בלבנון ובאיו״ש, כמו בבתים של משפחות רבות, בהם מתרחשות סצנות לא נורמליות שמביאות את המרכיבים הראשוניים ביותר של הנפש האנושית: מיניות, אלימות, הזדהויות ופראנויה. בחיים הנורמליים, במיתולוגיות השונות, ובהצגות תאטרון, הן ילבשו צורה של שנאה של אב לבנו, קנאה של אישה בבעלה, יריבות בין אחים. השיגעון הזה, לפי בולאס, לא פוסח על שום משפחה, וכל אחד זוכה להזדמנות "לשחק בתכנים" האלה[9]. סכיזופרניים, לעומת זאת, על פי בולאס, מזהים את השיגעון המשפחתי, אבל אינם יכולים לקחת בו חלק, והם מפתחים מבנים נפשיים הגנתיים חזקים במיוחד נגדו, וכך צועדים על קצות האצבעות מסביב לאזורים של קונפליקט. בסוף שנות ה 60, מתאר בולאס, המשיכו המדריכים של בית ספר לנסות ולהיות דמויות שיזמינו את הילדים חזרה לחברה ולחיות ב"דרך האמריקאית" אבל כבר ידעו בתוך עצמם ש"השפיות" שהם מציעים לילדים הסובלים, היא למעשה מגדל קלפים. בתקופה הזו הפכו פגישות סוף היום של צוות בית הספר מפגישות בהן עיבדו את התכנים הפסיכוטיים שפגשו לאורך היום, לפגישות בהן דנו בשיגעון של העולם. נדמה לי שזה חלק גדול ממה שנדרש ממטפלים בימים אלה. לא רק להיות פילטרים של חלקים פסיכוטיים בזמן שאנו שוהים עם מטופלינו בקושי, לא רק להיות אובייקט טוב בעולם שמשתגע, אלא לייצר עבור המטופלים שלנו ועבור עמיתנו מקום להתבונן על השיגעון שמשתולל בחברה השפויה.
[1] בפרק אחר בספר בולאס גורס שהסיכזופרני בגלל הניתוק הכה חזק ממה שאנו מכנים מציאות מנותק מהלא מודע החברתי. אני השתמשתי בניסוח שלי "חווה אותו כשלו". נדמה לי ברור לכל מי שעובד עם מטופלים פסיכוטיים שלפעמים הם חווים את הלא מודע של המטפל כמו שקוף להם וכך אני טוען שקורא גם עם הלא מודע החברתי (שאולי היה דרוש הסבר נוסף על קיומו אבל לצורך הטקסט נסתפק בהנחה שהוא קיים) לדעתי הם אינם מאבדים את המגע עם התכנים אלא את היכולות להיות בקשר ולהנות מהלא מודע הקולקטיבי. עבור האדם הנורמאלי בלא מודע הקולקטיבי, אשמה, תוקפנות, מיניות, שגעון, בלבול, תלות, נקמנות ותאווה (החומרים שבונים את העולם) מוחזקים ומעובדים יחד, ומנגנוני ההגנה החברתיים (הכוחות הפוליטיים/ התרבותיים שלנו) עוזרים לשמור את התהליך לא מודע ברובו. המטופל הפסיכוטי לא מצליח לקחת חלק בהחזקה החברתית/משפחתית הזאת והדרמה החברתית/משפחתית הופכת לשלו. אבל שהמטפל מצליח לשמש מיכל למחשבות הפסיכוטיות נוצר קשר, נוצר שוב לא מודע משותף של הזוג הטיפולי שמתפקד יחד שבתקווה עם הזמן יהווה את הגשר של המטופל לקחת חלק בתהליכים הקבוצתיים שוב.
[2] בהפגנה בצומת ליד ביתי, רכב ניסה לדרוס כמה מפגינים. המפגינים, אנשים קשישים ברובם, היו בטוחים שזו טעות ושהנהגת איבדה שליטה. כשניגשו להציע עזרה היא שילבה לרברס בניסיון לדרוס אותם שוב.
[3] רפרנס
[4] https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=4243
[6] לא את כולם פירטתי אני בטקסט הזה
[7] אלא שנים של מאבק חברתי סביב הגלולה למניעת הריון והפכיתה לחוקית בארה"ב תחילה לזוגות נשואים ואח"F לציבור בכלל
[8] אלא כמובן תוצאות של האכזריות של האויב שמשתמש כמגן באוכלוסייה אזרחית
[9] לצד הסכיזופרני והמגוע השפוי בולאס מתאר דפוס נוסף אותו מכנה אקצנטרי, האקצנטרים כמו הפסיכוטיים מזהים את השגעון הלא מודע של הנוראמליים, ובאים אתו במגע לפעמים בעזרת הומר, הם מצלחים לחיות מחוץ לנורמות ולעומת הפסיכוטיים כמעט ואינם מפריעים לאורך החיים הנורמאלי (כי מצליחים לא להשתתף בשיגעון מבלי לחשוף אותו כך שלא מתקיפים את ההגנות ה"נורמאליות").
